משיב נפש

בימים שבהם מודיעים על ביטולו של פסטיבל הג'אז השנה הבאה והפיכתו לדו שנתי, ופסטיבל ישראל מצמצם בהדרגה את מופעי הג'אז המז'וריים שלו הגיע הפסטיבל זה, של זאב אייזיק מהאנגר 11, כמים רעננים משיבי נפש.

עם חנוכת אולם חדש נפתח פסטיבל של עשרה ימים שאמנם ג'אז הוא המאפיין הבולט בו אך יש יש בו גם מקום רב למוזיקה אתנית ולרוק.
 
האמן המרכזי בובי מקפרין מארח  אמנים ישראלים בארבעה ערבים שונים וכן משתתפים בפסטיבל  אושיית ג'אז נוספות כקורטני פיין, אל פוסטר, להקות אתניות מוכרות כמו "אוי ואבוי", גוראן ברגוביץ',הבסיסטית והזמרת משל אנדגיאוצ'לו ( ג'אז חופשי) והרבה אמנים  ישראלים כאחינועם ניני, שלמה גרוניך, אלון אוליארצ'יק, עידן רייכל, אבישי כהן, שלמה בר, ויקטוריה חנה, שלומי שבן ועוד רבים, שהמשותף להם הוא יכולתם לאלתר ולהקשיב. בכל יום מעשרת ימי הפסטיבל מתקיים ג'ם סשן החל מחצות.
 
אייזיק ידוע כמי שאינו מחכה לכספי ציבור והביא בעבר כוכבי ג'אז ורוק למרות הנבואות הכלכליות השחורות. הפעם הוא הלך צעד קדימה במינון הסיכון. לא בגלל ההרכבים השונים שרובם ביקרו בישראל פעמים רבות אלא בעיקר בגלל הפורמט  שהציע בובי מקפרין: על הבמה הערב עלו אמנים שונים, בלי תכנית אב, בלי הרכב בית של פסנתר-בס-תופים ובלי ידיעה מוקדמת מינימלית על העומד לקרות.
 
מקפרין, שאנו זוכרים אותו כאמן ג'אז, לא שר שום שיר מוכר. ההליך על הבמה היה פשוט:  מקפרין פנה לפי תור אל אורחיו והציע להם לירות יריית פתיחה: נושא קצר, גרוב ריתמי, פראזה שירית ומכאן הכל התפתח. 
 
לערב הראשון בחר מקפרין מאלתרים שיכולים להתעורר באמצע הלילה ולאלתר גם על מהדורת חדשות. אחינועם ניני וגיל דור הכינו שיר של מקפרין, שלמה בר שר פיוט מרוקאי אחד, אך כל השאר היה פתוח לאלתור. 
 

בובי מקפרין (יח"צ)

החומר הבסיסי של מקפרין הפעם היה הצליל האפריקני. מקפרין המשתמש בגופו ליצירת צלילים הקשתיים (החזה- בס, השוקיים- סנר וכו') חוזר לטקסטורות שהתקיימו באפריקה לפני היווצרות צורת הג'אז המוכרת לנו.
 
גם המלים-כביכול, המומצאות על ידו, אינן הווקליזות של דו-דו-אה הנהוגות בג'אז (אחינועם ניני אלתרה שיר עם טקסט היתולי המברך  את מקפרין לבואו בנוסח ג'אזי א-לה- פיצג'רלד) אלא ווקליזות הנובעות מאיזהו ידע גנטי שאינו דורש מאמץ. 

לא מפתיע אם כן שהחיבור בין מקפרין לבין שלמה בר, האיש שחזה את מוזיקת העולם כבר לפני 40 שנה ופנה אל המוזיקה של המגרב והרי האטלס, נשמע טבעי ביותר. למעט פיוט אחד ("אבקשך"- שאליו כמובן הצטרף בובי כאילו שר אותו כל חייו) השתלב בר, שניגן גם בקסילופון עם נגן העוד שלו, בן עמי, בתוך הטקסטורות הקצביות והקוליות של מקפרין כאילו היה חבר הרכב ותיק. 
 
אל פוסטר הוזמן לנגן רק במספר קטעים אך נשאר לכל המופע ונוכחותו על הבמה, לאו דווקא בקטעי הסולו שלו, תרמה יציבות רבה.
 
יציבות זה מה שהיה קצת חסר בערב. לדוגמה: מקפרין כהרגלו יוזם  קטע של שירת קהל, ואליו מתייצבת ניני בקטע די תובעני מבחינת קהל, אבל חמש דקות יותר מאוחר מבצע מקפרין  את הבלוז Home Sweet Home Chicago , מבקש  בתקיפות לא אופיינית מהקהל לא למחוא כף ואף מדגים כיצד נשמעת מחיאת כף לא  יציבה. לרגע איבד את מסכת החביבות. מפעם לפעם דרש מאנשי הקצב להפסיק כדי לארגן ספירה מחדש.


אחינועם ניני. (צילום: רונן אקרמן) 
 
רבים מהקהל ואני בתוכם תמכו בהתלהבות בפורמט ההולך  על הקצה, חושף את האמן לאפשרויות של פשלה, ומכריח את המשתתפים לוותר על האגו הפרטי. ניני ובר, נטולי מניירות שיתפו פעולה עד הסוף עם הקונספט. אבל לא נכחיש, היו בקהל כאלה שהרגישו  שלא קיבלו את תמורת כספם, כאלה שציפו למופע מוסדר ומאורגן בו יודע כל כלי את תפקידו.
 
אני ער לפשלות הקטנות - איחור בפתיחה, הגברה לא מספיקה של הכלים האקוסטיים כמו העוד והגיטרה, דמיון בין הקטעים המאולתרים (בעיה שמקפרין פותר בקלות במופעים הכוללים מוזיקה קלאסית וג'אז והפעם ממש לא נפתרה) אבל מצד שני  - כל כך הרבה כישרון אלתורי נשפך על הבמה במשך שעתיים, כך שהכף שלי נוטה לחיוב.
 
ומילה אחרונה- חשוב שהפסטיבל יצליח ושאנשים יבינו שג'אז מוציא אנשים החוצה מהבית והם חוזרים עם חיוך.
 
 
בובי מקפרין מארח את אחינועם ניני וגיל דור, שלמה בר ואילן בן עמי (עוד), אל פוסטר (תופים), הראל שחר (קלרנית), מונה משעל (מחול), זמרים ורקדנים נוספים. 1 במאי, האנגר 11 במסגרת פסטיבל העיר הלבנה (10-1 במאי 2012) מנהלת אמנותית-טל השילוני. 

רכישת כרטיסים