יצירות מופת של אלמודובר ווים ונדרס, אקספרימנטים עם פון-טרייר ועוד
"העור בו אני חי" (ספרד 2011)
פדרו אלמודובר הוא יוצר-בורא טלנובלות אולטימטיבי. עלילות סרטיו והדמויות המככבות בהם נראות על פניו מוגזמות, מופרכות ונטולות אמינות, כמו בגרועות שבאופרות הסבון. אבל באופן המיוחד והמסוגנן שבו הוא מלחים את הדברים זה לזה ופורש את העלילה הקולנועית – הם מתקבלים הגיוניים, טבעיים ואפילו מרגשים.
נדמה לי שב"העור בו אני חי" הלך אלמודובר הכי רחוק שאפשר בטיפולו הסקרני בשני המינים ובהבדלים ביניהם. גיבורו הפעם הוא ד"ר רוברט לדגארד (אנטוניו בנדרס), מנתח פלסטי שמאז שאשתו האהובה נשרפה ומתה, מנסה באובססיביות ליצור את העור המושלם, שדבר לא יפגע בו. באחוזתו המפוארת, שבה שוכנת גם הקליניקה הפרטית שלו, הוא עורך נסיונות על אשה יפהפייה שברא במו ידיו וכלואה בקומה השנייה של הבית, כשרק המשרתת הנאמנה שלו, מרילה, בסוד העניינים.
אלא שזה רק קצה הקרחון של סודות נוראיים וקשרים משפחתיים מעוותים שאופפים את רוברט. מרילה היא גם אמו בלי שיידע על כך, ואילו בנה האחר ניהל רומן עם רעייתו המנוחה וברח איתה. ועדיין לא חשפנו את הסוד הגדול מכולם. לא להחמיץ.
"העור בו אני חי"
"חוף מבטחים" (פינלנד-צרפת 2011)
קשה לרוב לחבר את הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי ל"פיל גוד מוביז". למרבה ההפתעה, זה המקרה כאן, בשורה התחתונה. קאוריסמקי מזוהה עם קולנוע איכותי אבל קודר, אפלולי ומדוכדך. סרטיו, ובהם "האיש ללא עבר", "הנערה מבית החרושת לגפרורים" ו"עננים נודדים", שיקפו מגמה כמעט קבועה אצלו: הצגה מורכבת של טיפוסים קשים ומיוסרים, שלפעמים מגיחה לחייהם קרן תקווה והם חווים חמלה.
בסרט "חוף מבטחים" מככב מרסל (אנדרה וילמס), גבר מקשיש, סופר לשעבר ומצחצח נעליים בהווה, החי עם אשתו ארלטי (קטי אוטינן) וכלבתם לייקה בעיירת חוף צרפתית בנורמנדי. במקרה הוא קולט נער אפריקאי, אידריסה (בלונדין מיגל), שהגיע במכולה עם פליטים לא חוקיים והצליח להימלט מהמשטרה. הנער ביקש להתאחד עם אמו באנגליה, ולכידת הספינה שיבשה את תוכניותיו.
מרסל, המטופל באשתו החולה, מחליט לעזור לנער ומסתיר אותו, בעוד פקח המשטרה המקומי הקשוח מנסה לאתרו. מרסל פותח במבצע חשאי להברחת הנער לאנגליה, כשגם חבריו ושכניו בעיירה הקטנה מתגייסים לסייע לו. סרט מינימליסטי יפהפה, אנושי, מחלחל, שגם מצויד בתכנים החברתיים הנכונים.
"חוף מבטחים"
"פינה" (גרמניה 2011)
התנסותו הראשונה של וים ונדרס בקולנוע המצולם בתלת-מימד אינה מקרית. הוא עושה זאת דווקא בסרט על אודות כוהנת המחול הגדולה פינה באוש, שהיתה חברתו הטובה, והלכה לעולמה ב-2009. ההנמקה המקצועית לצילום בתלת-מימד היתה שהפורמט משקף את תפיסת עומק השדה של יצירותיה, כפי שהן באות לידי ביטוי בשימוש הרחב שלה בכל שטח הבמה. צפייה בסרט לא ממש מאששת את ההנחה שכך אמנם הם פני הדברים, ובכל מקרה, לדי.וי.די עדיין לא הותאם פורמט תלת-מימד שניתן לצפות בו ב-LCD הביתי.
הסרט, על כל פנים, הוא מסמך מרהיב ומרשים שמציג את האמנות המיוחדת שפיתחה באוש במשך 35 שנות עבודה כמעט סיזיפיות. היא עצמה והאנסמבל המיוחד שלה מגוללים את סיפורה בקטעי ריקוד ובמלל, על הבמה ובטריטוריות אחרות.
