שלושת הנוסחים של היצירה המפורסמת " בולרו" מאת  מוריס ראוול בביצוע בלט גטבורג השבדי שונים מאוד מהדימוי שיש לנו מהמחול המפורסם של מוריס בז'אר למוזיקה הזו.

היצירה של ראוול  כולה אובססיה מתמשכת עד גבול הנסבל של חזרתיות, של מתח מיני בעצם שהולך וגובר, כאשר המלודיה הפשוטה לחלוטין חוזרת על עצמה שוב ושוב ורק תפקידי הכלים מתחלפים בעוד עוצמת  הצליל עולה ועולה.
 
ראוול עצמו מספר שהוא כתב את המוזיקה הזו ערב אחד על פסנתר בבר, כאשר הוא מקיש באצבע אחת את כל היצירה. התיזמור העשיר בא מאוחר יותר.

ליטוש והמשכיות עיקשת
 
Walking Mad, היצירה הראשונה בערב, מתייחסת אל קיר שלפעמים הוא ניצב ולעיתים הוא נופל למצב אופקי, והרקדנים נתלים עליו, מהלכים עליו, נופלים איתו ונעלמים מצידו השני רק כדי לשוב ולהיחשף שוב כאשר המגן, הקיר, מתמוסס שוב כהגנה.
 
התכנייה מדברת על "חדר", על קופסת תהודה המכילה את הצלילים ומפעילה את הרקדנים בתנועה סיבובית אינסופית, הסוף נפגש בהתחלה וחוזר חלילה. אך יש הרבה התרחשויות עשירות:  נער פוגש נערה, מרדפים לרוב, חגיגה עצובה של גברים בכובעי ליצן קטנים, השלת מעילים שעניינה אינו תמיד ברור חוץ מאשר על רמז להשלה מלאה, לכיסוי הגנה שאינו מגן בעצם.
 
ניכר שהיוצר יוהן אינגר עובד עם להקת אן. די. טי ההולנדית ( עם יירי קיליאן) ושעבד גם עם מץ אק  על פי כיפופי הגב בפישוק רחב, תנועות הידיים הגדולות, הנשיאות והעילגות המוכרת של הרקדנית האגדית אנה לגונה מהנוסח העכשווי של "ג'יזל". כל אלה אינם מורידים מערכו של הריקוד אך ממסגרים אותו בתוך זמן וסגנון מסוים, מוכר, כאשר משהו בטירוף הבסיסי שבמוזיקה מתביית  ויוצר סיפור שאמנם לא קל לספר, אך כבר אינו בגדר מופשט וכבר אינו אובססיה.
 
הרקדנים כולם מלוטשים להפליא, והביצוע מעולה. הם מקבלים גוון אחר בקטע השני מאת  קנת' קורונסטרום,"אורלוב", אשר מעמיד מולם קיר- שוב קיר, שהפעם תפקידו לשמש כמין מכשיר מכני אשר נע לעתים על צירו וקרני אור לבן בוקעות ממנו באופן מקרי לכאורה, מסנוור, חסר הגיון.
 
ראוול עצמו ביקש ליצור מחול אשר ברקע שלו ניצב בית חרושת: אולי זו תזכורת לניגוד הזה בין תנועת הגופים הרכה, המתמשכת, כאשר הרקדנים מרימים זה את זה כי כך "תנועת הגוף מתבקשת" לדברי  הכוריאוגרף. 
 
בריקוד זה מתקיימת באמת ההמשכיות העיקשת, אך  ההרמות החוזרת על עצמן שאינן באמת וירטואוזיות גם אם יש בהן אולי חום אנושי. ועם זאת ההחלטה להישאר בטווח  התנועתי המוכר לא היתה מרגשת עבורי. כדאי לציין שכאשר לקראת הסוף יורד מלמעלה  גשם זוהר של פתיתי  כסף, והרקדנית ממשיכה לנוע וסבה סביב עצמה, הקהל יצא מגדרו בהתלהבות ולא הניח לרקדנים לעזוב את הבמה.

בלט  גטבורג, צילום: יח"צ

שעה קלה להשתטות
 
הקטע השלישי, Episode 17,  לקח את היצירה של ראוול לכיוון קליל יותר ובחר להתעסק דווקא  באבסורד של החזרה ובאתגר שהוא מציב לפני היוצר והרקדנים  ב-17 אפיזודות שונות. 

\
בלט גטבורג, צילום: יח"צ
 
קבוצה גדולה של רקדנים שוטפת את הבמה בתלבושות מלאות דמיון בשחור לבן, בפאות עקומות על הראש ובסימני התפרעות עליזים-  אולי בניסיון להתמודד  עם אי האפשרות ליצור משהו שלם,  אלא משהו מקוטע שהולך ונמשך. 
 
הרקדנים לוקחים על עצמם תפקידים שונים: יש קטעי ליצנות כמו בקרקס ועושה קסמים וכל זה לשמחת הקהל. הם באמת משעשעים ונהנים, מפגינים את נעוריהם וכשרונם, שמחים בגופם וברשות שניתנה להם לשעה קלה להשתטות. 

 
בלט גטבורג, צילום: יח"צ

בולרו של  רוול הוא תמיד אתגר. בפשטותו  הוא נע בין המגוחך לנשגב, והוא מציב בפני היוצרים חידה שהתשובה עליה יכולה להיות מרתקת. התשובה של בלט גטבורג היא אמיצה  בנכונות שלה להעלות שלש נוסחאות שונות בערב אחד ולרתק את הקהל.

בלט גטבורג מחזיר אלינו מחול אחר- לא אחר מבחינת החדשנות אלא דווקא משום שהוא מוכר, אלגנטי, עובד לפי חוקים ידועים, בטוח בדרכו. 

 
בלט גטבורג,29 במאי, 21:00, המשכן לאמנויות הבמה תל אביב. 
 
רכישת כרטיסים