היא הפציעה לחיינו, כלומר לתודעה הציבורית הרחבה, דווקא בתור שחקנית. ולא סתם, אלא כתואמת ג'וליה רוברטס.

זה היה כשהגר בן-אשר כיכבה בסרטו של יובל גרנות, אז בן זוגה, "ג'וליה ומיה" (2007), על תקן נציגת מכירות של yes שמה-זה מזכירה את רוברטס (המתולתלת, של כמה מסרטיה בראשית הקריירה), וגורמת לבמאי סרטים משכונת התקווה, מודל המזכיר את ימין מסיקה, לקחת אותה לגרסה הישראלית-מודולרית שלו ל"אישה יפה".

אבל בן-אשר היא הרבה יותר מאשר שחקנית, ואפילו הכינוי תואמת ג'וליה רוברטס לא כל-כך מתאים לה. נראה את רוברטס עושה את מה שהגר השחקנית מעזה לעשות בסרט הבכורה שלה גם כבמאית וכתסריטאית, "הנותנת".

במרכז "הנותנת" תמר (בן-אשר), אם חד-הורית החיה במושב, מתפרנסת ממכירת תבניות ביצים ומגדלת שתי בנות שלומדות בבית-הספר האזורי. היא מנהלת חיי מין מתירניים ונפגשת למטרת סקס נטו עם כמה גברים במקביל, כולם בני המושב (מגלמים אותם צחי חנן, איצ'ו אביטל ויואב לוי). הם בתמורה דואגים לספק לה בעיקר צרכים חומריים שונים.

את המסכת השגרתית הזו מערערת כניסתו לחייה של שי (ישי גולן), וטרינר נאה, מקסים וסובלני, המתאהב בה, וגם היא לא נשארת אדישה כלפיו, בלשון המעטה. מה שההוויה שלו מציעה לה אלה חיי משפחה נורמטיביים. תמר יודעת שהדבר הנכון עבורה הוא להתנער מהתנהלותה עם הגברים האחרים ולהתמקד ביחסים עם שי, שהמערכת איתו תספק לה יציבות ועתיד. האם תצליח לוותר על הצורך האינטואיטיבי לנהל קשרים אינטימיים עם כמה גברים במקביל?


הגר בן אשר והצלם עמית יסעור, תמונת יח"צ

"כאילו אמרו לי: 'שבי תכתבי'. זו ממש מתנה"

את השכלתה הקולנועית רכשה בן-אשר, 33, תחילה בקמרה-אובסקורה, שם למדה שלוש שנים ויצרה שני סרטים, "כיף היום" (2005) ו"התעוררי" (2006), בני קצת יותר מעשר דקות כל אחד. אלא שלאחר מכן נקלע המוסד לקשיים ועתידו לא היה ממש ברור, ובית-הספר מנשר את תלמידיו למסלול סיום הלימודים.
 
בן-אשר עברה לשם, ובמסגרת מוסד זה יצרה את "משעולים" (2007), בכיכובה, סרט בן 20 דקות שהיה הטריגר שהוליד בסופו של תהליך את "הנותנת". בזכות השתתפותה איתו בפסטיבל קאן, ב"שבוע המבקרים", קיבלה בן-אשר מלגת פיתוח תסריט באורך מלא, וכן עוטרה בפרסים נוספים ובציונים לשבח על עבודתה זו, בין היתר בפסטיבלי שטוקהולם, ירושלים, פסטיבל סרטי נשים ברחובות ובעוד אירועי קולנוע שונים ברחבי העולם.

האופן שבו התקבל הסרט עודד וחיזק אותה. באופן טבעי. "זה מאוד עזר", היא מעידה. "כי זה באמת סרט ראשון, מאוד מסובך ובעל תסריט מורכב, שאין לו נראטיב קלאסי עם איזה משחק דרמתי. אבל כבר בו, ב'משעולים', אמרתי שזה הקולנוע שאני מאמינה בו. אני מאמינה בלספר סיפור כזה, ובזכות זה שהוא עבד והיה לו את המזל שלו מסביב לעולם – הדבר מאוד סייע לי להמשך. מה גם שאיפשרו לי לשבת חמישה חודשים בפריז, במסגרת מלגת הכתיבה שקיבלתי. כתבתי שם הרבה ולא הייתי צריכה לדאוג לפרנסה ולאיך אני חיה. כאילו אמרו לי: 'שבי תכתבי'. זו ממש מתנה".

