הם נחשבים ל"ילדי הפלא" של הקולנוע הצרפתי, לאחר שסרטם הרביעי, "מחוברים לחיים", הפך לאחת ההצלחות הקופתיות הגדולות בצרפת בכל הזמנים. ההצלחה הזאת תפסה את התסריטאים-במאים אריק טולדנו ואוליביה נקש בהפתעה גמורה. "בחיים לא יכולנו לחשוב על תרחיש כזה, אפילו בחלומות הכי ורודים שלנו", אומר טולדנו.
"עד כה", הוא מתלהב, "צפו בסרט 19 מיליון ו-200 אלף צופים. בגרמניה, למשל, ראו אותו שישה מיליון, באוסטרליה 500 אלף עד עכשיו, וגם באיטליה ובספרד נרשמו מספרים יפים. הסרט עובד טוב מאוד בעיקר באירופה, ואנחנו מחכים לראות, בסקרנות רבה, איך הוא יעבוד בישראל".
תאונת רחיפה קשה
"מחוברים לחיים" פתח את פסטיבל הסרטים הצרפתי המתקיים כעת בסינמטקים בישראל. טולדנו ונקש, צרפתים ממוצא יהודי, הם אורחי הכבוד של הפסטיבל. סרטם מבוסס על ספרו וסיפורו האמיתי של האריסטוקרט והמיליונר פיליפ די-בורגו, ששותק בכל גופו עקב תאונת רחיפה קשה, ומערכת היחסים המיוחדת שפיתח עם עבדל סאלו, עבריין אלג'יראי ששכר כמטפל אישי.
טולדנו, 40, ונקש, 39, החלו את דרכם הקולנועית המשותפת ב-1995, עשו תחילה סרטים קצרים ואף חלקו בימוי של סדרת טלוויזיה, ולבסוף ניסו כוחם בקולנוע. במאזנם נכון לעכשיו ארבעה סרטים באורך מלא (רק אחד מהם, "ימים יפים", הופץ מסחרית בארץ, ב-2006).
"אנחנו מכירים ממחנה קיץ יהודי, שם נפגשנו לראשונה", מספר נקש. "גילינו שיש לנו עניין משותף בקולנוע והתחלנו לכתוב יחד סיפורים. לאחר שגילינו ששיתוף הפעולה הזה בינינו עובד טוב, שיש לנו כימיה טובה יחד, המשכנו את מערכת היחסים החברית והמקצועית. לא למדנו קולנוע בצורה מסודרת, פשוט צפינו בסרטים כחובבים מושבעים של המדיום הזה, והתחלנו ליישם את מה שלמדנו מזה בכתיבת תסריטים ודיאלוגים.
"בהמשך התחלנו לעשות סרטים קצרים, ודרך ההתנסות הזאת למדנו איך עובדים עם שחקנים. וכך התחלנו לחלוק בינינו את כל האלמנטים שכרוכים בתהליך העשייה הקולנועית. אמנם יש לנו גם טעמים ואהבות שונות, אבל בגדול שנינו אוהבים קומדיות וסרטים שעושים טוב ומצחיקים את הקהל. ומכאן העניינים התחילו לזרום".
תמונת יח"צ
איך הגעתם לסיפור חייו של פיליפ?
"הכל התחיל כשראינו סרט דוקומנטרי בטלוויזיה ב-2003", מספר אוליביה נקש בראיון זוגי-אישי עם עמיתו טולדנו. "זה היה סרט על פיליפ, וממש התאהבנו בו ובסיפור שלו. הוא היה מצחיק, עצוב, מרגש ועמוק בו בזמן. גילינו שהיחסים בין פיליפ למטפל שלו היו יוצאים מגדר הרגיל. היו בסיפור הזה כל המרכיבים שאפשר לעשות מהם סרט עלילתי נהדר. אבל אז היינו צעירים מאוד, לא עשינו אפילו את הסרט הארוך הראשון שלנו, והרגשנו שאנחנו לא מוכנים עדיין לפרויקט מסוג זה. לאחר שהתנסינו בעשיית שלושה סרטים, הרגשנו שאנחנו מוכנים לכך, וכתבנו את התסריט כשאנחנו מתאימים את דמות המטפל לעומאר סיי, שחקן שאיתו עבדנו הרבה".
מן הסתם קראתם לפני כן את הספר שפיליפ כתב?
טולדנו: "כן, אבל בספר היחסים בין פיליפ לעוזר שלו תופסים מקסימום עשרה דפים. הוא דיבר הרבה על גופו ועל התאונה הקשה שעבר. מה שעיניין אותנו היה מעט מאוד בספר הזה. בכל מקרה, נסענו אליו למרוקו, שם הוא גר, כדי לפגוש אותו, לדבר איתו ולראות אם יש מספיק חומר לנושא שבו רצינו לעסוק. בילינו במחיצתו שבוע ופגשנו אדם יוצא מן הכלל. יש לו דרך פנטסטית להתבונן על הקיום שלו. יש ביטוי אצל הדתיים, 'ובחרת בחיים' – אז הוא בחר בחיים. הוא החליט לראות את חצי הכוס המלא. הוא אמר לנו: 'כל עוד אני יכול לנשום, אני יכול לחיות ולראות את מה שיפה בחיים'. זו אחת הסיבות שבגללן הוא היה מעוניין שנעשה את הסרט הזה".
