נכון שיהונתן גפן הוא לא זמר, אבל זה לא יהיה מופרך להגדיר אותו כרוקר וגם לראות בו אחד הרוקרים הקלאסיים האחרונים שעדיין פעילים על במותינו.

ברוחו ובאופי הכתיבה והיצירה שלו הוא בן דורם הישראלי של בוב דילן וליאונרד כהן, גם של רנדי ניומן, ג'ניס איאן וקולות אחרים. אנשים שהיה חשוב להם גם להגיד, לא רק לשיר. כאלה שרתמו את אמנותם לטובת המאבק למען עולם טוב יותר, הוגן יותר, צודק יותר ואנושי יותר.

לאנשים עם ראש על הכתפיים

כבר 40 שנה ויותר שגפן אינו חושש ללכת עם האמת שלו. בדרכו הייחודית. בכתיבת פזמונים לזמרים-יוצרים עמיתים, שאינם חוששים, בדיוק כמוהו, לצאת נגד חוליי החברה ועוולות העולם; בכתיבת טורי הומור ורשימות סאטירה נשכניות בעיתונות; וביציאה, אחת לכמה שנים, כשהסאה נגדשת ואי-אפשר לשתוק יותר, לסיבובי הופעות כדי להפיץ את הבשורה שלו, ממש כמו היה כוכב רוק.

הוא לא שר אמנם, אבל להיגדים ולאמירות שלו יש קצב, מנגינה ורגש כמו היו המנוני רוק לאנשים עם ראש על הכתפיים, ולא רק כמוזיקה לכפיים ולרגליים.

עכשיו הוא עושה זאת שוב, עם מופע ששמו מעורר חיוך סלחני על הניסיון כביכול לתפוס טרמפ ולשאת חן. אבל "יהונתן גפן: האיחוד" הוא השם הנכון במקום הנכון, והוא רוקנרולי. אמנם נקודת המוצא הומוריסטית-סאטירית, כנגד המגמה הרווחת ברוק המקומי והבינלאומי לרה-יוניון של להקות והרכבים, וגפן הוא זאב בודד, שאינו צריך להתגבר על משחקי כבוד ואגו כדי לאסוף את עצמו מחדש.

זו גם הזדמנות למבט רטרוספקטיבי עצמי, למעין סיכום ביניים ספק נוסטלגי, ספק ריאלי, להתעכב על רשימות נצחיות ואמירות שיכלו למבחן הזמן, ועל השירים הגדולים. ולהוכיח שבעצם שום דבר לא השתנה בארצנו המיוסרת. רק הפלטפורמה התקשורתית. הסלולרית.

המופע נפתח לצלילי צלצול עצבני של טלפון סלולרי, שניצב בקדמת הבמה האפלולית, לכוד באלומת אור ממוקדת. "אתם מתבקשים ל א לכבות את המכשירים הסלולריים", דורש במפגיע קולו המרגיע של גפן. "...לבל תאבדו את הריכוז". אחרי שיסביר את ההיגיון מאחורי האיחוד, הוא יעלה קווים לדמות דור הסלולר: "פעם אפשר היה להתחיל עם אשה בלי אס.אם.אס ולהיכנס למיטה בלי ג'י.פי.אס...". היום כנסיית המקלידים היא דת חדשה, מכשיר הטלפון הוא מטריד סדרתי, ואנשים נעשים אפליקציה בגיל 60. "כל האבולוציה בשביל זה", מכריז גפן כשהוא מניף את הסמרטפון שלו. ויכריז כן כמה פעמים נוספות, כשבאחת מהן יקבע כי האבולוציה הגיעה לקצה עם אס.אם.אס של שלוש אותיות: חחח. מה שמחזיר אותנו שוב לתקופת האבן.

המתנה הטובה ביותר שקיבל מבנו

הפורמט מוכר וידוע. גפן ושלל אפשרויות ההגשה של המסות שלו. כשעל הבמה הוא מגשים את "החלום של כל גבר, להיות בין שתי נשים: אחת, האשה שאתי, השנייה, האשה שהיא תיק...". לימינו ורד פיקר, בפסנתר ובניהול מוזיקלי; לשמאלו, בגיטרה אקוסטית ובכלי הקשה מזדמנים, הזמרת סיון טלמור, שעליה הוא מעיד כמתנה הטובה ביותר שקיבל מבנו אביב, רמז לתקופת מנטורותו הראשונה ב"The voice".

שתיהן מספקות איזונים, ממלאות אתנחתות, ובעיקר מבצעות, בחלוקת תפקידים מגוונת, את השירים שכתב-צבר גפן לאורך השנים הארוכות, נכסי כבש וצאן ברזל, לצד מתורגמים וכאלה שנשכחו, וגם כמה חדשים, בהופעת בכורה. כמו "בלונה-פארק של תל-אביב" ששרה טלמור במתיקות מדויקת (אולם היא חייבת ובדחיפות לשפר את גישתה לעברית), או "כשהבוקר יבוא אני אגיד תודה" שמגישה פיקר הנפלאה, ללא ספק המבוגר האחראי שעל הסט.


צילום: דפנה צ'ילאג

"הבלדה על חדוה ושלומיק" בפתיחה (לחן: יאיר רוזנבלום) מסמן את הכיוון: "לקחת את הזיכרונות/ זה לא הרבה, שתי מזוודות/ חלום אחד, ארוך ארוך/ שתי מגבות ושתי תקוות", ו"ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים/ מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים". זכרונות, חלומות, תקוות, בריחות ועדריות. הישראליות בהתגלמותה.

