מחול - רן עפרון שר מהקרביים של ליהי חנוך (פינת גורדון)

מה קורה כשאח ואחות מחליטים להוציא תקליט ביחד? רן עפרון מספר לטל גורדון על המעלות ועל המגרעות העבודה המשותפת עם ליהי חנוך.

"יכולתי לעשות סימולציה שאני האשה"

"תגיד לי בשביל מה/ אני לוחשת שלא ישמעו הקטנים/ הסוד הנורא שאני מחביאה בין הרגלים/ כמו לחם./ בשר אחד ואחריו הריקנות" ("שמש כבדה", מילים: ליהי חנוך, לחן: רן עפרון)

"מתוך התנאים", האלבום החדש של רן עפרון ואחותו הגדולה ליהי חנוך הוא בעצם מעין גרסה מולחנת לספר השירה השני שהוציאה חנוך (באותו שם). הטקסטים, הכתובים ממש מתוך הקרביים של ליהי, הם הגיבורים המרכזיים כאן, ועפרון חצי מדבר חצי שר אותם בקול חרוך משהו (איזה כיף לכתוב את זה על מישהו אחר...), עם ליווי שמשאיר להם את הבמה.

- אתה שר באלבום טקסטים שהם לא רק מגרונה של אשה, אלא מהמקומות הכי אינטימיים ונשיים שלה. לא הרגשת מוזר קצת בתוך התמודדות מהסוג הזה?

"אם אשה אחרת הייתה כותבת את זה הייתי מרגיש מוזר לשיר את זה. בגלל שזאת ליהי, יכולתי לעשות סימולציה שאני האשה עכשיו, אני זאת שפותחת רגליים. אני נורא קרוב אליה, אנחנו מדברים הרבה, הקשרים שלנו הם של אח ואחות קרובים. הייתי איתה בניו יורק כשהיא הייתה שם, בסרטים שהיא עשתה, הייתי איתה במקומות הקשים ובמקומות השמחים שלה. אני יודע בדיוק על מה היא מדברת, אני מזהה את זה. רק בגלל הקירבה הזאת יכולתי להיות במקרה הזה אשה".

הלהקה המלווה של סי

אבל לפני שהפך לאשה עבר עפרון (46) מסלול המוכר למוזיקאים ישראלים רבים. ב- 1984 הקים יחד עם קובי אייזנמן את להקה מקומית. הם הוציאו שני שירים משלהם, אבל די מהר הפכו ללהקה מלווה שמשתתפת בהפקות של אמנים אחרים, כששיתוף הפעולה הפורה והבולט מכולם היה העבודה שלהם עם סי היימן לאורך כארבע שנים ושלושה תקליטים. עפרון, שהפך גם לאבי ילדה של היימן, עזב את הלהקה אחרי התקליט השני איתה, והצטרף לשלישי כקלידן אורח. לאחר שעזב המשיכה הלהקה בגלגולים שונים ללוות אמנים נוספים.

- כלהקה מקומית הפכתם מהר ללהקה מלווה נוסח להקת ברוש. לא הופעתם אף פעם לבד? לא רציתם להיות להקה בפני עצמה?

"להקה מקומית אף פעם לא הופיעה לבד. היינו ילדים, הוצאנו שני שירים, אחד מהם היה להיט נורא גדול ברדיו, `ורוד זה לא רק צבע`, ולא הצלחנו להשיג חוזה בחברת תקליטים. לא הייתה לי תשובה לזה אז ואין לי היום. ואז התחברנו לסי היימן וזאת הייתה הצלחה מאוד גדולה. היא יודעת לדחוף דברים קדימה. צירפנו את ז`אן ז`אק גולדברג, המתופף הגדול מכולם, ואת צוף פילוסוף על הבס, וזה כבר נהיה עניין. מהר מאוד ויתרנו על הרעיון של הלהקה כלהקה ונהיינו הלהקה המלווה של סי".

