גישה לא-להיטית

אפילו חברי "אל המשורר", הרכב בעל אוריינטציה רוקית שנולד תוך כדי עבודת הלחנה על שירים של חיים נחמן ביאליק, לא ידעו שהחודש מלאו 120 שנה לפרסומו של "אל הציפור", שירו הראשון של מי שהפך לימים, בעודו בחייו, למשורר הלאומי.

לו ידעו זאת, בוודאי היו מציינים זאת במהלך ההופעה אם כי סביר שלא היו עושים מעובדה זו מטעמים יחצ"ניים. כי קשה לחשוד בבעז אלברט (שירה וגיטרה אקוסטית), טל גולדברג (גיטרה חשמלית וקולות), חי שושן (בס וקולות) ואורי מייזלמן (תופים) בכוונות יחצ"ניות.

העיסוק שלהם בשירתו של ביאליק (שזכה גם לביטוי מוקדם בספר דיסק עשיר ומאלף בהוצאת "נענע דיסק" ו"דרור לנפש", שכבר נסקר כאן) חף מפניות שלא לעניין. חיזוק לכך אפשר למצוא גם בעבודה שלפני חודשיים-שלושה גילו להפתעתם שכבר קיימו 50 הופעות עם המופע הלא רגיל שלהם. ראש יחצ"ני היה מנסה לעשות מזה סיפור אם לא איזו כותרת.

אלא ש"אל המשורר", למרות הגדרתו הגנרית כמופע מוזיקלי, אפילו רוקי, הוא יותר אירוע תרבותי-חינוכי מאשר מופע בידורי. גם שירים של ביאליק, גם הגישה המעמיקה, הלא-להיטית בעליל, גם מועד ההופעה (לפחות זו שחזיתי בה) - ששי בצהריים. ביאליק עצמו, מי שחתום על כמה מוסדות תרבותיים תל אביביים, היה מן הסתם מגדיר זאת כ"עונג ערב שבת".

במפתיע, על אף השעה הלא ידידותית, תמונע היה מלא, מאוכלס בחפֵצי שירה ושיר, לאו דווקא שוחרי רוק. להערכתי, אף אחד מהם - בני גילים שונים - לא הצטער על אובדן הסייסטה. להיפך, השעה ועשרים במחיצת "אל המשורר", היו סיפתח מרענן לשבת.

כדי לרכך את "הלם" המפגש עם הלחנים המשותפים של הארבעה, נעשו בהופעה שני דברים.  האחד- הם השמיטו מהסאונד הבימתי את כסות הנפש וכלי המיתר, הנשיפה והאחרים שבהפקה המוזיקלית האלבומית (של איל תלמודי) והתמקדו בצליל רוקי צנום, ענייני ומעשי יותר.

כן נוספו להופעה "להיטים" ביאליקיים מוכחים, כמו מחרוזות שירי ילדים ושירי אהבה, הניגון החסידי נטול המלים "אורה" שמיוחס לביאליק, ושילוב אמן אורח - נוהג קבוע אצל ההרכב, שמודעים למחסור המקומי בחנדאלאך. אם כי המחמאות שהרעיפו על אורחם הפעם, השחקן, היוצר והזמר דן תורן, הביכו אותו.

ויש עוד "טריק" חשוב בהופעה של "אל המשורר" - המלים של כל שירי המופע, אפילו של המחרוזות, מוקרנות על מסך וידאו בגב הבמה. הצעה מופגנת לצופים להשתתף בשירה ובעיקר לעקוב אחרי ההתמודדות של אלברט וחבריו עם העברית היפהפייה של ביאליק. הלוואי כולם כמותם.

"אל המשורר" (תמונת יח"צ)

בניגוד לאלבום, שהשירים בו מסודרים כרונולוגית, לפי סדר כתיבתם ופרסומם, המופע מתעלם מהסדר, והולך קדימה ואחורה ביצירה של ביאליק, אם כי מתמקד בעיקר במוקדמת, זו שנכתבה בגולה (אודסה בעיקר), וכמעט ולא ביצירה המאוחרת, הישראלית שלו (להוציא במחרוזות, עם שירים כ"רוץ בן סוסי" "מקהלת נוגנים", "לכבוד החנוכה", "שיר העבודה והמלאכה" ועוד).

אמנם גולדברג ושושן שותפים בהצגת השירים ובהגשה שלהם, גם בשירת סולו, אבל אלברט הוא המוציא והמביא העיקרי של קטעי המעבר והקישור והעשרת התוכן.

