דודו טסה - פאזל רוקנרול מושלם

סוד הצמצום הוא אחד הרזים החשובים של היקום. גם דודו טסה, אחד המוזיקאים הפעלתנים והפעילים יותר בסצנת הרוק המקומית יודע זאת. ב"סחרח ו ר ת", אלבומו החדש, התשיעי (!) שלו, הוא מסתפק ב-33:34 דקות ובתשע יצירות משובחות שתרצו לשמוע שוב ושוב ושוב, מבלי לשבוע.

לטסה, בן תערובת מזוקק תימני-עיראקי עם ידע עצום ברוק ישראלי עכשווי, יש כבר סגנון צרוף משלו, בכתיבה, בהלחנה, בנגינה ובשירה.

וגם כאן הוא מציע חבילת שירים בנופך אישי מובהק, שמצליחים לפלס דרך ללב הזולת ולהתקבל באמפתיה יוצאת דופן בזכות יושרתו הנדירה של מי שלא נותן למציאות הלא נחמדה, על קשיי ההתמודדות והקיום, לתסכל ולייאש אותו. שוב ושוב הוא מתגבר עליהם ומנצח אותם.

"סחר ח ו ר ת" הוא פאזל מושלם שאי אפשר שלא לצרוך אותו כחטיבה אחת, מבלי לפרק אותה לשירים בודדים. זו הצצה לנפש כואבת ומיוסרת, אך גם איתנה ובריאה, של זמר-יוצר נפלא שאינו חושש לפרוש את חולשותיו וחסכיו, הפרטיים והזוגיים.

בשישה מתשעת השירים הוא עושה זאת עם כותבים עמיתים - עמיר לב (אמרתם תמצות, אמרתם לב), גלעד כהנא, אלי אליהו ועדי הר צבי.


עטיפת האלבום של טסה, יח"צ

רק שניים כתב בעצמו ובנותר, שיר הנושא, חזר במפתיע אל אלכסנדר פן, במעין סגירת מעגל או החזר חוב למי שנתן את "סורו מני" לפופ הישראלי האתני, כמו להמשיך את האתניות ההיא בשפה מוזיקלית עכשווית ובסיומת מרגשת שנוכחים בה קאנון, כינורות, קסילופון ותכנותים באותה רוח.

הוא "לא מרגיש טוב" בפתיחה. "עם חלומות כאלה" מי בכלל רוצה לחלום? מנסה לגרש את האפלוליות, גם עם הדימוי הנהדר של "ויש בינינו בית/ ולא נכנס מספיק אור". הוא כואב את הפרדה מאביו "ביום שבגין מת" (שם אמיץ לשיר נשמה יוצא דופן) וב"כמעט" המסויט הוא בוחן את הזוגיות - "נכנס ויוצא/ זאת לא גבריות/ זאת סתם גסות רוח".

אם בהתחלה לא נכנס מספיק אור, ב"נגן לי" (עם לב) הוא כמה לאוויר. ב-"צריך" (עם כהנא), פיוט-רוק ותפילה חילונית אותנטית, הוא מקבע את מעמדו לצידם של ברי סחרוף ואהוד בנאי, בין חייטי העילית של הרוק הישראלי האתני-אותנטי. הסָגיר האקוסטי של "ערב שבת" נועל בתמונה ביתית, חמימה ומשפחתית, וגם דאגנית ומוטרדת.

ניר מימון בבס, בקלידים ובתכנות שותף בעיבודים ובהפקה המוזיקלית המרהיבה, מלאת ההשראה וההפתעות. עיקרה הוא דיאלוג טעון בין הגיטרות שלו לקלידים של מימון, עם נוכחות מרשימה של תופים (בעיקר קרן טפרברג, אך גם ישראל נחום) ומעורבות משכרת של תכנותים וכלים אתניים (אמיר אלייב בקנון, ניצן קאנטי בכינורות וארז מונק בהקשה). לכל הווה יש עבר, וטסה מכיר את שורשיו.