"הופעתי עם פלייבק למרות שאני רוקיסט בנשמה"

אחרי שני תקליטים עם סי היימן עזב עפרון את הלהקה כדי להוציא את אלבום הבכורה שלו ב- 1989 (שממנו הושמע ברדיו בעיקר השיר "רק עוד יום"), במשך השנים הוא כתב גם שירים לאמנים אחרים, ביניהם - "לא עובדת בשביל אף אחד" שכתב והלחין לסי היימן,"זה הגשם" שהלחין לנורית גלרון למילים של יונה וולך, ומהשנים האחרונות את "ספרי לי", שכתב והלחין לאלבומו האחרון של אריק סיני,"נאהב עד שנמות".

- לקח המון זמן עד שעשית אלבום שני. הראשון השאיר בך משקעים?

"היה לי קשה עם התקליט הראשון ועם הדרך שהוא עבר, כי לקחתי את זה אישית. ההפקה שלו הייתה פשוט סיפור בהמשכים. זה לא היה מצב של לבוא לחברת תקליטים ולקבל חוזה ומפיק, עשיתי את זה לבד, נורא באהבה, וכל הזמן זה נפל ועלה והמשכתי עוד פעם ועוד פעם וזה היה תהליך נורא ארוך ומייגע.

"בין היתר הספקתי להסתכסך עם המפיק שלי אפי ניב, שהיום הוא כבר לא במקצוע... מהר מאד הבנתי שהוא רוצה למכור ועכשיו, כדי להחזיר את ההשקעה. הוא רצה למשל שאני אופיע עם פלייבק באיזה פסטיבל בנמל תל אביב ועשיתי את זה, כי הייתי חתום ולא הייתה לי ברירה אבל זה גמר אותי. אני רוקיסט בנשמה שלי, צריך תופים, גיטרות, בס. ואז אמרתי לעצמי, מה זה התמימות הזאת שלך. בנאדם שם כסף, הוא רוצה להחזיר אותו, וזכותו לעשות את זה כמו שהוא רוצה.

"ואז הבנתי שאני בכלל לא במקום שלי. הופעתי בערך שנה עם החומרים של האלבום, אפסנתי את זה איכשהו בצד והבנתי שצריך לחיות. ניגנתי איזה ארבע שנים עם קורין אלאל, אחרי זה עברתי לנגן עם יזהר אשדות ואיתו אני מנגן כבר קרוב לעשר שנים".

"בהגדרה שלי אני מוזיקאי, לא זמר"

- ובגלל זה לא המשכת אז לתקליט סולו נוסף?

"באיזשהו מקום רציתי לעשות עוד תקליט, כמו כל מוזיקאי שהוא גם יוצר. אבל זה לא שהלחנתי עשרות שירים והייתי חזק בעניין בעשר השנים האחרונות. חייתי. מדי פעם הייתה לי איזה השראה וכתבתי, בעיקר כשפנו אלי וביקשו שיר, אבל זה לא בער בי מספיק כנראה, או שהיו כל מיני סיבות אחרות, אולי לא חשבתי שזה מספיק טוב. המבקר שבי חזק נורא. וגם לא רציתי להיכנס עוד פעם לתוך העניין הזה של להוציא תקליט, להתמודד עם אנשים, עם שאלות אישיות, עוד פעם להתאכזב...

"בהגדרה שלי אני מוזיקאי, לא זמר. אם הייתי חושב שאני זמר הייתי משתגע מזמן. אולי כי אני מכיר אנשים מהחוג הזה שהקריירה שלהם לוקחת להם את הכל, את כל החיים, ואני לא כזה, אני יותר מוזיקאי. אני נורא אוהב לנגן בלהקה, נורא אוהב להופיע, זה מה שאני הכי אוהב במקצוע הזה".

- אז איך בכל זאת נולד האלבום החדש?

"האלבום הזה קרה פתאום, כאילו מכלום. פשוט בשיחה אחת עם ליהי. זה היה ב 99`, היא הוציאה את ספר השירה השני שלה, `מתוך התנאים`, אני כבר הייתי אחרי השוק של התקליט שלי, ודיברנו על זה שבעולם שאנחנו חיים בו, באלף השלישי, יש פיזור כל כך גדול של דברים, שאתה לא יודע כבר מה קורה סביבך, אז איך מצליחים למשל למכור ספר כזה כמו שהיא הוציאה. אז אמרתי, אני אלך הביתה, נבחר שיר אחד, אני אעבוד עליו, ואם הוא טוב נוציא אותו וזה יעזור לפרסם את הספר. הלכתי הביתה, עשיתי שיר אחד, הקשבתי לו ופשוט הייתי בטריפ ממנו".