טיפוס אנטי-משפחתי ולא מהימן
בתפקיד די-בורגו, המכונה בסרט פיליפ, משחק פרנסואה קלוזה, וכמטפלו האישי עומאר סיי, המכונה דריס. דריס הוא אסיר משוחרר מפוקפק שרק רוצה שיחתמו לו על טופס אי-העסקה כדי שיוכל לקבל דמי אבטלה. פיליפ שבור מאז הלכה אשתו האהובה לעולמה, וגם הטיפול המסור שהוא מקבל מצוות עובדיו אינו מצליח לנחם אותו. דווקא דריס, המטפל השחור, המהגר הפריק, טיפוס אנטי-משפחתי ולא מהימן, מצליח להכניס מעט פלפל לחייו, הן ביחסו הבלתי אמצעי אליו, והן בדרך הטיפול הלא שגרתית שלו, שכוללת בין היתר עישון גראס משותף, דהירה בלילה במכונית ועוד. בין השניים מתפתחת ידידות יוצאת דופן, מפתיעה בהתנהלותה ובתוצאותיה.
הבנתי שהוא רצה שתצרו קומדיה, לא סרט כבד.
"יותר מזה. זה היה תנאי. הוא אמר, 'אם אתם רוצים שאנשים יבכו, אז זה לא לעניין. אני רוצה קומדיה. וזה התאים לנו, כי זה גם היה הכיוון שלנו".
התסריט שכתבתם היה צמוד לעובדות החיים?
"פחות או יותר. את הדמות של עומאר סיי, שהוא מרוקאי, הפכנו לאלג'ירי, שזה המוצא של השחקן, וזאת משום שכאמור אנחנו אוהבים אותו וכתבנו את התסריט במיוחד בשבילו, ורצינו לשמור על האותנטיות. אם הוא היה אומר שהוא לא מעוניין בזה, לא היינו עושים את הסרט. מבחינת שאר העובדות, השתדלנו להיצמד לאמת, אבל לצורך הקומדיה היינו צריכים לבצע כמה שינויי תסריט, כדי שזה יהיה יותר מצחיק.
"למשל: בתחילת הסרט רואים תקרית של השניים עם שוטרים, לאחר שהם דוהרים במהירות גבוהה במכונית. זה היה צמוד לעבודות. אבל זה שעומאר מצייר, למשל, היה פיקטיבי לחלוטין. מצאנו בזה אלמנט מצחיק, שעומאר החליט להיות צייר. גם סצינת האופרה לא ממש התרחשה בחיים. אבל העובדות העיקריות, איך פיליפ קיבל את עומאר לעבודה, היחסים ביניהם והקשר שהיה לו עם אשתו – הכל אמת. גם דמויות הנשים בבית הן המצאות לטובת התסריט".
תמונת יח"צ
עומאר סיי היה בחירה טבעית שלכם. איך בחרתם בפרנסואה קלוזה לתפקיד פיליפ?
נקש: "גם זה היה די פשוט. הבנו שאנחנו צריכים טאלנט גדול ורציני לתפקיד פיליפ. יש לנו בצרפת את דניאל אוטיי ופרנסואה קלוזה בתור כוכבים מובילים, ואלה היו השחקנים שחשבנו עליהם. קלוזה עשה כבר 80 או 90 סרטים, ואילו עומאר מגיע מהפרברים, ויש לו ניסיון מועט יחסית בקולנוע, ואי-אפשר להשוות אותו אליו. אז ראינו בכך אתגר לחבר בין שניהם ולהביא למצב שהם יוכלו לשחק כשווים. קלוזה שיחק באופן פנטסטי את הנכה. הוא לא הזיז שריר אחד של גופו והניע רק את פניו, וכך ביטא את רגשותיו בדרך יוצאת מהכלל. הוא היה ליהוק חלומי מבחינתנו וסיפק את הסחורה עד הסוף".
האם, מעבר לספר ולמה שלמדתם מפי פיליפ, עשיתם תחקיר על חייהם של אנשים משותקים כמותו?
"כן, בהחלט. הלכנו למוסדות בהם מטפלים בנכים ובמשותקים. הדבר הכי חשוב לנו בעשיית הסרטים שלנו זוהי המציאות. סרט שלנו עבורנו הוא שיקוף של החיים ותמיד אנחנו עושים כל מאמץ כדי לדייק, לא לזייף ולא לשקר, אפילו בפרטים הקטנים, כדי שהסרטים שלנו ייצאו אמינים".
לא חששתם שייווצר מצב שנכים ייפגעו מכם או מהאופן שבו "צוחקים" עליהם?
