בהצגה "זהות" גילה צבי גורן כי לשחקן ששון גבאי יש אוצר נסתר של כישרונות גנוזים והוא תוהה על מה ולמה אין מנצלים אותם אצלנו
אונס אוראלי למטרות בדיקת אבהות
המחזה של סטיבן בלבר "זהות" איננו יצירת מופת. אולי אפילו רחוק מזה. גם עלילתו איננה מי-יודע-מה. במערכה הראשונה מתבזבז זמן רב בלהרשים את הקהל, והתחושה היא שמדובר במערכון מבריק שנמתח עד לקצה השריר.
הדרמה מגיעה לקראת סופה של המערכה, ומרגע שהסיפור מקבל תוכן וצורה, הכול צפוי. אולי משום שבסופו של דבר היסודות שעליו הוא נשען הם מציאותיים ואילו הפתרונות תיאטרליים ולא כל כך מציאותיים.
זהו סיפורו של גבר בן ארבעים, שוטר בסיאטל, שאמו הייתה חד-הורית, רקדנית לשעבר, ולא גילתה לו מעולם את זהותו של אביו מולידו. רק לפני מותה היא הפנתה אותו אל רקדן לשעבר, כוריאוגרף ומורה לבלט בן 62, החי בדירה מעופשת בניו יורק.
המורה, שמבלה את שעות בדידותו בסריגה אובססיבית ומרגיעה מול טלנובלות, חי שנים ארוכות בג`נבה (ולכן ברור כי ישבץ בדבריו מילים או משפטונים בצרפתית מודגשת), ומקבל את חייו כפשוטם, גם אם הוא מתחרט על כמה מהלכים שלו בעבר.
המפגש בינו לבין השוטר ואשתו מתקיים באמתלת שווא של הזוג כאילו האישה עורכת מחקר על הבלט בשנות החמישים, וליתר דיוק ב-1959, שהיא "במקרה" גם שנת הולדתו של הבעל. אט אט מצטמצם נושא המחקר מהתחום האמנותי למחקר על סביבתו ונסיבותיו החברתיות, ומאלה זה ממשיך ומצטמצם אל אורחות המתירנות המינית בקרב קהילת הרקדנים.
ואז כבר אפשר לגלות את הקלפים כולם, ולבשר לרקדן לשעבר כי הוא החשוד העיקרי באבהות, ואף הנאשם בהזנחה פושעת של בנו ואמו. ומכיוון שמדובר בשוטר, שהוא במקרה גם חוקר מומחה (כלומר אלים), אז יש גם אונס אוראלי בדמות נטילת דגימת רוק מגרונו של החשוד והעברתה למעבדת המשטרה הקרובה, שבה תוך השעתיים הקרובות (כלומר עד סוף ההצגה) תיערך בדיקת DNA שתוכיח את האבהות ואת הפשע הלא-אבהי.
את הסוף לא נגלה הפעם למען מי שאינו מבין מה הוא.
חסד האמנות שורה על גבאי
מעלתו היחידה של המחזה הזה הוא באפשרות הסבירה ששחקן מצוין ייקח אותו לידיים ויפיח בו רוח חיים. מחזה מסוג המחזות ששחקנים מוכשרים מאוד מחפשים, מוצאים ומתבייתים עליהם. מחזה שלא צריכים השקעה גדולה בלהקה גדולה או בתפאורה מורכבת. מחזה שמנהלי תיאטרון נותנים כשי-הוקרה לשחקן הנאמן.
ובהצגה הזאת, השחקן הזה הוא ששון גבאי, שלוקח את התפקיד, אומר תודה, ויוצר ממנו דמות עשירת גוונים, בעזרת שפע של טקסט, הקולח מפיו בטבעיות מתאימה לזו של התרגום המצוין של שלומי מושקוביץ ודניאל גנור. אין אף מילה או משפט שנשמעים מאולצים, אפילו לא ההטעמות הצרפתיות ה"מוגזמות" בכוונה תחילה.
גם את גופו מעמיד ששון גבאי לרשות התפקיד באותה רמה של טבעיות. הוא נינוח מאוד במכלול תנועתו, ובפרטים הקטנים שלה. המעניין באופי התנועה של גבאי הוא בהבעה הריגשית שהוא מפיק ממנה, אם זו בדידות או התלהבות, סקרנות או התרסה, מתח או רגיעה, ועוד מצבים נפשיים. ואפילו הזכרונות מקבלים אצלו ביטוי פיזי מרתק. למרבה השמחה, גבאי נמנע ממחוות מלאכותיות ומודגשות שבדרך כלל הולכות טוב בתיאטרון עם דמות של רקדן הומו.
ששון גבאי יוצר דמות שלמה מאוד, המתפתחת בהדרגה, ומגיעה למיצויה בשיאי משחק במערכה השנייה, כשהוא מגלה כוח פיזי מפתיע, או כשהוא מתגעגע לחוויית המין האוראלי עם אישה, ובעיקר כשהוא חושף את האמת הכואבת שלו, בדרך אל פיתרון התעלומה.
החשיפה הזאת מתרחשת פעמיים, ובכל פעם היא אחרת, ובכל פעם היא מביאה עמה משהו חדש. נקי, לכאורה ללא "משחק". רגעים שבהם חסד האמנות שורה על ששון גבאי במלואו.
ההפקה אינה מביישת משחק נדיר
ההפקה של "בית ליסין" בניצוחו של הבמאי רוני פינקוביץ` עומדת יפה במטלה הזאת. יש תפאורה טובה של הדירה הממורטטת, שאותה עיצב ג`ון בוגרטס, יש פסקול מוזיקלי טוב של רן בנגו, תאורה חכמה של יחיאל אורגל, ויש בימוי נקי מאוד, לא מתחכם, ללא תעלולים ופעלולים מיותרים, של רוני פינקוביץ`. ויש גם עיצוב תנועה מהוקצעת מאוד של הרקדן-כוריאוגרף יוסי יונגמן.
נבו קימחי ואביטל פסטרנק הם הזוג שבא מסיאטל למצוא את האב האבוד. משחקם מתעורר, כמו המחזה, לקראת סוף המערכה הראשונה, ובהמשך שניהם מגלמים בדייקנות את הנדרש מהם במחזה, גם אם קימחי מגזים מעט בשלבים המכריעים של המשחק, ופסטרנק צעירה מכדי לטעון ששעון הזמן שלה "מתקתק" ביחס לסיכוי שתיכנס להריון.
"זהות" איננה הצגה למי שמחפש מהפכות או מרד נגד השלטון. אבל היא הצגה למי שאוהב לראות משחק נדיר.
לפרטים נוספים
17/05/2005
:תאריך יצירה
|