"אני אפילו לא יודעת להגיד מה זה אשה מול גבר"

עלילת "משעולים" מתרחשת במושב, והגיבורה, תושבת המקום, מנהלת חיי מין ליברליים עם גברים רבים משם, עד שלבסוף היא נאנסת באכזריות. די דומה לסיפור של תמר ב"הנותנת", לפחות מבחינת ההתנהלות המינית, אבל עם התפתחות וסוף שונים בתכלית.


הגר בן אשר וישי גולן, תמונת יח"צ


ב"משעולים" הצעירה החופשייה נאנסת ואולי גם נענשת על התנהלותה. ב"הנותנת" זה סוג של הפוך על הפוך.

"עבודה על סרט קצר היא משהו אחר לגמרי, ואני חושבת שסך כל התימות שאפשר למסור בו הוא מאוד-מאוד מוגבל. וכל העיסוק בשכר ועונש, ו'משעולים' באמת נסב כולו סביב התימה הזאת, זה משהו שהבנתי שאני כבר לא עומדת מאחוריו כשהתחלתי לכתוב את 'הנותנת'.
 
"אני שמחה שאמרת הפוך על הפוך, כי הרבה רואים גם ב'הנותנת' מוטיבים רבים של שכר ועונש, שאפשר להעריך שבאקט זה או אחר של מישהו הוא פועל מתוך נקמה, ושהדמויות בכלל פועלות ממקום כזה. אבל מבחינתי זה ממש לא כך. בגלל ש'משעולים' היה סרט קצר, היה צריך למצוא את הדבר האחד שאפשר לפעול מולו, ואז מה שעיניין אותי היה באמת איך האשה הזאת אחראית לגורלה ומה זו הקלישאה המגדרית הזאת: 'She is asking for it', והקלישאות היותר רחבות שבעניין שהבנתי שאני עוסקת בהן. ב'הנותנת' היתה לי אפשרות להרחיב מאוד את הדיון ובאמת להעלות קונפליקטים ולא רק לתת תשובות".

מאיזה מקום אישי או נפשי שלך פיתחת את הדמות של תמר?

"אני לא באמת יודעת. אני חושבת שיש משהו מאוד מתעתע במקום הזה של להיות אשה. אני אפילו לא יודעת להגיד מה זה אשה מול גבר. אני יכולה להעיד על עצמי שאני תמיד לא יודעת אם במרחבים הבין-אישיים אני מתנהלת מתוך מקומות כוחניים או מתוך מקומות של התקרבנות. איפשהו, המרחב הזה של בין להיות המרצה ובין להיות זו ששולטת במצב מעסיק אותי, ואני אפילו לא יודעת מאיפה.

הסיפור הזה לא אוטוביוגרפי והדמות הזו היא לא מהלך שבו אני מספרת את עצמי, אבל אני חושבת שבכל אדם יש את הקונפליקטים האלה – של מה הפוזיציה שלו מול העולם ואיך הוא משתמש בעצמו כדי להשיג את מה שהוא צריך ולממש את האמביציות שלו. זה איפשהו שם, אני חושבת, למרות שבאמת קשה לי לשים את האצבע".

כלומר, את משוטטת במרחב האפור המרתק שבין גבר לאשה ומנסה לברר מי באמת שולט במערכת היחסים הדו-צדדית.

"כן, אבל אני פשוט לא יודעת. לפעמים זה ככה ולפעמים אחרת. זה יכול להיות גם זה וגם זה, ואני לא חושבת שגם וגם זו סתירה. הדברים האלה יכולים להיות מורכבים, מה שאומר שלפעמים הרצונות משתנים והצרכים משתנים. אין מסקנה חד-משמעית, אין תשובה".

"אני קמה בבוקר ומפנטזת שוטים, לא מדקלמת סצינות ממחזה"

הגר, בת ל"משפחה טובה" מה שנקרא, אב אלוף-משנה במילואים ואם מורה, נקטה בצעירותה צעד שיכול להתפרש כנון-קונפורמיסטי באטמוספירה המשפחתית שממנה באה, ועזבה בגיל 16 את הבית כדי לחיות עם בן זוג. בראיון קודם סיפרה שעם כל גבר שאליו התחברה בצעירותה גם לאחר מכן בחרה לייצב מערכת זוגית מוגנת, ששירתה אותה בכך שלא אילצה אותה לחזור לבית ההורים.

