רעננה ומשמחת

ריף כהן פרצה לחיינו בבת אחת, כדרכם של גיבורי הניו מדיה, באמצעות האינטרנט. אלה ימים שבהם לא חייבים רדיו או טלוויזיה על מנת לזכות בתשומת לב ולמקד סקרנות. מספיק קליפ מצליח אחד ביו-טיוב, A Paris, גם אם הוא בצרפתית, כדי להפוך לדבר הבא.

מאז (פברואר שנה שעברה) התברר שהיא בעצם מממשת פוטנציאל שניצוצות וציוני דרך ממנו פוזרו לאורך מחצית ויותר מ-27 שנותיה, כזמרת, כמלחינה ואפילו כפרח משחק בקולנוע ובטלוויזיה. אם כי דומה שרק הופעתה בפסטיבל הג'אז הבינלאומי של אילת באוגוסט האחרון, נתנה לעין ולאוזן המקומיות מושג מוחשי יותר איך באמת כהן נשמעת ונראית על במה. מאז מדברים בה רבות ונכבדות.

גם כחלק מטרנד ישראלי-צרפתי שעושה גלים בלב המקומי ובים התיכון מזה מספר שנים, באדיבותן של קרן אן זיידל ויעל נעים, שמצליחות בסצינה הפריזאית, ואולי גם בעזרתו של מיכאל גריילסאמר שבא משם ומנסה לעשות זאת בשתי הזירות במקביל. ללמד איך שגלגל מסתובב ושלשנסון הצרפתי, שפרח ושגשג במחוזותינו משנות הששים של המאה הקודמת, יש ממשיכי דרך. וגם לריקה זראי, למייק ברנט ולשוקי ואביבה המיתיים.

בניגוד לשמות שהוזכרו לעיל לריף כהן  אין עדיין אלבום. רק שני שירי רדיו, שהשני בהם J'aime (אוהבת) חדש לגמרי, חודש באוויר, וגם הוא מיד בעסקת חבילה של שיר וקליפ. אבל, כאמור, זה לא מפריע ומונע בעידן החדש, מיציאה להופעות. אמנם לא על בסיס קבוע, אלא בגיחות מדודות, מושכלות ונבחרות, שגם הן מפוצצות. כמו בזאפה תל-אביב.

את כהן מעוררת הסקרנות הספקתי לראות ולשמוע באוקטובר האחרון, במופע האזכרה השנתי האחרון למאיר אריאל (השנה ה-12). היא בצעה שם כסולנית את "ד"ר התחכמות" וסייעה לאסף אמדורסקי ב"טרמינל". בראשון היא היתה כמו דג מחוץ למים, בהקשר לא לה. בשני, עם מאוואל מרשים, היא כבר הרגישה יותר בבית, מחוברת לשורשים הצפון אפריקאיים שלה (סבתא שנולדה בטוניס, אמא שנולדה באלג'יריה), שעימם היצירה שלה מתכתבת ועליהם המוזיקה שלה מושתתת, לפחות בשלב זה של הקריירה שלה.

למרות שאת כל חייה עשתה בישראל ורק שנתיים מהן בילתה בפריז בניסיונות מימוש ופריצה, כהן - קטנת קומה, קומפקטית, טמפרמנטית וסקסית בהתנהלותה - סיגלה לעצמה מבטא צרפתי בולט, לא רק בשירה אלא גם בדיבור. זה נחמד והולם כיון שאינה מייצגת צליל ישראלי, אלא שילוב של פופ צרפתי, רוק בינלאומי, השפעות מאגרביות מגוונות וגם נטיות אינדיות.

ריף כהן (צילום: גלעד סספורטה)


זה יכול היה להיחשב כמוזיקת עולם, אלמלא אלמנטים אלטרנטיביים ואנדרגראונדיים בהלחנה ובנגינה, בעיקר בזכות ריתם סקשן (אסא רביב בגיטרה, איתמר פינצי בבס וחגי פרשטמן בתופים) מאוד פעלתן, אסרטיבי ומובחן. אגב, את צלילי הדרבוקה וההקשה מספק דווקא הקלידן (עמרי בר). את החבורה המאוד מיומנת משלים אליאסף בשירי בעוּד.