בזכות עבודתו הרגישה של ונדרס, אכן ניתן לספוג מהסרט את רוח עבודתה של באוש, את האידיאולוגיה הבלתי מתפשרת שלה ואת המסע שעושים תלמידיה כדי לשמור ולשמר את מורשתה. הסרט גם מצויד בפסקול מהפנט. מומלץ מאוד.
"פינה"
"כשתקראי בשמך" (סין 2010)
ז'אנג יימו מזכיר בסרטו זה את עבודותיו הצנועות הראשונות (בעיקר את "הדרך הביתה"), הרבה לפני שהחל ליצור אפוסי מלחמה/אמנויות לחימה/אפקטים מרהיבים ("קללת פרח הזהב", מחול הפגיונות", "גיבור").
העלילה מתרחשת בסין הקומוניסטית של שנות ה-70, ובמרכזה אהבת נעורים על רקע המהפכה התרבותית. ג'ינג (דונג יו זו) היא מורה מתלמדת שנשלחת לכפר המרוחק מאוד מביתה העירוני, כדי לעבור חינוך מחדש.
בכפר היא משתלבת בחיים הריטואליים הקטנים של חיי היומיום, שנועדו לקרב אותה למשנת מאו. אלא שהיא מתאהבת בסטודנט לגיאולוגיה בשם סון (שון יו). היחסים האלה לא עולים בקנה אחד עם הכללים החברתיים שמכתיב השלטון והאווירה הפוליטית של העולם שבו הם חיים, והשניים מוצאים עצמם מנהלים את הקשר ביניהם בחשאי, עד שג'ינג תיאלץ לבחור בין אהבה לחובה. הסרט מבוסס על רומן של איי מי, שנכתב על בסיס סיפור אמיתי. יפה, מעודן ונוגע ללב.
"כשתקראי בשמך"
"מלנכוליה" (דנמרק 2011)
אפשר לאהוב, אפשר לשנוא, קשה להישאר אדיש לעבודות הקולנועיות שמנפיק לארס פון-טרייר. בסרט שלפנינו מייקל (אלכסנדר סקארסגארד) וג'סטין (קירסטן דאנסט) עורכים את חתונתם המפוארת בבית אחותה קלייר (שרלוט גינסבורג). במהלך הטקס פרצים מתחים משפחתיים, הכלה מתערערת נפשית וחווה התקף דיכאון קשה, ואילו החתן בורח.
במקביל לכאוס המשפחתי, כוכב הלכת מלנכוליה סוטה ממסלולו, טס במהירות לעבר כדור הארץ ומאיים להשמידו. דעות המדענים חלוקות. יש הטוענים שמלנכוליה יחלוף ליד כדור הארץ ואחרים בטוחים שהפגיעה תתרחש. גם בני המשפחה מאמצים גישות שונות, לנוכח אי-הוודאות הקוסמית. קלייר מתכוננת לגרוע מכל, בעלה ג'ון (קיפר סאתרלנד), אסטרונום חובב, יוצא מגדרו מהתרגשות ובטוח שרק טוב יכול לצאת מהאירוע ההיסטורי, וג'סטין מנסה להתאושש מערב חתונתה הכושל.
שילוב של סרט משפחתי ואלמנטים מתחום המדע בדיוני, שבאופן שבו מחבר אותם פון-טרייר זה לזה הם נראים כתמהיל מסקרן של קולנוע נסיונימעורר התפעמות ועתיר דימויים מרהיבים, אבל במקביל מותיר תחושה של מפגן כוח יומרני.
"מלנכוליה"
"יום אחד" (ארה"ב 2011)
הבמאית הדנית לון שרפיג חתומה, בין היתר, על הסרטים "לחנך את ג'ני" ו"איטלקית למתחילים". סרטה "יום אחד" מבוסס על רב-המכר של דייוויד ניקולס. ב-15 ביולי 1988 נפגשים אמה (אן התאוויי) ודקסטר (ג'ים סטרגס) במסיבת סיום הלימודים באוניברסיטה. למחרת דרכיהם אמורות להיפרד, אך הם אינם יכולים להפסיק לחשוב זה על זה. וכך, למרות שכל אחד מהם פנה לדרכו, הם מחליטים לתחזק את הקשר ביניהם בפגישה שנתית.