"לא ברחתי מהבית", היא ממעיטה מהעוצמה הדרמתית שעלולה להשתמע מהאקט שלה. "התאהבתי. הייתי ילדה קטנה שהיתה שמחה בחיים שלה ובהתאהבויות שלה. היום אני יכולה רק לחשוב שזה היה מקסים, חוויות חיים. זה דבר נורא רחב להגיד, אבל כולנו זקוקים לקבל חום. זה משהו תרבותי. רציתי את זה יותר מאשר דברים אחרים, וזו הדרך שבחרתי בה כשהייתי צעירה יותר. זה היה גם מין צורך באמת אישי לבדוק שאלות מאוד-מאוד בסיסיות: מה ואיפה מקומי. משהו מאוד בנאלי, בעצם".

קיים אצלך קונפליקט בין הבמאית שאת לשחקנית שבך (שבאה לידי ביטוי בין היתר גם בסדרה "רביעיית רן" ובקרוב בתפקיד קטן ב"חטופים 2")?

"אם להיות מאוד ישרה, הקונפליקט טמון בזה שכאשר אתה שחקן, העולם רואה בך כזה ואתה כזה, ולי יש קושי מאוד גדול עם זה. אני באה מאוריינטציה של בימוי. למדתי קולנוע, עבדתי באוזן-השלישית שנתיים, וכך גדלו כמויות האינפורמציה הקולנועית והאפשרויות שלי לנתח קולנוע. אני חיה באמת ובתמים את המרחב של מה זה להיות קולנוען, ומה זה להיות במאי, ומה זה להיות תסריטאי. אני קמה בבוקר ומפנטזת שוטים, לא מדקלמת סצינות ממחזה.
 
"המשחק, לעומת זאת, מבוסס על הדבר הזה שהעולם רואה אותך דרכו – האקספוזיציה, ומשם הקונפליקט שלי. אני לא רואה בעצמי כשחקנית מאוד טובה, אבל מאוד נהנית לשחק. אין לי סימן שאלה לגבי מה אני רוצה בחיים, ואפילו שאני די אוהבת  לשחק – לא אעבוד בשביל זה. אני לא הולכת לאודישנים ולא מקיימת את עצמי כשחקנית. למעשה, התגלגלתי לזה במקרה".



הגר בן אשר וישי גולן, תמונת יח"צ

"זה מכוון אלי כמו אש, ואני על איזה מוקד סקילה כזה"

את הדמות של תמר החלטת לעשות בגלל הידיעה שאת תעשי אותה הכי טוב, בלי חשש לגבי "מה יגידו" ואיך זה ישפיע על הדימוי הציבורי שלך?

"אם היית שואל אותי את זה לפני חודש, כשעוד לא התחיל מסע יחסי-הציבור הזה, הייתי אומרת לך שכולם חושבים את מה שהם חושבים ואומרים את מה שהם אומרים, ואני לא יכולה לסתור בכלל את מה שיגידו ויחשבו עלי. שכל אחד יהיה אדון למחשבותיו ולפיו, וממילא אין לי שליטה על זה.
 
"אסור להיות במנגנון הסירוס העצמי הזה בעשייה, של מה יגידו, מה יחשבו, זה יביא קהל, זה לא יביא קהל, אז זה בכלל היה מחוק ונדחק. וטוב שזה נדחק, כי אין דרך אחרת לעשות – בטח לא דברים מהסוג הזה. גם ברמה האישית זה נדחק. מה אמא ואבא יגידו. העניין היה לשים את זה בצד, לעשות ואחר-כך להתמודד עם זה. אבל בחודש האחרון, מסע יחסי-הציבור מאוד קשה לי. הוא אחד הדברים בהקשר של הסרט שאני פחות נהנית מהם".

בגלל השאלות החודרניות לפעמים?

"בגלל שהדבר היחיד שנשאר מהסרט כרגע זה דיבור על איזה מין סרט זיונים או לא סרט זיונים הוא. סרט עם סצינות סקס נועזות. ומבחינתי הסקס בסרט הוא אמצעי ולא הדבר עצמו. והקריאות פרובוקציה לשמה והטון השלילי שמתלווה לזה. אני חושבת שפרובוקציה זה לא דבר רע ואמנים הם פרובוקטיביים באמנות שלהם ותמיד אמנות היא פרובוקטיבית מהגדרתה. אבל כאן זה מכוון אלי כמו אש, ואני על איזה מוקד סקילה כזה.
 
"ועכשיו כשאתה שואל את השאלה הזו, זה לא נעים לי. אני עוברת עם זה ימים לא פשוטים, כי יש לי איזו תחושה של רדוקציה כל-כך משמעותית לסרט וזילות התכנים שלו. ואומר את האמת, מפחיד אותי שאנשים ילכו לקולנוע לראות סרט זיונים – ויקבלו את הסרט הזה. אני לא רוצה להיות במהלך של הולכת שולל.
 
