אירוע פולקלורי-תיירותי
 
לראשונה מזה שנים רבות נעדר מלוח האירועים של פסטיבל ישראל מופע של מוזיקה ישראלית פופולרית. מאכזב, אפילו מדכא. בלתי נתפש שהאמנות הנפוצה והנגישה ביותר בתרבות המקומית לא מצאה דרכה לפסטיבל ישראל השנה. לא הצדעה, לא מחווה, לא מוזיקת מקור. שום כלום. כמה חבל.
 
יהיו אשר יהיו הסיבות, הנימוקים והתירוצים להתעלמות ולהתנכרות לפופ הישראלי, הם אינם קבילים. פשוט לא ייתכן שמוסד תרבותי ותיק, מסובסד ומושרש, עתיר בעלי תפקידים שמתהדרים בטעמם המשובח, וגם לא חסר תקציבים כספיים, לא יושיט ידו למוזיקה ישראלית בעברית. פשוט לא מקובל.
 
ואם מישהו חשב ש"שהקול נהיה בדברו" - המופע היחיד בתוכניית הפסטיבל שאיכשהו התיימר לארח זמרים ונגנים מוכרים בסצינת הפופ והרוק המקומי (ממאיר בנאי, דין דין אביב, יהודה סעדו ושירלי צפרי, ועד מרק אליהו וחיים רומנו) -  יציל איכשהו את כבודו של הפסטיבל ביחסו לזמר העברי, הוא התאכזב לגלות שגם הקונצרט היוקרתי בגן מוזיאון מגדל דוד לא היה עלה התאנה המבוקש לכסות על המחדל המביש.
 
ברמת ההצהרות הובטח קונצרט שיאגד תחת כיפת השמיים פיוטים וקטעי תפילה, מוזיקה ליטורגית מקורית ומוזיקה מן המקורות, עם דגש על ייצוג ושילוב מורשת מוזיקלית של עדות שונות. עוד הובטח, כך בתכנייה הרשמית ובהודעות לעיתונות, תזמורת של עשרה נגנים, וניהול מוזיקלי (אריק רודיך) שיוביל "מרקם מעורב של מוזיקה מודרנית (רוק , ג'אז ואלקטרונית) ומוזיקה אותנטית-אתנית". אז הבטיחו.
 
זה היה הכל, רק לא קונצרט. מגדל דוד שימש כתפאורה למופע אור-קולי, למיצג של צליל, שירה ותאורה, לאירוע פולקלורי-תיירותי, בנאלי ושדוף באופיו, שבעיקר הדגים והאיר את יופיו של מתחם המוזיאון והגן שבתוכו על מפלסיו המרובים, ועל הדרך, כבדרך אגב כמעט, גם השמיע מוזיקה יהודית כביכול, מקובצת לכאורה מעדות ישראל והפזורה.
 
היומרה האמנותית הולידה הפקה פלצנית. מופזת בכוכבים ובכישרונות עולים, אבל מעוקרת, משעממת ומתישה. והמרגיז ביותר? זה היה צפוי. הכתובת היתה על הקיר. כי זה מה שבדרך כלל קורה כשאריק רודיך הוא מנהל אמנותי ומפיק מוזיקלי. הכוונות שלו תמיד טובות ברמת הרעיון, אבל כשזה מגיע לביצוע - התפישה האלקטרונית שלו וארסנל הקלידים, המחשבים והתכנות שלו, הורסים כל חלקה טובה.
 
הוא מוביל לבחירות תמוהות ולא מנומקות, מציע את העיבודים הלא נכונים, מכסה בעוצמות גם על הזמרים וגם על הנגנים האותנטיים. ניואנסים? רגישות? ליריות? פיוט? תשכחו מזה. ההפקה המוזיקלית חסרת הרגש מכסה את היצירה בשכבה עבה וסמיכה של צליל קהה חושים. לא משהו מומלץ לצריכה, אפילו לא בירושלים ולבטח לא תחת חסות פסטיבל ישראל.
 
רודיך הוא לא רק אסון לכל יומרה אמנותית שנועדה להביע דקויות ורגשות, הוא גם לא האיש שיכול להסביר אותה. ובידיו הופקדה, מבלי שמישהו יבדוק מראש את כישוריו ויכולותיו, גם ההנחיה. והיא היתה דלה, קלישאתית ומבישה ("לצידי הנגן הזקן חיים רומנו"), ללא העשרה (למה "שהקול נהיה בדברו"?) וערכים מוספים ("המוזיקה החסידית מבוססת על מוזיקה מזרח אירופית". נו, באמת) והתמקדה בעיקר בקריאות עידוד ושביעות רצון עצמית נוסח "בראבו!", "מחיאות כפיים!", "איזה יופי!", "כמה נפלא" וכדומה. כמנהל מופע תיירותי רק חסר היה שיבקש מהקהל תשר לטובת המופיעים... 

דין דין אביב, צילום: רן בירן
  
רודיך לא התעקש על הדרן
 
זה התחיל עם מקהלת קנטבילה (כשני תריסרים של נערות ושני נערים, כפי שרודיך הקפיד להדגיש לא פעם) ושירת "ירושלים של זהב". הזמרת ז'נט יהודיאן-רוטשטיין, שנשאה את תג ייצוג השירה הפרסית, שרה ממרומי אחת המרפסות במתחם את "אלוקיי". החזן (האשכנזי!) ישראל רנד (ליהוק תמוה, מוחמץ ולא מתחבר) שר את "כל נדרי" ממפלס אחר.
 
