ליטוש הפקתי מושלם

מדונה היא מכונה משומנת נטולת פגמים. חטיבת כוח אנרגתית רב-מערכתית שמתפקדת באופן מושלם (עם הלוק שלה והביצועים הפיזיים יכולה האמנית, שבאוגוסט תהיה כבר בת 54, להרים סטארט-אפ אנטי-אייג'ינג יצירתי, לבנות 50 פלוס).
 
כל כך מושלמת, שדווקא היית רוצה לחוות אצלה איזה באג בתוכנה, איזו יציאה מסינכרוניזציה, איזה כשל קטן שיראה שהיא גם אנושית, לא רק אמנית שפועלת על אוטומט, כמו רובוטית.
 
שלוש פעמים הופיעה מדונה בארץ. הטובה שבהן הייתה בסיבוב ההופעות של 1993 – "דה גירלי שואו". אז המוזיקה שלה הייתה עדיין פופ מזוכך טהור נטו, וככזו הייתה הטובה ביותר בשטח. גם הופעת הבמה שלה הייתה פועל יוצא ישיר של השירים המעולים שיצרה וביצעה עד אז, והורכבה יותר מתפאורות במה, אקטים מוזיקליים עתירי מעוף וסצנות דרמתיות שגוללו סיפור – והרבה פחות פירוטכניקה ממוחשבת-מתוכנתת.
 
עם השנים חתרה האמנית באלבומיה יותר ויותר לאזור הדאנס-אלקטרוני, לעתים אפילו עם נגיעות טראנס וטכנו, כדי להתחבר לצעירים ולמועדונים. אבל הפועל היוצא של זה היה הפקות נוסחתיות בעלות אופי קלאברי, וכך הרבה מהפופ המיינסטרימי האותנטי והמלהיב שלה הלך לאיבוד. 
 

מדונה (צילום: אורית פניני)

הופעתה השנייה כאן, ב-2009, Sticky And Sweet, הייתה מפגן אקסטרווגנטי של קרקס מוזיקלי, או יותר נכון - יריד הבלים. המון סטים, עם המון סטטיסטים, אפקטים של תאורה, לייזרים ווידאו-ארט, והכל על חשבון המוזיקה הפשוטה והמלודית והרגש שאמן אמור להעביר לקהלו כשהוא עומד על במה ומבצע את שיריו. המופע ההוא הרגיש כמו צפייה בדי.וי.די שלו, לא כמו הדבר עצמו.
 
גם השואו שראינו אתמול בערב באיצטדיון רמת-גן הוא שלוחה של הקונספט הזה. צפינו באמנית מקצוענית מגובשת, בשליטה עצמית מלאה, מקיפה את עצמה בכישרון רב ברקדנים, זמרים, תאורות מרהיבות, סאונד מצוין, וידאו-ארטים עתירי דמיון ומה לא.
 
ההופעה הייתה מלוטשת, מבריקה, מהוקצעת, מתוקתקת, אבל היה בה מעט מאוד רגש. אם בכלל. כלומר, המרכיבים הטכניים, ברמת שיא, סיפקו ליטוש הפקתי מירבי, אבל יצרו  ריחוק מהאמנית ומהמוזיקה שלה. אני מסופק אם היה צופה אחד שבאיזשהו שלב של ההופעה ניגב לחלוחית מזווית העין, מהסיבות הנכונות.    

מדונה (צילום: אורית פניני)

טריפ מפגיז חושים
 
ולמופע עצמו. מול יותר מ-30 אלף איש, נפתח המופע באיחור לא סביר של 45 דקות. הקונצרט MDNA, על שם אלבומה האחרון של מדונה, הוא טריפ מפגיז חושים - עם רקדנים, זמרים, מופעי לוליינות, אקרובטיקה, פירוטכניקה עם המון פיצוצים, המון סטים של ביגוד וסצנות כמו לקוחות מסרטים.
 
את סיבוב ההופעות העולמי הזה בחרה מדונה לפתוח בישראל (מרכז האנרגיה של העולם לשיטתה, כמתרגלת קבלה), ולכן הגיעה לכאן סוללת מסקרים מרחבי הגלובוס, כדי לדווח לקוראיהם איך נראה סיבוב ההופעות החדש של המלכה. האמנית, אגב, מקדמת בו באומץ את האלבום החדש שלה באינטנסיביות (קרוב לעשרה שירים), תוך לקיחת סיכון שהקהל אולי לא מכיר אותם מספיק טוב, אם בכלל, ועלול לצפות בעיקר לדה-בסט אוף.
 
בפתיחה הושמעה נעימה אינסטרומנטלית דתית-רוחנית מיסטית, עם תפילת חזן בעברית (נראה אותה עושה את זה בתחנה הבאה בסיבוב – אבו דאבי!). ברקע נזירים מרקדים בכוריאוגרפיה תואמת, ולאחר מכן Girl Gone Wild, מ-MDNA (עם אזכורים של Material Girl ו-Give it to Me), שיר שבעצם קבע את הטון של ההופעה כולה – אקשן קצבי שמח, עם מעט מאוד בלדות.
 