"אבל אני חייבת להודות שזה באמת משהו שנוצר ולא משהו שיצרתי. ובגלל זה הוא קצת מכעיס, כי פתאום הדברים יצאו משליטתי. פתאום זה כבר לא שיח על הסרט. אין לי בעיה עם ביקורות לא טובות, ואם זה שאנשים ייצאו ממנו ויגידו 'חרא סרט'. אבל פתאום נוצר מצב שעשית משהו ו'הוא רק זה'".


הגר בן אשר, תמונת יח"צ

אבל האמצעים האמנותיים שלו, הוויזואליות המדהימה, קצב ההתנהלות האטי, הטקסטים המינימליסטיים וכל שאר המרכיבים מעידים בבירור על כך שלחלוטין לא מדובר בסרט פורנו, נאמר, במרכאות או לא.

"נכון. אבל זה הדיבור שיש עכשיו בחוץ. האמת היא שיובל גרנות, שאיתו נשארתי בחברות מאוד טובה, ושהיה על הסט והיה העין שלי מאחורי המצלמה, אמר לי כשהוא ראה שאני בוכה לא מעט בתקופה האחרונה, שזה חלק מהפעולה של הסרט. כל המסע הזה והעובדה שאנשים יכולים לראות את זה רק מפריזמה של סרט זיונים וסרט על סקס, והם נפגעים ונרתעים מהעובדה הזו ומתקוממים מול זה – זה בדיוק חלק ממה שהסרט אומר. הוא אומר שהפעולה שלו רק מרחיבה את עצמה והכול בסדר. ואני נאחזת בזה".

"הקונפליקט של בין תראו איזה יופי, אבל תראו איזה גועל"

נגענו באמצעים האמנותיים. איך עבדת על האופי האווירתי המסוגנן, בעיקר עם הצלם עמית יסעור?

"גם את 'משעולים' עשיתי עם עמית, ומבחינתי המהלך האסתטי של הסרט שווה בנפח המשמעות שלו לתסריט ולתכנים, ואני מאוד דוגלת בקולנוע שמספר את עצמו דרך הקולנוע. אני חושבת ששוט טוב יכול לקדם אותך רגשית פי אלף מכל מלל או הסבר פסיכולוגי כזה או אחר. בקולנוע המצלמה יכולה לספר סיפור והיא חלק פעיל מהסרט.
 
"עמית שותף מאוד רציני לתחושות האלה שלי, ועבדנו משהו כמו חצי שנה לפני הצילומים על השוטינג ועל פירוק הסצינות, ועל הבנת הסצינות ואיתור הלוקיישנים הלא פשוטים האלה. לקח לנו שנה למצוא אותם, בבנימינה, כפר-מעש, גבעת-עדה, עמיקם. הרבה מקומות. היינו עולים על האופנוע שלו ונוסעים. קשה כבר למצוא היום מקומות כאלה. בכל המושבים והכפרים יש בנייה מחודשת, וגם אם יש בהם מרחבים חקלאיים והנוף שלהם פתוח, אז ליד הבית כבר עומד הבית החדש של הבן והמחסן שחיים בו הפועלים התאילנדים. כבר אין את המרחב האינסופי. הלול בסרט היה בניין נטוש ששיפצנו מאפס.

"הסרט צולם ב-RED MX ובצילומים באמת התחושה היתה שאנחנו נותנים את המנעד העדין שבין יפה למיופייף. והדבר הזה שהגדרנו לעצמנו, שאנחנו צריכים לעשות סרט יפה, שאנחנו עוסקים בו בדברים מסובכים וקשים – אז נייצר את הקונפליקט של בין תראו איזה יופי, אבל תראו איזה גועל.

"חשבנו שנייצר כל הזמן דיסוננס כזה בין מה שרואים למה שחושבים. לעמית יש אינטואיציית קומפוזיציה ואור מדהימה. הוא כל-כך הבין את הסרט והתאים את עצמו אליו בצורה מושלמת. ראיתי לנגד עיני מערבון, ובגלל זה הסינמסקופ והיציאה למרחבים האלה, של לאנדסקייפ אינסופי שאם עלה זז בו אתה תרגיש את זה והצילום יהיה דרמתי. ואם יעלה אבק – אז גם בו תהיה דרמה".

גם סופה קטנה, לא מתוכננת, בזמן צילום סצינה מהותית, עזרה לכם.

