בשכונת מורנוב בוורשה, שנבנתה על שרידי הגטו המפורסם של העיר, חיות עד היום רוחות של יהודים בקירות הבתים.

את הדברים הללו מספרת לילך דקל-אבנרי ("אדם גייסט", "מישהו בדרך הנה" ועוד), במאית "רוחות מורנוב", הצגה שהיא פרי שיתוף פעולה אמנותי של אנסמבל עיתים, תיאטרון דרמטיצ'ני בוורשה פולין ומכון גתה.

"אנשים, כולל חבר'ה מתוך ההפקה", היא אומרת, "יספרו לך על חברים, מכרים, בני משפחה שהיו אצלם רוחות בדירות, וזו לא אגדה על מה שקרה לפני הרבה מאוד שנים, זה משהו שעדיין קורה שם. אפשר להאמין או לא להאמין, אבל אלה הסיפורים של השכונה, ההווי של השכונה. כשבנו מחדש את הבניינים אחרי המלחמה עירבבו בתוך המלט את הפסולת, והפסולת היתה מורכבת גם מגופות של בני-אדם, אז מבחינת התושבים הגופות בתוך קירות".

"רוחות מורנוב" משלבת טקסטים של ק.צטניק בסיפור של הסופרת הפולנייה הצעירה סילוויה חוטניק. ההצגה מביאה את סיפורה של סבתא פולנייה אכולת אשמה, המתגוררת בשכונת מורנוב, ומפתה את נכדיה לרדת למרתף, לחפור בעבר ולגלות "אוצרות יהודיים".

בהפקה, שעלתה בבכורה בוורשה במאי 2012, משולבים קטעי וידיאו ומוזיקה אלקטרונית ואוריינטלית, והיא מגיעה השבוע לתל-אביב לארבע הצגות בלבד.

מחזאית רוקיסטית-פאנקיסטית

"הפרויקט הזה היה בקינון שנתיים", מספרת דקל-אבנרי. "זה התחיל הודות לגרמנים. בעקבות הצגה של 'אדם גייסט' (מחזה גרמני שעלה בעונה הגרמנית בתיאטרון תמונע, בבימויה) בחשיפה בינלאומית, הוזמנו להופיע בתיאטרון דרמטיצ'ני בוורשה.

"ההופעות שם היו מאוד מוצלחות. נוצר קשר מיוחד גם עם ההנהלה האמנותית וגם עם כל הצוות שעבד איתנו וליווה אותנו. החום שהקהל עטף אותנו בו היה עצום. כתוצאה מזה התחלנו לדבר עם ההנהלה האמנותית על פרויקט משותף.

"היתה תקופה של חילופי הצעות, שהסתיימה ברגע שהגיע טקסט של סילוויה חוטניק. הדרמטורגית של התיאטרון הפולני חשבה שיכול להיות חיבור בין הסופרת הספציפית הזו לדרך שבה אני עובדת".

חוטניק ודקל-אבנרי והצוות שלה, שכלל גם את השחקנית לני שחף, המעצבת איריס מועלם והדרמטורגית ליאת פסברג, הגיעו לוורשה לסדנה בת שלושה שבועות עם שחקנים פולנים, והחלו לעבוד על עיבוד לארבעה שחקנים. הפרויקט תוכנן לעלות כפרזנטציה בפסטיבל בינלאומי לתיאטרון עם אג'נדה חברתית-פוליטית בדרמטיצ'ני.


לילך דקל-אבנרי, סילוויה חוטניק ולני שחף, תמונת יח"צ

ספרי על חוטניק

"חוטניק היא סוג של אורלי קסטל-בלום פולנית", צוחקת דקל-אבנרי. "היא בתחילת שנות השלושים שלה ובאה מתחום המוזיקה, פמיניסטית מאוד, עם אג'נדה חזקה לקידום נשים וזכויות נשים. היא עובדת גם כמדריכת תיירים בשכונת מורנוב בוורשה, ומקפידה לעבור בכל מקום דרך גיבורות נשיות, להאיר את המודעות שההיסטוריה נבנתה לא רק על-ידי גברים, אלא על-ידי נשים שבכל דרך תיעוד מסיטים אותן הצדה לטובת הנוכחות הגברית.