הקטע הבא היה Revolver, שיר שיצא כסינגל מקורי מאלבום האוסף השלישי שלה, Celebration, ואחריו חוזרת האמנית  ל-MDNA  ולGang Bang מתוכו. הבמה נראית כחדר בית מלון, וגנבים ופושעים  מתרוצצים בו ונורים על ידי הזמרת.
 
מכאן היא עוברת לקלאסיקת עבר שלה, Papa Don't Preach, מהאלבום True Blue, אם כי הביצוע לא משכנע ודי הורס את השיר. ואז Hang Up, מהאלבום Confessions on the Dance Floor, כשכאן אפילו לוליינות חבל וגרוב רוקיסטי לא ממש מלהיבים.
 
שוב חזרה לאלבום החדש  ול-I Don't Give A *, בו מנגנת מדונה בגיטרה וניקי מינאז' מצטרפת אליה לשירה, אבל רק מעל המסך. כאן מסתיים חלק זה, כשהנזירים העולים לבמה אחראים למעבר מפרק לפרק.

 
מדונה (צילום: אורית פניני)

ב-Express Yourself (מ-Like a Prayer) מגיע רגע פארודי נחמד אך צפוי: מדונה, לבושה בחצאית לבנה עם פסים אדומים וגרביים לבנים המזכירים לבוש של תלמידת תיכון, משלבת בו קטע מ-Born This Way, של ליידי גאגא. כידוע הפך קטע זה ל"שיר מריבה" בין השתיים, לאחר שנטען שליידי גאגא גנבה אותו מ-Express Yourself, וכל אחת מהזמרות הכחישה את העניין אך הפיקה ממנו את יחסי הציבור הראויים לה בסיטואציה.    
 
Turn up the Radio ו-Give Me All Your Luvin' שבים לקדם את MDNA ו-Open your Heart" מבוצע יחד עם השלישייה הצוענית-באסקית "קלאקאן" (גם במופע הקודם של מדונה נטלה חלק להקה צוענית).
 
תגובת הקהל למדונה די פושרת, אין את ההתלהבות הגורפת שניכרה במופעים הקודמים. מדונה, שהתקשורת שלה עם הקהל מינימליסטית למדי, מכוונת בשלב זה את המיקרופון לצופה מאושר ומאפשרת לו להתבטא בשירה. אחר כך היא פוצחת בנאום קצר, מסבירה כי בחרה בישראל לפתיחת הטור שלה כדי לקדם את השלום במזרח התיכון ולגרום לאנשים השונים זה מזה לאהוב איש את רעהו (אני בספק אם גם הצופים באבו דאבי יזכו לנאום הזה).
 
אחד הקטעים שמצליחים בכל זאת קצת לרגש בערב הזה הוא Masterpiece, מפסקול הסרט "וואליס ואדוארד" (מופיע גם ב-MDNA), שמדונה ביימה. היא מבצעת את הבלדה הזו עם ההרכב הצועני, שמספק הרמוניות קוליות נהדרות. חלק זה במופע מסתיים והפרק הבא נפתח עם הלהיט Justify My Love (מ-The Immaculate Collection), כשעל המסכים סרטונים ותמונות מתקופות שונות בקריירה של האמנית.
 
אחר כך היא שבה לבמה לבושה בחולצה מעונבת ובחזיית השפיצים הידועה, לביצוע Vogue (מ-Celebration) ואז מגיע Candy Shop (מ-"Hard Candy"), אותו מחברת מדונה ל-Erotica (מהאלבום של מדונה בשם זה, החמישי שלה). כאן עולה לרקוד איתה על הבמה בן-זוגה, הרקדן ברהים.


מדונה (צילום: אורית פניני)
 
בהמשך היא מבצעת את Human Nature (מ-Bedtime Stories), ואז מגיע תורו של
Like a Virgin, המבוצע על ידי האמנית בסגנון ואלס, כשהיא לבד על הבמה, ורק פסנתר מלווה אותה ברקע. לקראת סוף השיר, הקצת ארוך, נמרח ומייגע בגרסתו זו, מצטרף אליה רקדן וכך מסתיים החלק הזה של המופע.
 
הפרק החותם, בסגנון הדאנס,  נפתח ב-I'm Addicted ואחריו I'm a Sinner, שניהם דוגמיות נוספות מהאלבום החדש. מדונה שוב אוחזת בגיטרה, והרקדנים בגלימות כתומות מפזזים על הבמה ועל המסך מקדש בודהיסטי.  
 
גם "קלאקאן" חוזרים לקטע בסגנון הינדי, וממנו עוברת מדונה ל-Like a Prayer (שיר הנושא של אלבומה הרביעי).
 
השיר האחרון במופע הוא Celebration (מהאלבום השלישי, בשם זה), כשאליו מצורף, לסגירת מעגל, השיר שפתח את המופע Girl Gone Wild. על הבמה חגיגה בהשתתפות כל הרקדנים, כמקובל בפינאלה אצל מדונה. בשלבי הסיום יש התעוררות של הקהל, המצפה למנה נוספת. אבל האמנית סוגרת עניין ב"שלום, סלאם, תודה רבה", בלי הדרנים. קצת פחות משעתיים של הופעה. אפשר היה לצפות ממנה להרבה יותר.