מלה על האריזה. הצילומים אפלוליים, עיצומה של אשמורת שנייה. בגב, מבט-על על נוף עירוני בחשכת ליל. אורות אדומים מפלחים רקע שחור. בחזית, תחת אותה תאורה, תקריב של תרנגול נס בבעתה. הכרבולת האדומה של הגבר הופכת לצללית שחורה על רקע אדום תחת התֶפֶס הפלסטי שמשמש לאחיזת הדיסק. כפרות לנפש אפלולית ומיוסרת שמוצאת מנוחה (זמנית? קבועה?) באלבום נפלא.

"סחר ח ו ר ת" הוא הכי רוק'נרול של דודו טסה עד כה. ממצב אותו בעמדה מבטיחה של אחד היוצרים המרתקים ברוק המקומי. פצצה.

והעברית? גם היא תוסף ערכי חיוני בשיפור הניכר והמתמשך.

דודו טסה. סחר ח ו ר ת (הד ארצי).
 
יניב ד'אור - פרשנות קלאסית ללהיטי פופ ורוק

יניב ד'אור, אחיו הצעיר של דוד ד'אור, הוא קונטרה טנור כמותו שבניגוד לאחיו רתם את קולו לטובת קריירה אופראית אירופית, מצליחה למדי.

אלבום הבכורה שלו חסר השם הוא הזמנה להיכרות עמו, והוא עושה זאת עם עשרה שירים, רובם ככולם פרשנות "קלאסית" שלו ללהיטי פופ ורוק ישראליים מן העת האחרונה, שלושה מהם הוקלטו גם באחת משפות אופרה בינלאומיות  צרפתית, איטלקית וגרמנית - מן הסתם כדי ליצור סקרנות ואולי אף ביקוש בטריטוריות אירופיות.

מפאת אופיו של הז'אנר הקלאסי-פופי ודרישות התזמור בעבור כלי מיתר ונשיפה, מתרכך החיספוס הפופי (כמו ב"זכיתי לאהוב" של עברי לידר או ב"בראשית" של אסף אמדורסקי) ומעוקרת העוצמה הרוקית (כמו ב"מונסון" של ברי סחרוף, מיכה שטרית וחיים לרוז). אבל לזכותו של ד'אור ייאמר שהוא מנסה למצוא, ואולי להמציא הוא מונח נכון יותר, איכויות קלאסיות ליצירה הישראלית העכשווית.

 בעזרת ההפקה המוזיקלית והתזמורים של דניאל קורן. השירים שבחר ד'אור הם שירי אהבה וגעגוע, גם לאהובה (או לאהוב), וגם למולדת. "מרגע לרגע" של מיקה קרני ומיקי שביב, "איפה שלא תהיי" של גיא בוקאטי (לאריק איינשטיין), "אם את עדיין אוהבת אותי" של בעז שרעבי ועמית צח או "יש בליבי כינור" של נורית בת שחר צפריר ועידן רייכל שנכתב למאיה בוסקילה, והביצוע של ד'אור שונה לחלוטין ברוגע שלו מהעוצמה והסערה שבביצוע המקורי.

גם "היום" של רפי וזאנה ורמי קליינשטיין שונה מהותית - הלכה המלודרמה של ריטה, באה דרמה קונצרטית.
"היא לא דומה" של ארקדי דוכין הוא אולי הביצוע הכי יפה של השיר, ו"מונסון" הוא הפתעה עצומה, בפיוט הקונצרטי שבו. ויש גם שיר מקורי אחד, "תתחיל מהתחלה" שכתב ד'אור עצמו וקורן הלחין כמי התחשב מראש במבצע - שיר לא פופי בעליל.

כאמור, שלוש הרצועות האחרונות (ובסך הכל 51:41 דקות) הן תרגומים ("זכיתי לאהוב" לאיטלקית, "אם את עדיין אוהבת אותי" לצרפתית ותתחיל מהתחלה לגרמנית) שבעבור אוזן ישראלית הן קוריוזים ותו לא.