אחרי שינכס לעצמו לרגע את "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן", וינתח, בדרכו, את אי-הכדאיות שבריצה ואת ההעדפה של ההליכה לאט, יתעכב גפן במחרוזת שירי ילדים (עצובים) על גיבור "אמא אמרה לי דני", שגדל ובגר, והיום יש לו 30 אלף חברים בפייסבוק, מאמן אישי, ציפרלקס על בסיס יומי, בגדי בוס וארמאני והוא מצביע ליכוד אטום. שלא תטעו, חלילה, בהשקפת העולם הפוליטית של יהונתן גפן.

ואולי בכלל צריך גם יום זיכרון לאהבה

אולם החטיבה המרכזית של המופע מוקדשת, איך לא, לשירי אהבה: "(הסתבכו לי) שרוכים" (לחן" דויד ברוזה), "נערה במשקפיים" (אלון אולארצ'יק), "האשה שאיתי" כמובן, שאליו גפן מצטרף אבל בקריאה, וגם חזרה במנהרת הזמן אל "בת 17" שכתב עבור יעל לוי ב"שיחות סלון" ויצר קושי בהתמודדות איתו. הזדמנות של גפן לתת סימנים באהבה בכלל (ששני חגים בשנה, ט"ו באב ו-ולנטיין דיי, אינם מספיקים להצית אהבה, ואולי בכלל צריך גם יום זיכרון לאהבה?) ובנשים בפרט, שהיום הן מקועקעות, מנוקבות ואוכלות אותה מכל הכיוונים: "כל הבנות רוצות להיראות אותו דבר, רזות ועצובות... ואני מתגעגע לאשה אמיתית, מסתורית, ליידי ולא ליידי גאגא, גרטה גארבו, גברת, גברת עם קמליות. שתהיה מוכנה למות מאהבה ולא מהפרעות אכילה...".
 
את החלק המסיים-מסכם של המופע (שאורכו כשעה וארבעים) הייתי מגדיר כרגע שלפני הרמת הידיים, ולא כאקט אלימות, אלא לציון כניעה. כי כמה פעמים אפשר לשאול "כמה שנים נצטרך עוד למות לפני שנלמד איך לחיות? כמה אוזניים צריך בן-אדם לשמוע אחד שצועק? או כמה צריך לעבור בן-אדם עד שיהיה בן-אדם?", תרגומו ל"התשובה נישאת ברוח" של בוב דילן.

וכמה אפשר לתהות, "למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר" ("אבשלום", שיר שמיוחס בטעות בכתובים לחבורת לול אם כי גפן הוא מחברו). והמחר הזה, עם השלום בכנפיו, מבושש להגיע. והאמא של כל התהיות הקיומיות שלנו (ללחנו הנצחי של שם-טוב לוי): "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו, יכול להיות שזה נגמר?"


יהונתן גפן (יח"צ)

ורק שמעון פרס לא זז. הכבש שנשאר

והרי שום דבר לא באמת השתנה. ו"שיר היורה" (לחן: דני ליטני) שכתב כבר ב-1970 נשמע כאילו נכתב בשבוע שעבר, בעקבות עוד פרץ אלימות בלתי מוסבר בחברה הישראלית, עם הקלות הבלתי נסבלת של האצבע על ההדק והיד על הסכין. והכעס והחרון, תחושת האין-אונים וההתבוננות בעיניים קמות איך העתיד המבטיח הפך לעבר מפואר – ככל שהם מייאשים ומתסכלים, ממשיכים לספק צידוק, לטעון ולהזין את הרוקנרול החברתי של יהונתן גפן, מוכיח בשער.

בגילו הלא צעיר (מבחינתו לפחות זה אינו הגיל המנומנם, ששייך לכל אלה שחצו את שנתם ה-60), הוא לא נותן הנחות. הוא חריף ונוקב, דעתן וחתרן, כחייל ותיק שלא מניח לעולם את נשקו. העט, במקרה שלו. ועם כל הציניות, בדיחות הדעת וההברקות המילוליות (זאפה היא קיסריה של האשכנזים, מוזיקה ים דכאונית של זמרים שמחים, ריאליטי הוא זיהום חברתי, מתחם באזל הוא שם של מחנה ריכוז), האיחוד של יהונתן גפן הוא געגוע עמוק אל העבר, בעיקר לאנשים, לרגשות, ליחסים חמים ולערכים של פעם. ולא בכדי המופע נחתם בערגה עם "אתם זוכרים את השירים" (לחן: חנן יובל) – איך פעם זה היה פשוט לחיות, לא למות.

הקהל לא צעיר. בני הגיל הנכון, כאלה שכבר חוו את כל משברי הגיל המוכרים בספרות הרפואית-מקצועית ומסוגלים להכיל את כל הירידות של גפן עליהם. כאלה שבאו לחוג בית מחוץ לבית ומוכנים לשמוע בפעם המי יודע כמה את הסיפור על האיש הירוק ואת הכבש ה-16 לסיום, שגיבוריו עתה הם ביבי וציפי, ברק ושלי, ליברמן ואנסטסיה, וגם יאיר לפיד, שהוא כבש עם עתיד. ורק שמעון פרס עדיין כאן, לא זז. הכבש שנשאר.


"יהונתן גפן, האיחוד", זאפה, תל-אביב. ליל שבת, 25 במאי 2012.

רכישת כרטיסים