"היא כותבת פרוזה ויש לה סגנון כתיבה מאוד אירוני ושנון, בועט במסגרות של 'כתיבה עשויה היטב'. היא יוצרת ז'אנרים חדשים בכתיבה שלה. היא התחילה לכתוב כבלוגרית באינטרנט וקיבלה מאות אלפי תגובות. זה עורר הרבה עניין והפך לספר ולשלאגר היסטרי, זכה בפרסים והגיע להרבה קוראים.

"היא נראית רוקיסטית-פאנקיסטית לגמרי, כי היא שייכת יותר לברנז'ה המוזיקלית, אבל יש לה המון השכלה והמון ידע, וזה ניכר בכתיבה שלה. גם כשהיא יוצרת פנטזיה או סיוט, זה תמיד מבוסס על עובדות היסטוריות. היא עושה תחקיר מאוד מפורט, שניכר בכתיבה שלה".

"קיבלתי ממנה טקסט והלסת שלי נפלה"

לאחר שהפרזנטציה זכתה להצלחה בפסטיבל, הוחלט בעצה אחת עם היוצרים הפולנים והישראלים להמשיך לעבוד על הפקה מלאה.

"הסקיצה הראשונה לא נגעה ישירות בשואה", מספרת דקל-אבנרי. "זה היה קשור יותר להתמודדות הפולנית ובעיקר דיבר על המרד הפולני ב-1944. אחרי מרד גטו ורשה היה מרד של פולנים בגרמנים, מרד שלא כל-כך מוכר בארץ. ברור לכולם שהיו יהודים שנרצחו שם, אבל לא נכנסים לפרטים. זה בעצם סיפור מנקודת מבט פולנית של התמודדות עם רוחות של היהודים שנרצחו.

"כצוות ישראלי התחושה שלנו היתה שלקראת הפקה מלאה צריך להיכנס יותר פנימה. אחרי שיחות הוחלט שסילוויה תשמור על הפנטזיה היותר נאיבית שלה, ואני אביא חלק ב' – נבחר סופר ישראלי ונעשה לו עיבוד ונשלב שני חלקים, טקסט ישראלי וטקסט פולני.

"הסופר שנבחר היה ק.צטניק. עשיתי עיבוד לששת הספרים שלו, 'כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים', אבל בסופו של דבר זה היה מורכב מדי להפקה. שלחתי לסילוויה חומרים שלו ועליו, ואחרי ארבעה חודשים של עבודה קיבלתי ממנה טקסט והלסת שלי נפלה.

"היא כל-כך הושפעה מהכתיבה של ק.צטניק שהיא הכניסה את הדרמה של השואה לפרטי פרטים, הרחיבה את הטקסט המקורי והכניסה אלמנט מרכזי שלא היה קיים בעיבוד המקורי, שמבוסס על סטריאוטיפים אנטישמיים ועל תפיסות אנטישמיות של היהדות".


תמונת יח"צ

הבחירה בק.צטניק מפתיעה

"עד שהגעתי לק.צטניק קראתי המון, ומרגע שקראתי את 'צופן א.ד.מ.ע', שהוא הספר האחרון בששת הספרים של 'כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים', היה לי ברור שזה הסופר. הספר הזה הוא מאסטר-פיס. יש בספר צופן שהיה צריך לפענח. ק.צטניק היה תלמיד ישיבה, למד תנ"ך וספר הזוהר, אבל גם בחוויה ראשונית, כשאתה עוד לא מבין כלום, אתה נפעם. זה גם לא רק מה נאמר, אלא איך נאמר, ברמה הצורנית. הוא מגיע למסקנה הפוכה מזו המוקדמת שלו, שאת השואה לא יצר השטן, אלא אני ואתה.

"הטקסט של סילוויה היה כזה מטלטל שלא נשמתי יומיים. כתבתי לה שאני מורידה בפניה את הכובע על האומץ להציב טקסט כזה מול הצופה הפולני, לעמת אותו עם דברים שלא מדברים עליהם. היום גם נוטים לבטל אותם בטענה שהכל השתנה, כולנו נאורים, זה רק ההם ולא אנחנו. היא העזה להעלות על פני השטח פילים ולנתץ אותם בהומור".

פילים?