"נכון. זה היה נס שלא היינו מצליחים לייצר אותם בעצמנו. אבל יש נסים כאלה בקולנוע. היה לי מזל בהרבה דברים. האווירה הוויזואלית של הסרט נקבעה מכך שהשתדלנו מאוד לצלם בשעות הנכונות. צילמנו את החוצים מאוד מוקדם בבוקר ומאוחר בערב, ולפנימים היינו נכנסים בצהריים. צילמנו במשך 21 יום, ובנינו לו"ז מאוד מפורט ומפורק, כדי שלא נצטרך להתמודד עם השמש של צהרי היום".

הצלחת גם לאפיין באותנטיות התנהלות של מושב, בין אם היא דומה או לא למציאות עצמה. ואת הרי גדלת בהוד-השרון.

"הוד-השרון שבה גדלתי – זה מה שהיא היתה. אם אנחנו הולכים אחורה, לילדות שלי, אז בחלקים מסוימים זה היה לגמרי זה, אם כי כבר אז התחילו להיבנות בניינים גבוהים. כמו כן אבא שלי הוא קיבוצניק לשעבר, אז אני לא יודעת בדיוק, אבל יכול להיות שמשהו בהווי הזה דבק בי. פשוט הוד-השרון היתה כזה מקום".


הגר בן אשר, תמונת יח"צ

"בעיני עירום פרונטלי גברי יפה לא פחות מנשי"

מה היה מפתח שלך בבחירת ישי גולן לתפקיד הפרטנר המרכזי שלך בסרט?

"מה שמקסים בישי זה שיש כל-כך הרבה תבונה ורוך בהוויה שלו, ואני מרגישה שיש בו סתירות מאוד גדולות. קשה מאוד לפרק מילולית ליהוק. יכול להיות שיש כאלה שיכולים להגיד, לקחתי את זה ואת זה בגלל שיש לו תכונות אחת, שתיים, שלוש, ארבע.

אני יכולה לומר לך שאצלי זה היה משהו מאוד אינטואיטיבי. הרגשתי שאני הגר יכולה לסמוך על ישי כאדם. אני מרגישה שאני יכולה להיות חברה שלו, מרגישה שהוא יפה וחכם, ומתוך זה שאני מאמינה ורואה בו את הדברים האלה חשבתי שכולם יראו אותם. כי בסופו של דבר, אני כבמאית תהיה זו שאפנטז את הדמות הזו, אצלם אותו כמו שאני רואה, אדמיין אותו כמו שאני מרגישה – ואז כולם יחושו כך. זה סוג של מהלך פחות מושכל".

בסרט את גם לא מהססת להציג סצינה נועזת עם עירום גברי פרונטלי, משהו שמשום מה לא מקובל, בדרך כלל, בקולנוע. לא העולמי ובוודאי לא הישראלי.

"בעיני עירום פרונטלי גברי יפה לא פחות מנשי. נראה לי שזה רק עניין של הרגלי צפייה, ואני מאמינה שעם הזמן השאלה הזו כבר לא תצוץ. יכול להיות שזה נובע מכך שלאורך ההיסטוריה הרבה נשים עירומות היו מודלים לציור, ולא גברים עירומים. והגברים היו האמנים המובילים והאטרקציה שלהם היתה לצייר נשים, ולחשוף נשים, ולבטא את התשוקה שלהם לנשים דרך האמנות שלהם. וככל שהשנים חולפות ויש יותר נשים יוצרות, אז התשוקה שלהם תתבטא בכיוון של גברים".

כשאני בוחן את כל סרטייך עולה מהם שלקחת על עצמך לעסוק בנראטיב הנשי.

"אני מתחילה לכתוב תסריט, וזה מה שיוצא. אני כל-כך לא אוהבת את הדבר שנקרא 'קולנוע נשי', אז אני לא יודעת מה לענות. אבל זה מה שקרה. גם במרכז הסרט הבא שלי עומדת בחורה. אולי כרגע יותר מעניינות אותי נשים, אבל לא באופן מודע".

ספרי קצת על הסרט הבא.

"קיבלתי מענק כתיבה מקרן רבינוביץ' ומהחברה הגרמנית שהיתה שותפה גם ב'הנותנת'. אני נוסעת עכשיו לשלושה חודשים לברלין, גם כן בזכות מלגת כתיבה שקיבלתי. הסרט יהיה, בגדול, על בחורה המתגוררת באזור ים המלח, עוסקת שם בשתי עבודות, אך מוצאת את דרכה לבסוף דווקא בחיי פשע. נכון להיום, וזה יכול עוד להשתנות המון פעמים, יש בתסריט הזה אלמנטים של סרט מתח, או פעולה. טוב, אם הקודם היה מערבון...".