וכך, בכל 15 ביולי הם נפגשים או משוחחים בטלפון. השנים חולפות, שניהם מתמסרים כל אחד לחייו האישיים וחווים תמורות אישיות שונות, מהחלטות קריירה וביצוען ועד יצירת קשרים רומנטיים אישיים שבהם הם משתפים זה את זה, כמובן. כך נמשכים יחסיהם לאורך 20 שנה. השאלה היא, האם יזמן להם הגורל גם קשר רומנטי?
למרות עבודת שני השחקנים הסימפטיים, שמשתדלים לצקת משמעות לסרט, הוא נותרסתמי, מכיל את כל קלישאות הקומדיה הרומנטית, נמרח ונמתח, ואין בו כמעט דבר מעבר לכך.
"יש לנו אפיפיור" (איטליה 2011)
בדרך כלל אני מחבב מאוד את עבודותיו של נני מורטי, הן כבמאי והן כשחקן. כיוצר סרטים ברשימתו, בין היתר, "אפריל" ו"חדרו של הבן", וכשחקן הוא הצטיין ב"אי של שקט". בסרט שלפנינו, שמורטי ביים ואף מככב בו, קבוצת קרדינלים מגיעה לוותיקן עם מות האפיפיור, לרגל טקס ה"קונקלבה" – בחירת האפיפיור החדש. הבחירה מתעכבת ימים ארוכים כי הקרדינלים, השוהים בבידוד מוחלט, מתקשים בבחירה. בכיכר הוותיקן מתאספים המוני קתולים מאמינים כדי לחזות ברגע ההיסטורי.
לאחר עשרות הצבעות של מועצת הקרדינלים מתקבלת סוף-סוף החלטתם, המתבררת כהפתעה גמורה עבור כולם, ובמיוחד עבור הנבחר עצמו (מישל פיקולי). האפיפיור המיועד נתקף חרדה ומסתגר בחדרו. אנשי הוותיקן חסרי האונים פונים לעזרת פסיכיאטר בכיר (נני מורטי), הידוע בשיטותיו הלא שגרתיות. הרופא מבין את חרדת הנבחר, אבל מתקשה לסייע לו ומסתפק ביוזמה של טורניר כדור לקרדינלים בחצר הוותיקן.
הנבחר עצמו מתחיל להיפגש עם פסיכולוגית מחוץ לגבולות הוותיקן, ומנצל את ההזדמנות כדי לברוח משומריו, לשוטט ברחבי רומא ואף לגלות מחדש את אהבתו הישנה – משחק בתיאטרון. לסרט אלמנטים פארודיים וסאטיריים רבים, אך מורטי אינו הולך איתם עד הסוף, ועבודתו נשארתתמוהה ולא מספקת.
"יש לנו אפיפיור"
"השקט שבאהבה" (צרפת 2011)
סרטו של פיליפ קלודל. לאחר שאשתו האהובה הלכה לעולמה, מחלק אלסנדרו (סטפנו אקורסי), האיטלקי במקור, את חייו בין עבודתו בשטרסבורג כמורה למוזיקה, כמקריא בהתנדבות לפציינטים המאושפזים בבתי-חולים וכזמר במקהלת חובבים. הוא עדיין נושא את זכר אשתו ולא מסוגל אפילו לחשוב על מערכת יחסים רומנטית חדשה.
תוך כדי חיפוש איזונים ויציבות בחייו, הוא עושה הכל כדי לגונן על בתו בת ה-15 אירינה (ליסה קיפריאני), החווה התבגרות מוקדמת, ומנסה להכין אותה לא רק לריגושים של הקשר החדש שפיתחה עם אחד מבני כיתתה, אלא גם לכאבי הלב שאולי צפויים לה. אלסנדרו גם מנסה לשמור על שלוות רוחו בהתנהלות מול אחיו השוהה בביתו, לואיג'י (נרי מרקורה), אנרכיסט שברח מאיטליה ומאיים שלא לשוב לשם "כל עוד ברלוסקוני שולט בעניינים".
למרות נסיונותיו להישאר "ניטרלי" בתחום הרומנטי, מנהלת בית-הספר שבו מרצה אלסנדרו מנסה לכפות עצמה עליו, וכאשר חולה יקרה ללבו נפטרת, בתה נכנסת במפתיע לחייו ואט-אט מסתמן שאולי תחדור סוף-סוף גם ללבו. סרט משפחתי שמקרין אמינות וכנות, במיוחד בשל המינון הנכון בין האלמנטים הדרמתי והקומי.
שיווק והפצה: לב סרטים ובתי-קולנוע.
08/04/2012
:תאריך יצירה
|