נקם ושילם
 
מאז שהועלה לראשונה על הבמה, לפני 20 שנה, ואחר-כך בגרסתו הקולנועית של רומן פולנסקי, מעורר המחזה "העלמה והמוות" את הדיון בשאלה, מדוע המחזאי הצ'יליאני אריאל דורפמן אינו מאפשר לצופים לדעת את "האמת". אלא שמה שהעסיק את דורפמן היתה השאלה איך לעשות צדק בלי להיגרר לאלימות ואיך ניתן לשבור את מעגל ה"נקם ושילם". את שאלת האמת השאיר פתוחה.
 
עלילת המחזה מספרת על עינוייה של פאולינה סאלאס על-ידי כוחות הדיקטטורה של הגנרל אוגוסטו פינושה, ששלט בצ'ילה בכוח הזרוע והטרור נגד מתנגדיו, אנשי השמאל. זמן קצר אחרי הדחתו וחידוש הדמוקרטיה, מביא לביתם בעלה את ד"ר מירנדה, רופא שסייע לו להיחלץ מתאונת דרכים. פאולינה נחרדת לזהות את קולו, את ריחו ואת עורו כשייכים לאיש שעינה ואנס אותה 15 שנה קודם לכן. 
 
האם ד"ר מירנדה, כהכחשתו הראשונית, אינו האיש שפאולינה טוענת כי ביצע בה ובאחרים, לצלילי הרביעייה של שוברט "המוות והעלמה", את הפשעים שהיא אינה מוכנה למחוק מזכרונה? דורפמן, כאמור, מותיר את השאלה הזו פתוחה.  

הספק הזה נעלם כמעט כליל בגרסתו של אבי גיבסון-בר-אל, העולה בהפקת קבוצת אורתו-דה ומוצגת בתיאטרון החדר של אמיר אוריין בנוכחות עשרה צופים. זו אחת התוצאות של החלטתו להשמיט כליל את המערכה הראשונה, ולפתוח את ההצגה כאשר פאולינה כבר כבלה את ד"ר מירנדה, ובאקדח טעון מנסה לחלץ ממנו וידוי. 
 


"העלמה והמוות" (צילום: אמיר)


בהמשך היא תשכנע את בעלה, חררדו אסקובר, משפטן מצליח העומד בראש ועדה החוקרת את פשעי הדיקטטורה, לסייע לה במאמציה. היא מכתיבה את הווידוי שהדוקטור חותם עליו כאילו ניתן מרצונו החופשי, ורק עוד עניין אחד עוצר בעד שחרורו: הדרישה שיביע חרטה.
 
האדישות היא אם כל חטאת
 
בזכות האינטנסיביות והלהט של יעל נביא, המגלמת את פאולינה, התחושה המיידית היא שהזיהוי אינו פרי דמיונה הפסיכוטי. זו תחושה שאינה מרפה ואיננה מתערערת לכל אורכן של 70 דקות ההצגה, וגם לא נוכח השקט המאופק כפי שהוא מתבטא במשחקם המצוין והמרוכז של זאב שמשוני כדוקטור המענה-מעונה ושל אלחי לויט כבעל המשפטן הנדרש לאובייקטיביות מבעד להזדהותו הרגשית.
 
אבל זו אינה השאלה המעיקה על גיבסון-בר-אל בסופו של דבר, אלא מה שהוא מגדיר כתופעה של "הטיית ההיסטוריה על-ידי בעלי הכוח והשררה. כל עוד העדות של המציאות החברתית משוכתבת על בסיס אינטרסים של השלטון, החברה עדיין מושחתת".
 
ה"שלטון" בהצגה הזאת הוא מבחינות מסוימות גיבסון-בר-אל, כמעבד המחזה יחד עם אמיר אוריין, וכבמאי ומעצב התפאורה וחלל ההצגה, בסיועה של דלית ענבר, שגם עיצבה את התלבושות. זהו כמובן "שלטון" אמנותי שמכתיב לקהל, קרי החברה, את מה שעליה לחוש. הוא עושה זאת במה שיכול להיתפס כ"אלימות רעיונית" כאשר הוא משתמש בקטעי וידיאו דוקומנטריים (בעריכתו של אופק בריסקר) של אלימות אנשי חוק נגד מפגינים, בעיקר פלסטינים.


"העלמה והמוות" (צילום: אמיר)
 

אפשר לתהות על המשוואה הזאת, על תקפותה למחזה הזה, אך אי-אפשר לשלול אותה. ולו רק משום שההצגה מזכירה לנו כי אדישותה של החברה האנושית כלפי האלימות בקרבה או זו שנעשית בשמה היא אם כל חטאת – כפי שמלמדות שנות הטרור של רודנויות פשיסטיות, נאציות, קומוניסטיות, אימפריאליסטיות, קולוניאליסטיות, וגם כלכליות או של דמוקרטיות מתגוננות. 
 
בכל אלה, בסופו של דבר, על-פי תפיסתו של דורפמן, מעגל האלימות הוא של החברה בתוך עצמה, ואותו יש לשבור.