לרגע נדמה היה שהאירוע מתייצב ותופס את הכיוון הנכון עם מאיר בנאי ("הפייטן הישראלי הנוכחי", כהגדרתו התמוהה של רודיך) ו"לך אליי תשוקתי" ויותר מזה עם "שער הרחמים", אבל נגינת הקלידים השמידה את עדויות הצמיחה, ואם לא היא אז הצמד עלידין, הזמרת עליזה אביב ובתה דין דין אביב, שהוגדרו כ"דור ראשון ודור שני לשירת יהדות סלוניקי" ופצחו ב"פפלומה", מזמור יווני-ליטורגי-יהודי נודע בקרב תפוצת טריפונס וחסידות סרנגה.
 
"צור משלו אכלנו", ביוונית, לדינו ועברית, תיקן קצת את הרושם, לפני שהשתיים חזרו לסורן והפליגו לערבות מקדוניה, עם "יובנקו". ורודיך מתמוגג ומריע: "בלקן!".
 
קנטבילה חזרה עם "ירושלם הרים סביב לה" מתהלים, שלחנו לדברי המנחה מבוסס על פלמנקו ספרדי. מי ולמה? איך ומתי? לא קיבלנו הסברים ותשובות. הבא בתור היה זמר צעיר בשם אליה מויאל, שהוצג כפייטן צעיר ומבטיח. אבל במקום שיפייט או יתפייט בעצמו, הוטל עליו לשיר את "והיא שעמדה" ללחנו של יונתן רזאל. משונה, לא?
 
יהודה סעדו היה הבא בתור (גם מרק אליהו הוזמן בתקיפות על ידי רודיך, אבל התברר שההזמנה נעשתה בטרם עת), לבצע את "אגדלך", שלקראת סיום, כדי להצדיק את היומרה האמנותית, תובל במהלכי ג'אז שלא התחברו. אליהו התייצב לשירת "שחר אבקשך, צורי ומשגבי/ אערוך לפניך שחרית וגם ערבית" (של רבי שלמה אבן גבירול, כפי שגילה סעדו בסיום), הוא, הראסטות והקמנצ'ה שלו. וכיוון שרודיך לא הפריע לנגינה, רק חיים רומנו בגיטרה וארז מונק בכלי ההקשה, קיבלנו את הרגע הכי יפה במופע. יהדות אתנית מזוקקת, גם אם שמאלצית משהו.
 
סעדו ניפנה, אליהו נשאר, רודיך המשיך לבהות ויצא קטע אינסטרומנטלי מרשים, שהתחיל עם צליל בכייני ומכמיר במיוחד של הקמנצ'ה, כינור פרסי, והתפתח לגרוב יהודי-מזרחי-אתני נהדר. מרק אליהו הוא אכן נגן מרתק.

מרק אליהו, צילום: יח"צ
 
ואז באה שירלי צפרי, נציגת יהדות תימן, כדי לשיר בתימנית את "מלה טובה" (כלאם חאלי אם שמעתי נכון, כי בהיעדר תוכניה רשמית או לפחות רשימת שירים, עוד מחדל הפקתי, הפעם של הפסטיבל, לא נותר אלא לנחש), כשהיא לא מצליחה להתגבר על התיכנות המעושה של רודיך.
 
ז'אנט יהודיאן חזרה אל המרפסת שבמגדל עם שיר פרסי רומנטי, ואליה מויאל התייצב (בניגוד לציפיותיו של רודיך) על המפלס שמאחור כדי לשיר את "אל אדון כל המעשים" בלחן אנדלוסי גורף ומוכר. ושוב ישראל רנד, הפעם על הבמה אבל עדיין קפוא ומכונס בעצמו עם מנגינה שחיבר הבעל שם טוב ועוד אחת ("אני זוכר ניגון") שחיבר אריק רודיך לזכר אביו.
 
ושוב יהודיאן, עם "מאסטרום", שיר יין. ושוב צפרי, הפעם בניגון ללא מלים. גם הכנר סניה קרויטור, מתוגבר באביו אמיל, נגן אקורדיון ותיק, הרביצו קטע אינסטרומנטלי וירטואוזי, של מוזיקת נשמה יהודית ללא מלים.
 
מקהלת קנטבילה שפתחה התכבדה גם בנעילה. תחילה עם "ידיד נפש" לכשעצמה, ולסיום עם שירלי צפרי ו"אליהו הנביא" בלחן מקורי, שיש לי חשד מי חיבר אותו אבל כיון שלא נתקבל אימות, לא אוכל לשתף אתכם ברעיון.
 
מבט לאחור גילה שהשורות והמושבים התדלדלו קשות. יש גבול למה שקהל ירושלמי יכול לספוג. מחיאות כפיים רפות סימנו את רדת המסך הווירטואלי והצופים האמיצים שנותרו, מיהרו לחלץ את אבריהם. רודיך לא התעקש על הדרן, למרות שהיה לו אחד כזה. "אחרית".
 
רוק לא היה. אבל היה מביך.
 
שהקול נהיה בדברו. פסטיבל ישראל. גן מוזיאון מגדל דוד ירושלים. ראשון, 3 ביוני 2012