כך למשל, הוא זה שמסביר איך החליטו להפוך שיר גנוז של ביאליק, אותו כתב כשהיה בן 17 כשיר הערצה למשורר אחר, לשם ההרכב והמופע שלהם. "אתה לא מתחיל קריירה ישר כביאליק. אפילו ביאליק התחיל בתור חיים נחמן...". מטאפורה יפה.

זה מתחיל עם "הקיץ גווע" כרוק פולק, ממשיך עם "עיניה", שיר שכתב לרעייתו מניה, שמתובל בנמרצות של קאנטרי, לפני "הניגון" (בהברה אשכנזית!) החסידי.

מהבדידות של "לבדי (כולם נשא הרוח)", הנושא גם הוא גוון רוקי-פולקי, הם עוברים לשירי האהבה
"הלילה ארבתי" עם שושן כסולן כשהגיטרה של גולדברג מתעקשת על נימה בלוזית נוגה ונוגעת, ו"ציל צליל", שמן הסתם ניבא בפזמון החוזר שלו את עידן הסלולר בבלי דעת. ובעקבותיהם מחרוזת שירי אהבה שובבים, בהם בולטים הלחנים של דרורה חבקין (ל"היא יושבה לחלון") ושל שלמה ארצי (ל"בשל תפוח").

אחרי כתב האשמה הנוקב של "על השחיטה" (בעקבות פוגרום קישינב, שגם קיבל ביטוי בפואמה הנודעת ב"עיר ההרגה", שתי יצירות שהניחו את היסוד ללאומיות לעתיד לבוא שיוחסה לביאליק) רווי הדימויים והביטויים שמזינים קופירייטרים עד ימינו - שאותו מגיש אלברט לבדו, מלווה את עצמו בגיטרה האקוסטית, להאדרת עוצמתו - הם חוזרים לרוק-פולק האופייני בשיר הנושא.

באירוחו של דן תורן, חברי "אל המשורר" רואים המשכת מסורת ביאליקית, הנוסח המוקדם של שבתרבות. תורן שותף בארבעה שירים. שלושה שלו ("החופש לא חוזר", "אימפריות נופלות לאט" ו"בך לא נוגע") ואחד של ביאליק - התמודדות עם "הכניסיני תחת כנפך" בעקבות אריק איינשטיין, גם הוא אייקון תל אביבי ומשורר לאומי בדרכו.

רגע לפני סיום יוצקים ארבעת חברי ההרכב משמעות נוספת לשם "אל המשורר", בחשיפת הקהל לשיר מהפרויקט הבא שלהם, "שתי מיתות" של ולדיסלב שלנגל, משורר יהודי-פולני, קורבן של מכונת השמדה הנאצית. הטקסט החזק והנוקב בלבוש אחוז כאב ואכול זעם מספק רגע חזק של רוק'נרול, שרק השירה הרכה והנעימה של אלברט "מחלישה" אותו..

ובחזרה לביאליק עם "אל הציפור", הוותיק והמוכר, בהברה אשכנזית ובביצוע קולי יפה משותף לשלושת הזמרים של ההרכב, וביצוע פרידה של מארש "אורה".

"אל המשורר" חדורי שליחות אבל לא תופסים מעצמם "ביג שוט". למרות המבע הרוק הנוכחות שלהם נעימה, חפה מגינוני כוכבות אופייניים לז'אנר. מצד אחד, לא מופע קל, של מוזיקה ידידותית וסוחפת, של שלאגרים והחנפה לקהל. מצד שני, המון אהבה וכבוד, שעליהם אפשר לעמוד ממידת הדיוק והדבקות בלשונו של ביאליק ובשפה העברית.

עוד כמה כאלה, גם הרכבים וגם מחוות למשוררים נוספים, רק יאתגרו את הרוק הישראלי, יעשירו את התרבות המקומית ויצרו קאנון ישראלי מרתק. מרחיב את הלב לראות ולשמוע הרכב מקומי שאשכרה מחויב לתרבות שלו, ומגיע ל"אל המשורר" יישר כוח על ההעזה, על האמונה בצדקת הדרך, על הדבקות ועל חוסר ההתפשרות.
ואם אתם מגיעים להופעה, אל תשכחו לרכוש את הדיסק. הוא חלק בלתי נפרד מההתנסות ומהחוויה.

אל משורר בהופעה. תיאטרון תמונע תל אביב. ששי, 4 במאי 2012