"היו פעמים שהייתי קם מהפסנתר ובוכה "

- אני מתארת לעצמי שלעבוד על הלחנת שירה זה אחרת מהלחנת פזמונאות

"כשאתה כותב שירים לזמרים, הטקסטים נגמרים נורא מהר. אתה קורא אותם פעם אחת וזה נגמר, יש בית פזמון, הבנתי את הרעיון, אוקיי, עכשיו אתה כבר מתעסק רק עם איך אתה שר את המילים. פה, בפרויקט הזה, זאת פשוט הייתה הרפתקאה ענקית. פתאום הכרתי לעומק את הכתיבה של אחותי. לפני זה קראתי אותה, הבנתי, אהבתי, אבל אף פעם לא באמת הייתי עם זה עד הסוף.

"הפגישה עם הטקסטים האלה הייתה פגישה עם האנשים שאני מכיר, עם עולם וסיפורים שאני מכיר, ואז קלטתי כמה היא גדולה האישה הזאת, איזה כתיבה. בגלל הקירבה שלי אליה ובגלל שאני מכיר את הנפשות הפועלות שנמצאות בטקסטים, פתאום ראיתי והבנתי איך היא כותבת, איך היא עושה את זה, והייתה לי התרגשות נורא גדולה לעשות את זה. היו פעמים שהייתי קם מהפסנתר ובוכה. דברים קרו לי בפנים.

"אני לא יכול להלחין את סוג השירים האלה. אי אפשר. פשוט ציירתי את השיר ולא הפרעתי לו. כל הזמן הייתי על ידו. מצאתי איזה מין מבנה הרמוני הגיוני שמשרת את האווירה ועל זה התלבשתי עם הקריאה של זה. היו פעמים שהייתי פשוט עף מזה, בגלל העניין האישי שלי, בגלל שזה פשוט הביא לי רגשות שלא היו אצלי אף פעם בכתיבה. גם אני כותב טקסטים, כל התקליט הראשון שלי הוא מטקסטים שלי, אבל ליד ליהי אני קליל".

- עד כמה ליהי הייתה מעורבת בהלחנה ובשירה שלך? היו לה הערות על הפרשנות שלך כמבצע? היו דברים שהיא לא אהבה?

"היא הייתה זהירה מאוד. לא אמרה לי משהו רע על שום דבר. בהתחלה היא הייתה נורא מופתעת כי היא לא חשבה שמישהו יתעסק בהלחנה עם השירים האלה. ההערות שלה היו בעיקר אם אני אומר את המילים בצורה נכונה, בעברית תקנית. לגבי הפרשנויות היא חסכה את זה ממני. נתנה יד חופשית ליצירתיות שלי".

"הייתי חייב לדעת שאני לא מזייף רגשית"

כשהצטברו עשרה שירים העלו עפרון וחנוך את המופע "מתוך התנאים" שרץ כעשר פעמים. משימה לא קלה להופיע עם עשרה שירים חדשים לגמרי, רק עם פסנתר (וגיטרה בשיר האחרון). למופע שהועלה במסרת פסטיבל "אשה" לנשים יוצרות בחולון הצטרפו גם אלי מגן עם הקונטרבס המופלא שלו וגיא קריס עם כלי נשיפה. המופע הוקלט והפך, כמו שהוא, ללא העלאות נוספות, לאלבום החדש שהשניים הוציאו בכוחות עצמם, ללא חברת תקליטים.

וזה, בצירוף לחוש הביקורת המפותח שהוא מעיד עליו, ולחוסר בטחון עצמי מסוים, אם יורשה לי לזהות משהו שאני מכירה מקרוב, גרם לעובדה שעברו שלוש שנים נוספות בין המופע לאלבום (שאת עטיפתו, אגב, עיצבה מאיה חנוך, בתה של המשוררת).