"כשפולנים, גרמנים ויהודים יושבים יחד, יחד אתם בחדר יש פילים שאף אחד לא רואה אותם, אף אחד לא מדבר עליהם, אבל כולם מרגישים אותם, ואם רוצים להמשיך הלאה, נמנעים מלהתייחס אליהם, כי לאף אחד לא נעים.
"השאלה הגדולה היא איך ממשיכים הלאה, וזו אחת השאלות הכי רלבנטיות לדור שלישי, שזה אנחנו. כל היוצרים בהפקה הזו הם דור שלישי. כל מי שמעורב בהפקה הזו – מהכותבת ועד לאנשים שאחראים על מונטאז'-וידיאו – הם דור שלישי".

גם את דור שלישי?

"סבתא שלי מוורשה. אמא שלי נולדה בוורשה. היה לי ריאיון עיתונאי בוורשה שנגע במשפט וחצי בהפקה, וכולו דיבר על השורשים שלי. זה נורא ריתק אותם שבעצם אני פולנייה, אבל זה לא היה המניע לקו-פרודוקציה. המניע היה לגמרי אמנותי, ובאיזשהו אופן הוא הפך להיות מאוד אישי".


תמונת יח"צ

"להסתכל על השמים ולתהות אם סבתא רואה את זה"

"פרויקט הגמר שלי באוניברסיטת תל-אביב", מספרת דקל-אבנרי, "היה מחזה בשם 'טריסטן ואיזולדה בוורשה', שהיה מבוסס על הבריחה של סבתא שלי מוורשה. מבחינתי המחזה היה מתנת פרידה מסבתא שלי, ששמה קץ לאינטנסיביות של העיסוק שלי בחומרים האלה עד אז. עברתי הלאה.

"מהנקודה הזו הפכתי לגרמנולוגית. התרבות שאני הכי מתחברת אליה מאז בגרותי זה התרבות הגרמנית – המחזאים, הסופרים, המשוררים, הפילוסופים, הבמאים. לא היה לי שום עניין בפולין קודם לכן. רק אחרי הביקור הראשון בוורשה זה התחיל לדגדג. את לא יכולה לברוח מזה. גם לא רציתי לברוח מזה כבר – להסתובב בעיר של סבתא שלי, עם כל הסיפורים שלה, על משפחה שכילו אותה כמעט לגמרי, ולהסתכל על השמים ולתהות אם היא רואה את זה.

"ההנהלה האמנותית לא ידעה על החיבור האישי שלי לסיפור. רק בארוחת ערב בחג המולד האחרון, שנערכה לקראת ההפקה אצל המנהל האמנותי בבית, סיפרתי לו בפעם הראשונה. בעצם הפולנים למדו להכיר אותי דרך טקסט גרמני. בגלל זה נורא מצחיק הגלגול של הדבר הזה: ההצגה עוברת בין פולנית לעברית, ובתוך זה משולבים שירים בפולנית, רוסית, אנגלית, גרמנית וצרפתית, שהם חלק מהעיבוד לבמה".

איך עובדים ביחד בכל-כך הרבה שפות?

"היינו צוות של אנשים שבאים מתרבויות שונות ומשפה שונה, מתפיסה שונה של ההיסטוריה, של סיפור השואה, מתפיסות משחקיות שונות, מתפיסות אסתטיות שונות, וכולם צריכים ללמוד לאט-לאט מה זה לנגן ביחד. שניים מהשחקנים גם לא מדברים אנגלית מספיק טובה בשביל דיאלוג, אז היתה אסיסטנטית ששימשה מתרגמת.

"לא קל להיות בתוך מגדל בבל. אתה יכול להסתגר בגטו שלך המוכר והידוע, אבל אם אתה רוצה לצאת החוצה, זה בבל. ואם אתה לא רוצה לשחק משחק של הכל בסדר, אלא באמת להיות שמה, אז מתמודדים.

"אין ספק שיש מורכבות אדירה כששחקן צריך להגיב לשחקן אחר בשפה שהוא לא מבין, ותיאטרון הרי בנוי מניואנסים. אז מדי פעם אנחנו משתמשים בכוונה בחוסר הבהירות, אבל ברוב המקרים הם היו צריכים להכיר את הטקסטים של הפרטנרים ולאמץ לעצמם אחיזות מילוליות או אחיזות של ג'סטות בשביל לדעת איפה הם נמצאים. תהליך מאוד לא פשוט, מעמיד את השחקן במצוקה שלא רגילים אליה, אבל שקשורה לקשיים בתקשורת שבתוך הסיפור הזה. הכל נוגע בשורש הבעיה".