טולדנו: "בהחלט היו חרדות וחששות. בכל פרויקט יש תמיד אחוזי סיכון מסוימים, ובמקרה הזה ניסינו להלך על קו דק ולא לעבור אותו, כדי לא להשפיל ולא לפגוע באף אחד. אז לכל אורך העשייה ניסינו להעריך מה יחשבו הנכים ומה יחשבו המהגרים שוכני הפרברים, משם מגיע עומאר. אבל זה תמיד כך. כשכותבים תסריט חיים עם הספק שהוא לא יובן בדיוק כמו שהתכוונו ושאולי עברנו את הגבול, וחיים עם הספק הזה. יש הקרנות ניסיון וצפיות חוזרות לפני שהסרט יוצא, כדי לתקן טעויות, אם יש.
"אבל יחד עם זאת, אני חייב לומר שעבדנו באופן מכוון ללא מודעות יתר, באופן אינסטינקטיבי יותר. לא חשבנו על זה הרבה. פשוט לקחנו את הסיכון, גם אם התוצאה תהיה שאנשים ישנאו אותנו. אבל זה שייך לעבר, ברוך השם. במקצוע הזה יש לחץ וסיכון וחייבים לקחת סיכונים. אם אנחנו לא עושים זאת, אנחנו לא בנעליים הנכונות, היינו צריכים לעבוד בדואר... אבל ידענו שעומד לרשותנו סיפור אדיר שדרכו הכל יכול לעבור".
בהקרנה שבה צפיתי התחושה היתה שאנשים צוחקים יחד עם הנכה, לא ממנו.
"הכי הפתיעה אותי התגובה של ארגוני הנכים בצרפת. אפילו קיבלנו פרס מהם. אמרנו לנו שהם מחכים כבר 20 שנה ש'מישהו יעשה סרט שבו צוחקים איתנו, לא עלינו'. הם אמרו לנו שלקחנו סיפור של נכה והפכנו אותו לאירוע משמח".
"עוברת עלינו סערה מסוימת"
חשבתם שהסרט יעורר גם תגובות חברתיות שונות, בעיקר בכל הנוגע ליחס שבין הצרפתים למהגרים שחיים במדינה?
"את זה לא אנחנו גרמנו. אלה דברים שיצאו מכלל שליטה. עשינו סרט המבוסס על סיפור אמיתי, והתגובות לו בחברה הצרפתית הן לא בגללנו. כל האנשים בפוליטיקה, כולל סרקוזי, דיברו על זה, אבל זה באמת לא קשור לסרט שלנו. לא היחסים שבין האנשים העשירים למהגרים ולא מה שקורה בין האנשים הלבנים והזכויות הנשללות וקיפוח המהגרים השחורים. אלה בעיות סוציאליות שבכלל לא נגענו בהן בסרט.
"עיתונאים צרפתים ניסו להוציא מאיתנו הצהרות בנושאים האלה, אבל אנחנו לא נכנסים לזה ואין לנו דעה לכאן או לכאן. אנחנו יוצרים, וזה לא התפקיד שלנו להציע פרשנויות שונות. יש אנשים אחרים שתפקידם לעסוק בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה. עם זאת, אנחנו לא נאיביים וידענו שאם הסרט יצליח וידברו עליו, יהיו התייחסויות שונות. גם אנחנו באים ממקום אחר, ואין לנו את הפנים הסטנדרטיים של הצרפתי המצוי".
תמונת יח"צ
איך מתנהלת הדינמיקה ביניכם? מה חלוקת העבודה?
"אנחנו עושים הכל ביחד, אין כל הפרדה בשום תחום. ה'חוזה' שיש בינינו הוא שבכל אחד מהמרכיבים של העשייה זו הכל נעשה יחד. אנשים אומרים עלינו שאנחנו גוף אחד עם שני ראשים".
אין ספק שהצלחה כזו יכולה לסחרר ולהוציא מאיזון.
"קודם כל אנחנו שניים, אז אנחנו מחלקים בינינו גם את ההצלחה וגם את תוצרי הלוואי האחרים שלה, לטוב ולרע. אנחנו מאזנים זה את זה, ועשינו זאת גם בתקופה שבה היה לנו הרבה יותר קשה. אם היה לנו אז את הכוח להישאר שפויים, אז בטח עכשיו. כי הצלחה בסופו של דבר היא דבר טוב, שעושה רק טוב גם לאנשים שיוצאים לבית-הקולנוע למשך שעתיים של בידור. זה תפקיד בחיים שבחרנו בו. אנחנו לא עוסקים בזה במקרה. רצינו לעשות סרטים. עכשיו אמנם עוברת עלינו סערה מסוימת, אבל אנחנו יודעים שזה זמני. זה לא סרט ראשון שלנו, אלא רביעי. אז עכשיו אנחנו למעלה, אבל בקרוב יהיה שקט, כי אנשים ימצאו איזה סרט אחר ויוצרים אחרים להיתלות בהם".