הצליל של כהן גרובי. שמח, עולץ ותוסס. אופטימי בהתכוונות שלו. מזמין כפיים ורגליים. הראיי האלג'יראי עושה שמות בהתנגדות הטבעית. היא פקעת אנרגיה. נהנית לפזז כמו ילדה שמחה ומאושרת (Je Cours), גם לטלטל את ראשה ולסחרר את רעמה השיער שלה ב"על המסלול" (Sur Le Macadam), כמו היתה מעריצת הד בנגר בהופעה של להקת הבי מטאל . היא גם לא מהססת לחטוא בצהלולים בלהיטה הנוכחי  J'aime שמתהדר גם בצליל "תימני" של תיפוף על פח.

היא משחקת תוך כדי השירה, "מציגה" את השירי בתנועות ידיים. יש לה עדיין צורך להסביר את השירים שרובם כולם בצרפתית, לשתף את הקהל הישראלי ברקע שלהם, במשמעות שלהם. זה בא לעתים על חשבון הקומוניקטיביות שלה עם הנגנים, קוטע את הזרימה, אבל רק מוסיף חן, כי בשלב זה לפחות יש לה מופע קצר, קצת יותר משעה, עם כ-15 שירים.

חלקם הגדול הוא מהאלבום שבדרך. שיתוף פעולה בינה (כמלחינה) לבין אמה פטריסיה שכתבה את הטקסטים. היא מתחילה עם "העכברוש והנסיכה" (Lerat et la Princesse) הקופצני, ממשיכה עם "בתוך השכונה שלי" (Dans Mon Quartier) הגרובי. לFemme De L'est (אשה מהמזרח) נימה בולטת של תחינה-תפילהול Jean Qui Rit  צליל אלג'יראי חריף.

La Salam מצטייר כרגע כאחד משירי הדגל שלה. שיר איטי וכבד משהו ששאלה מיוצר סודאני, אותו היא מבצעת באומץ בשפת המקור משולבת בצרפתית. בהמשך היא מאמצת שני להיטי עבר גדולים - "במבינו" של דלידה, וLe Gitans (הצוענים) של הקומפניון דה לה שנסון. השני רק בליווי הפסנתר של בר.

היא משלבת גם שלושה שירים בעברית, שבקושי נשמעים כאלה (מחמת המבטא שסיגלה לעצמה): "משהו בתוך גופי" המוזר משהו, שנשמע כמו פיוט כבד; "רוצה פרחים" החביב והמזמין בגישתו הישירה; ו"הנה האור" (של המשוררת ברכה סרי) בשלב ההדרנים.

לריף כהן יש צרידות נעימה בקצוות הקול, נוכחות בימתית מתוקה ונעימה והופעה רעננה ומשמחת. אבל אני מקנא באלה שרואים כבר היום בבהירות שאין לגביה פקפוק את עתידה של ריף כהן.

לא שאיני מצטרף לתקוות ולאיחולים, אבל לטעמי זה עדיין מוקדם ובגדר משאלת לב. אבל אם היא באמת ראויה לכל הכתרים שקושרים לראשה, ולא איזה הייפ של מי שמחפשים ריגושים חדשים, בטח נפגוש אותה באולם קונצרטים מהוגן ולא במועדון תל אביבי צפוף, שבו צלילי האכילה והשתיה ולהגם הקולני של היושבים על הבר, מחבלים קשות בהנאת ההאזנה ובחדווה ממנה. לפעמים אני מתקשה להבין איך אנשים שבאים לכאורה ליהנות מהופעה לא מפסיקים לדבר לכל אורכה.

ריף כהן בהופעה. זאפה תל אביב. שלישי, 20 במרץ 2012