ישיש הזוי בן מאה
 
שתי נקודות מוצא יש למונודרמה "היטלר" מאת טובה רוגל ואמיר אוריין, בבימויו יחד עם אבי גיבסון-בראל.

הראשונה, שעליה מצהיר השחקן לפני שהוא מתחיל את מסעו האמנותי ומתכונן כבחדר איפור לגלם את הדמות המתועבת, היא שהיטלר היה הצורר הגדול ביותר שידע העם היהודי במאה ה-20, כמו גם עמי אירופה בכלל.
 
השנייה היא שלא היטלר התאבד בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945, אלא כפיל שלו, ואילו הוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה, כשהוא בן מאה שנה ויותר, הוא הוזה ביקור במדינת ישראל, בתקווה שהיהודים יהרגו אותו וכך יעירו מרבצם את הנאצים הנסתרים והגלויים ויחוללו מלחמת עולם סופית.
 
המחזה נכתב בשנות ה-80, אך למעט עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי, שזיהה את הפוטנציאל הדרמטי-בימתי שלו, אך לא מימש אותו, איש מ-50 המכותבים בתיאטראות ובאקדמיה לא הרים את הכפפה.
 
עתה, בגרסה מתומצתת שוויתרה על דמויות רבות והפכה למונודרמה, זוכה המחזה להזדמנות להתייצב מול קהל ישראלי, כ-14 אורחים בכל מפגש, הכולל גם שיחה לאחר ההצגה. כך, בדרך האמנות, מתממשת ההזיה ומתקיים המפגש עם הישיש. האתגר של השחקן מתחבר במישרין לזה של אורחיו.
 
הטקסט, שילוב של דברים שאמר היטלר עצמו ומשפטים פרי דמיונם של המחברים, מתייחס לתולדות חייו: מוצאו ומשפחתו, שהותו בבתי-מחסה, היהודים שפגש ויצר איתם קשר אישי, אהבתו לאחייניתו-למחצה גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות, וכן אהבתו למתוקים, קיטש ומוות.
 
השאלה הגדולה והמתבקשת הנשאלת לפני ההצגה ואחריה היא, לשם מה? התשובה הלקונית בתוכניית ההצגה היא "לא על היטלר באנו לספר, אלא על עצמנו בהתמודדות עם דמות זו". ואמנם ההתמודדות היא זו שמעניקה להצגה האמיצה והמאתגרת הזו את משקל הכובד. גם כאשר ברגעים מסוימים עולה תחושה שהרמיזות להוויה של המדינה היהודית-דמוקרטית-צבאית דהיום מוגזמות משהו.
 
זו גם הנקודה שבה, לטעמי, נפגם מעט המסר הגלוי, הנועז כשלעצמו, שלפיו הגיעה השעה לסלק את היטלר מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. לא כדי להשכיח את מה שהיה שם, אלא כדי לפנות דרך למה שראוי להיות כאן, כאומרים שההיאחזות הכפייתית בו ובשואה שהמיט עלינו היא אבן נגף בדרכנו לעצמאות לאומית, לא לאומנית. 



תמונת יח"צ

מבצע נדיר של משחק
 
המסר הזה מוגש בביצוע כובש של אמיר אוריין, השב ומתגלה – כפי שהתגלה בגרסתו ל"הדיבוק" – כשחקן בעל איכויות נדירות. בנאמנות ברורה לשיטת "המעגל הפתוח" שפיתח, הוא מתייצב בפני הקהל – והפעם בחדר האורחים של הדירה שבה גדל וחי – אחוז חיל ורעדה.
 
הוא מבין את כובד הנטל שעליו לשאת במשחקו, וכדי לעמוד בו הוא בוחר לבצע את הכניסה לתפקיד לעיני אורחיו, תוך כדי שהוא מפטפט על עצמו, על התרגשותו, מתאפר, מפזר את שערו, עד לנקודה שבה הוא אותו ישיש הזוי שקם מרבצו, נושא את דברי הנועם הביוגרפיים שלו ואת שברי רעיונותיו המטורפים.
 
ותמיד אלה עיניו הכחולות, זרועותיו, אצבעותיו הנפרשות ואגרופיו הקמוצים שמייצגים את הטירוף, את ההתחסדות, את ההזיה כולה. קולו הופך להיות כלי נגינה רב-אוקטבות, שבאמצעותו הוא מדהיר טקסטים בלי לאבד אפילו כזרת ממשמעויותיהם, וגם לא את נימי ההומור השחור של חיוכו העדין.
 
זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה.
 
האומנם הגיע הזמן לבנות עתיד שאינו מחפש צידוקים בעבר? ואולי איננו בשלים לכך ול"אין ברירה" יש עדיין חזקה על קיומנו. הדיון המתקיים דקות אחדות אחרי המפגש המיוחד הזה בוחן את השאלות הללו, לצד המחמאות והשאלות ליוצרים.
 
אינני יכול להעריך מה אורך חייה של ההצגה המיוחדת הזאת, אבל היא מומלצת לכל מי שאינו חושש מעימות עם הרעיונות והמסרים שלה, ומי שרוצה לראות שחקן נפלא שמגשים את המשמעות החברתית הראויה של אמנות התיאטרון.