"מה שקרה זה שחוויתי משבר פסיכוטי, בגלל רגישות ל-THC , החומר הכימי שנמצא בקנביס. חוויתי ניתוק מהמציאות. הניתוק הזה הוביל לכך שאחרי 60 פרקים של 'לגעת באושר' קמתי והתחפפתי. יצרתי לעצמי שם של ילד רע בתעשייה, שלא סולחת כל-כך מהר" "תעשיית הבידור הישראלית לא סולחת בקלות", אומר אמנון פישר, שחקן, מוזיקאי ובמאי, שהצגת היחיד שלו, "האור שבפנים", תעלה בתיאטרון תמונע בתל-אביב.
פישר, בן 42, יודע על מה הוא מדבר. כבר יותר מ-30 שנה שהוא מתפרנס כשחקן. הוא חווה על בשרו את התחושה המשכרת של להיות כוכב בידור ישראלי נערץ, וגם את צדו השני של המטבע, כשאף אחד לא סופר אותך.
"את הסרט הראשון שלי, 'רובה חוליות', עשיתי בגיל שש", הוא מספר. "בשנות ה-90 ותחילת ה-2000 הייתי פרצוף מוכר בתעשייה, כיכבתי בתוכנית הנוער 'תוסס' ויותר מאוחר בטלנובלה המצליחה 'לגעת באושר', ובין לבין עשיתי המון קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה".
ומה קרה?
"מה שקרה זה שחוויתי משבר פסיכוטי, בגלל רגישות ל-THC , החומר הכימי שנמצא בקנביס. בעקבות צריכה בלתי מרוסנת של גראס, חוויתי ניתוק מהמציאות. הניתוק הזה הוביל לכך שאחרי 60 פרקים של 'לגעת באושר' קמתי והתחפפתי. יצרתי לעצמי שם של ילד רע בתעשייה, שלא סולחת כל-כך מהר".
שקלת להחליף מקצוע?
"האמנות היא בדם שלי, מאז שאני ילד אני משחק, כותב, מנגן, שר, אני לא מכיר משהו אחר. פשוט הבנתי באיזשהו שלב שאם אני רוצה שיסלחו לי אני צריך קודם כל לסלוח לעצמי, ודבר שני, לא להפסיק לעשות אמנות".
יש קשר בין שיגעון לאמנות?
"בוודאי. אבל יש גם הבדל. אמן, גם אם חווה חוויה קיצונית, יכול לחזור ולתאר חלק מהתהומות הנפשיים ומתעצומות הנפש שנדרשו ממנו. המשוגע נשאר למלמל מאחור".
"האור שבפנים" - אמנון פישר (צילום: אסנת רום)
משבר פסיכוטי זה לא סוף העולם
המשבר שינה אותו מן הקצה לקצה, מעיד פישר על עצמו. "המשבר הכריח אותי להתמודד מול עצמי, מול העומקים שיש בי, מול הריק הגדול שאפשר למלא אותו בכל דבר, כולל סמים. בגלל שאני עוסק באמנות מגיל צעיר, זה היה אך טבעי שהנשמה חיפשה נחמה במקום המוכר והבטוח שלה – אמנות. האפשרות למצוא ביטוי אישי היתה לי למרפא והולידה את שני הדיסקים שהוצאתי, 'הבן של יוסף ומלי' ב-2005 ו'פשוט' ב-2010, וכמובן את המופע 'האור שבפנים'".
ספר עליו.
"קשה לי לתאר אותו במלים, אבל אני אנסה. זה מופע תיאטרלי-מוזיקלי שמביא לבמה את סיפור ההתמודדות של גיבור, שבעזרת אומץ לב, כנות, הומור ומוזיקה יוצא למסע מטלטל בין אמנות לשפיות. זה מופע קטן ואינטימי, שדורש אומץ לב. זה הניסיון שלי לתקשר עם החברה ממקום פתוח ובטוח".
לא קשה לך עם החשיפה?
"היום אני נמצא בגיל של בינה, ואני משתדל להתבונן בעצמי, לראות מאיפה באתי ולאן אני הולך. חשוב לי לקחת צעד קדימה לפרונט ולספר את הסיפור שלי. אני רוצה להראות לאנשים שמשבר פסיכוטי זה לא סוף העולם, שיש אפשרות לצמוח ולשמוח עם חיוך, ועם הומור עצמי ועם אמנות. להביא אושר לעולם שלי ולעולם בכלל, לראות את האור שבפנים. צריך להוסיף שתיאטרון תמונע עזר לי ברגישות גדולה, בייחוד נאווה צוקרמן, היועצת האמנותית של המופע".
מה עוד היית רוצה לעשות כאמן?
"להיות קותי", הוא צוחק. "זה גיבור התרבות של ימינו. אם כבר מדברים על חשיפה, 'האח הגדול' ודומיו מעידים על השיממון הפושה בחברה. זאת פארסה שהולכת רחוק מאוד תחת הכותרת 'הפקות מקור'. התקציב של 'האח הגדול' יכול לפרנס שש דרמות ישראליות, לפחות מבחינת היקף הפרסום והשיווק. מי זה קותי? ישראלי טיפוסי קטן וחמוד שזכה ב-750 אלף שקל. המסחור והזילות של התופעה הם בקנה מידה מטורף.
"אבל אין לי שום דבר אישי נגד היוצרים של הדבר הזה, עלמה זק היתה חברה שלי שנתיים ואני מכיר טוב את אחיה יורם, במאי התוכנית. פשוט קשה לי עם הרדידות הזאת. היה עדיף לצלם אנשים צעירים שאכלו כאפה בחיים ומתמודדים במטרה להשתקם, או אמנים שיושבים יחד במשך תקופה עד שיוצאת יצירה".
מה בעניין סאגת הכדורים הפסיכיאטריים?
"מה שאני יכול להגיד לסער שיינפיין זה – נכנסת לכלוב הנחשים, אל תתפלא שהוכשת".
אם היית חייב לבחור, במה היית בוחר, משחק או מוזיקה?
"אני חייב לומר שלמרות שהמשחק טומן בחובו מן הסתם דרמה לא קטנה, ואני משחק מגיל כל-כך צעיר, הייתי מעדיף את המוזיקה. רק במוזיקה יש המתנה שמאפשרת ליצור תמונה עשירה ומלאה בלי להוציא מהפה אף מלה".
"האור שבפנים", יום רביעי ה11 באפריל, ב20:00, תיאטרון תמונע, ת"א.
כרטיסים: 60 ש"ח. להזמנות:03-5629462
11/04/2012
:תאריך יצירה
|