"החומרים האלה עברו אצלי איזה תקופה", מודה עפרון, "חשבתי על זה הרבה. זה שירה, זה לא איזה שירים שמישהו כתב לך ואתה מוציא אותם, והייתי חייב לדעת במאה אחוז שאני לא מזייף פה רגשית, שאני לא מנסה להיות איזה אחד ששר שירה... עכשיו הוצאתי את זה כי אני מרגיש עם זה שלם, בטוח. עכשיו, ואני מדבר על עצמי, אני קצת יותר בטוח עם איך שאני נשמע. לדבר את המילים נכון זה עבודה נורא קשה. לשיר נטו יותר קל, אבל פה לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב להיות נורא מרוכז. ואני מבסוט, זה יושב יפה, אני נורא מבסוט מזה עכשיו".

ויליאם בורוז וטום וויטס

אבות ישורון, טליה שפירא, אסון המסוקים, מרגרט תייר, פיסות מהביוגרפיה המשפחתית ומארועים מקומיים - עולם הדימויים של חנוך נשזר באלבום של עפרון לתוך ליינים של פסנתר רוסי, קלרנית יהודי, סקסופון לילי, צבעים מהעולם הישן.

- מבחינה מוזיקלית, האלבום נשמע מנותק מהשפעות של כאן ועכשיו באופן מודע. היו השפעות ספציפיות שהתייחסת אליהן?

"לפני איזה חמש שנים, אולי יותר, כשאפילו לא היה לי מושג לאן הפרויקט הזה ילך, ליהי השמיעה לי תקליט שהיא הביאה מניו יורק של ויליאם בורוז, המשורר האמריקאי, מדקלם את השירים שלו, כשמאחוריו, את לא מאמינה, יש אורקסטרה שלמה. איזה עיבודים! את משתגעת מזה! והכל ענק כזה, מאוד אמריקאי. הייתי בשוק מזה. זה היה יפה כל כך, ואני חושב שזאת אחת ההשפעות על התקליט הזה.

"עוד מישהו שאמנם לא הקשבתי לו כבר הרבה זמן אבל זה נמצא שם, זה טום ווייטס, עם הכבדות בקול שלו. בכלל, כשהייתי נוסע באוטו ושומע בחור עם פסנתר שר, הייתי מקשיב בצורה נורא רצינית כדי לבדוק איך זה אוכל עד הסוף. איך זה יכול להיות שאדם ישיר עם פסנתר, בלי תופים, בלי שבירות, וזה יעבוד".

"ליהי התעסקה עם הבנים ואני בכדורגל"

- בעבודה בין שני אחים יוצרים יש בודאי מקומות חיכוך מסוימים, שני אגואים של יוצרים.

"אגו של יוצרים בכלל לא, שום אגו מהבחינה הזאת. אל תשכחי שהיא אחותי הגדולה. אבל מקומות חיכוך היו. עשינו ביחד איזה עשר הופעות, וזה קשה. אני אוהב אותה נורא, אבל את יודעת, אנחנו כבר אנשים גדולים... את מכירה את הקטע הזה שלפני הופעות אתה עצבני, ולחוץ, קצר יותר כזה, וכשהיא עצבנית כל כך לפני הופעה אני לא יכול לקחת את זה. זה היה יותר מדי בשבילי. אם נעשה דברים ביחד זה בסדר, אבל שאני והיא נצא להופעה ביחד זה נראה לי מוגזם".

העטיפה הקדמית של האלבום מציגה תמונה ישנה ויפה של האח והאחות בילדותם המאוד מוקדמת, כשזו אוחזת בו בבירור באחיזה אחראית ומגוננת.

"כשהיינו ילדים ליהי שמרה עלי. זה כמו בתמונה של העטיפה, זה אני והיא. אני הבן הרביעי והיא הראשונה, ובערך מגיל שלוש, ארבע, עד גיל ארבע עשרה, חמש עשרה, ההורים שלי... הם לא כל כך... הם כבר היו בעניינים אחרים, היה להם עניינים להתעסק בהם. אז היא שמרה עלי".

- וגם אז הייתם יצירתיים כאלה? אתה ניגנת והיא כתבה?

"ממש לא. היא אהבה גברים והתעסקה יותר עם בנים, ואני הייתי בכדורגל. קלאסי, לא? היא הייתה אחראית על הבנים ואני על הכדורגל".

"מתוך התנאים / רן עפרון שר ליהי חנוך", עצמאי.