צריך סבלנות לזה ואהבה בסיסית לסאונד הקלאסי-קונצרטי, אחרת זה נשמע מונוטוני, משעמם ומרדים. והעברית? מתעלה על גרסאות המקור, מתקנת ומשפצת את לשונם הקלוקלת של רוקרינו. אבל דווקא בשיר שלו ד'אור מועד פעם אחת, עם "החיים שלנו מהדהדים בְּכּוֹח", ופוגע בשלמות.

יניב ד'אור. יניב ד'אור (אן.אם.סי.יונייטד).
 
ליטל גבאי - הבטחה לאלבום הבא

ליטל גבאי היא סוג של הבטחה, כמתבקש משנים של עבודה באחרונה, עם הפרויקט של עידן רייכל, שבו - בעיקר בהופעותיו בארץ ובעולם - מילאה את תפקידיהן של זמרות קודמות לה במסגרתו, דוגמת דין דין אביב, אורטל אופק ומאיה אברהם. "רוצי מהר" הוא אלבום הבכורה המצופה שלה, פירות עבודה משותפת עם המפיק המוזיקלי אורי זך וצוות מפיקים תומך בראשות נגן הגיטרות המוכשר מרק קקון.

באלבום 12 קטעים על 48:14 דקות. למעשה 11 שירים, כיון שלשיר הפותח "מויימה" שתי גרסאות – אחת אלבומית ואחת אקוסטית, רגע לפני נעילה, שהיא - למרות תוספת שירה בעברית - קצרה יותר. לגמרי לא במפתיע, הטריטוריה של גבאי היא מוזיקת עולם, והיא נהנית מהפקה מוזיקלית עשירה וססגונית, שלמרבה האכזבה, נשמעת גדולה על הקול והשירה של גבאי וגם על המסר (אם יש כזה) שלה.

עקב אכילס של גבאי ואלבום הבכורה שלה הוא הטקסטים שאת רובם היא כתבה, להוציא ארבעה - שניים של נועם חורב, אחד של אסי סתיו ואחד מתורגם. טקסטים חלשים בדרך כלל, חסרי בשר, לא יוצרים עניין, לא מתגבשים לאיזו אמירה מסקרנת. בדרך כלל שירים בשניים, על זוגיות סתמית, לא ממוקדת ולא מפוענחת. גם הקול שלה לא מייצר איכות או ייחוד. אמנם הוא יפה ובהיר, אבל קטן, לא בשל, לא מאתגר ולא מציע לא סיפור ולא ריגוש.

בעיקר מתכתבת גבאי בשירה שלה עם ריטה, בניסיונות להיבנות על מצע צלילים עשיר, אבל היא רחוקה ממנה מרחק רב. "מויימה" נוסחתי מדי, "כמעט" מדגים את הפער בין ההפקה המוזיקלית לבין היכולת הביצועית, "להמשיך" הוא סתם ו"אנא וויאק", שגם הוא משלב ערבית, נשמע מעניין אולי מפני שנעשה בהשראה ברורה של הפרויקט הרייכלי.

מרינה מקסימיליאן בלומין אחראית לשני השירים הבולטים באלבום, בלחנים שכתבה ל"שלוש מלים" ובעיקר ל"עולם מושלם", שגם לו עקבות רייכליות (ובעיקר נגיעות של יונתן דגן בהפקה) אך גם אמירה כנגד נאיביות, אשליות ואדישות העולם.

גם "מים רבים" של חורב, שיר שכולו תהיות קיומיות, בהחלט יפה. "מפלצות", הרצועה הנועלת, מעבר לגרסה האקוסטית של "מויימה", כאילו לא שייך לאלבום. חיבר אותו, מלים ולחן אסי סתיו, והוא שיר ערש מפייס על ילדות טרופה ומספק לטעמי הבטחה לאלבום הבא. בתנאי שגבאי תיעזר יותר בכותבים משובחים או תשתפר בכתיבה שלה.
והעברית? יש בהחלט על מה לעבוד. גם בדקדוק, גם בהגהות.

ליטל גבאי. רוצי מהר (קוליה / התו השמיני).