משחקם המעודן של נעמה ארמון ודניאל סבג יוצר חיבור אנושי עצוב לסדרת המערכונים של חנוך לוין
לגעת בעצב הרגיש
נוכחותו הבולטת של חנוך לוין בחיינו הבימתיים נבנית בעיקרה על מחזותיו הגדולים, שבהם הוא ידע לרדת לשורשיהם של גברים ונשים, צעירים וזקנים, בודדים או נשואים, במשפחה או ברחוב. לא תמיד הקהל נענה לו באהדה, אבל בחלוף השנים ובעיקר אחר מותו, הפכה דמותו לאייקון תרבותי, ולהגיד ש"אני אוהב את חנוך לוין" זה כמעט משפט חובה אם אתה שוחר תרבות.
אבל לצד המחזות האלה מצויים גם המערכונים הקצרים, המתומצתים באמירתם המדויקת ובוטה על מצב האדם ועל המורד התלול שהוא פוסע בו, כשהוא נאחז בזיזי סלעים, בענפי עצים, כדי לדחות מעט את הקץ, להאט, לספר עוד קצת על התהום שממנה באת ואליה אתה הולך.
וכמובן, יש גם לוין שהוא המשורר העדין, שבארבע שורות בלבד ידע לגעת בעצב הרגיש של הקורא. משורר שהבין את הסוד של התמצית המהודקת, שהבין כי יש מצבים שבהם הערמת רעיונות ומצבים זה על גב זה עלולה לפגום במה שהוא מבקש להגיד.
המופע "איש עומד מאחורי אישה יושבת" הוא ערב מערכונים, שירים ומונולוגים של לוין, שדף הפרסום להצגה איננו מציין את מקורותיהם השונים בכתבי לוין ולא את שנות כתיבתם. גם לא את העובדה שההצגה הועלתה למעשה באופן עצמאי בבימויו של אהרון לוין, בנו הבכור של המחזאי, ועתה הבימה אימצה אותו להצגה באולם ע"ש ברטונוב.
זהו ערב עגום. החומרים שמהם נבנה נוגעים בזוגיות שנעה על נתיבים מוכרים, לעתים בעידון, לפעמים קצת פחות. התחושה שלי שנוצרה במהלך המופע הייתה כי הצירוף שלהם אינו פועל דווקא לטובתם או לטובת המופע כולו, ובמקרה הזה סכום השלם קטן מסכום מרכיביו.
"איש עומד מאחורי אישה יושבת" (יח"צ)
מה שמציל את המופע מקריסה הוא הבימוי העדין של אהרון לוין, ששמר על רוח תפיסתו הבימתית המינימליסטית של חנוך לוין הבמאי, וכמוהו הוא נותן לטקסט את המשקל והמעמד המוביל, בעיטור מוזיקלי מרפרף נכון של איתמר גרוס, שברגע מסוים גח מעבר לפסנתר אל הבמה למלא תפקיד קצר.
כרגיל אצל לוין, חלק מהותי בתפיסת הבימוי קשור לעיצוב הבמה. כך גם הפעם. ליהי זוהר, מעצבת התפאורה והתלבושות הסתפקה במסגרת-דלת פשוטה, ובשני כסאות, ובבגדים נוחים ואולי קצת יפים מדי לדמויות הנשים, וכך גם עיצוב התאורה של יעקב סליב.
אך בעיקר, אהרון לוין נעזר במשחקה של נעמה ארמון, נשית ויפה שלא כמקובל בעיצוב הנשים של לוין, ובמשחקו העדין של דניאל סבג, שלרגעים הזכיר לי בחיוכו או בעגמומיתו את נסים עזיקרי. בתמונת הפתיחה של המופע נשמעת הקלטה בהירה וצלולה של דב רייזר הקורא את הסיפור שעל שמו נקרא הערב.
ארמון יוצרת סדרת דמויות שיש בהן אנרגיה לוהטת, אקטיבית. כל דמות מקבלת איפיון מוגדר. בכך היא מדגישה נכון את העיצוב הפסיבי לכאורה של סבג שמאגד את הדמויות השונות לישות אחת שלמה. בכך השיגו הבמאי והשחקנים את המרכיב המיוחד של ההתייחסות לגברים ולנשים במחזותיו של חנוך לוין.
01/04/2012
:תאריך יצירה
|