מחול - "עג'מי" של הדתיים

במאי "המשגיחים", מני יעיש, מספר על הנעורים בבת-ים, ההתחזקות והזוגיות עם קרן ידעיה

בסוף-השבוע האחרון הוענק למני יעיש, במאי "המשגיחים", פרס הסרט הראשון/שני בפסטיבל ירושלים. "מבט דינמי מרתק על אוכלוסייה השבויה בדת ואלימות בסרט ביכורים מרשים", כתבו השופטים בנימוקיהם.

יעיש, במאי בתחילת הדרך, נרגש מהמחווה, אבל יותר מזה שמח על ההד הציבורי שעורר סרטו הראשון.

"לשמחתי הסרט מעורר הרבה דיונים, אצל כל הקהלים, דתיים, חילונים, עמך ואינטלקטואלים", הוא אומר. "הוא פשוט יוצר דו-שיח גדול, שזו מבחינתי ההצלחה.

לתת לקהל להגיב ולבחור. אני חושב שקולנוענים לא צריכים לנסות לשנות את העולם, כמו פוליטיקאים, אבל הם כן צריכים לנסות לשנות נקודת השקפה. זה הדבר היפה בקולנוע ובמדיה, לומר לקהל, בואו תסתכלו, תשפטו ותחליטו".

גיבורי "המשגיחים" הם שלושה חוזרים בתשובה בשכונה בת-ימית, שהפכו לחסידי ברסלב נלהבים.

הם מנסים לגרום לבני שכונתם החילונים להפגין צניעות בלבושם ובהלכותיהם, לא לחלל שבת ולקבל על עצמם עוד ועוד איסורים והגבלות שנגזרים מציוויי הדת.

אבי (רועי אסף, שזכה בצל"ש על תפקידו), מנהיג החבורה, הוא מוכר ירקות ביום ויוצר מוזיקת טרנס חסידית בלילה, וחבריו הם קובי (גל פרידמן) ויניב (איציק גולן).

השלושה נושמים את חוקי הרחוב, ולכן האמונה ומנהגי חסידות ברסלב שאימצו מהולים בתרבות סמים סטלנית ובדפוסי התנהגות קרימינליים.

נסיונות השכנוע שלהם מתחילים בדיבורים ומהר מאוד גולשים לאלימות, כשהפתיל הנפיץ בין המשגיחים לתושבי השכונה המתנגדים להם עלול להתלקח בכל רגע ולהסתיים בטרגדיה.

סיפור אהבה מפתיע בין אבי למירי (רותם זיסמן-כהן) משנה את תפיסת עולמו.

המשגיחים-01.jpg

תמונת יח"צ

תופסים תחת על עצמם

"אני לא בוחר צד. לבחור צד זו סכנה שאתה יכול ליפול בה. מהמקום הצנוע שלי רציתי לתעד as is את מה שקורה", אומר יעיש, יליד בת-ים ("רחוב בלפור, שזה האבן גבירול שלנו"), המתגורר בה עד עצם היום הזה.

אתה אומר לתעד as is. אתה מכיר על בשרך את המציאות שהסרט מתאר?

"מה שרואים בסרט, שכבר היה מי שהגדיר אותו 'עג'מי של הדתיים', זו מציאות שלא קיימת כרגע בבת-ים. אין כזו חבורת משמרות צניעות שמסתובבת שם.

במציאות הקיימת בבת-ים יש חיכוך וסכסוך עם יפו על בסיס קבוע כמעט. יש חיכוכים מסוימים גם בין שכונות שיותר שומרות שבת לבין אלה שלא. גם זה קיים. אבל משמרות הצניעות זה מהלך תסריטאי שלי כדי ליצור קונפליקט.

"הלכתי לכיוון של בניית חבורה כזאת, שהיא סוג של מאפיה ודתיים גם יחד. הם אומרים, אם תכבד אותנו יהיה בסדר, אם לא – אז יהיו בעיות. הבת-ימים האלה הם חוזרים בתשובה ברסלבים שמחפשים לעצמם מטרות, תופסים תחת על עצמם ולוקחים את החוק לידיים. אין בבת-ים בדיוק את המודל הזה שרואים בסרט, אבל זה משהו שקיים במדינה".

הגיבורים הברסלבים בסרט נראים ברגעים מסוימים סטלנים הזויים, כאילו הם באיזה טריפ, כמו זה שאליו מגיעים כאלה שלקחו פטריית הזיה בהודו.

"הם בטריפ רוחני, שלא תמיד כל-כך מובן לאנשים. בעקבות הסרט נסעתי לאומן, בפעם הראשונה. זה באמת המסע הכי רוחני שאפשר להעלות על הדעת, בלי חומריות בכלל. יש שם אהבה של אנשים זה לזה, שעה שהם מנהלים חשבון נפש.

משהו שקשה לתאר. אתה לא מבין מה עובר עליך שם. כשאתה בטיול בהודו, נניח, אתה לומד תובנות על עצמך. כשאתה נוסע לאומן, אתה חוזר עם תובנות לא רק על עצמך, אלא על החיים פה בכלל".

בסרט יש איזו אותנטיות בנוסח דוקו-דרמה. השחקנים נראים יותר כמגלמים את עצמם מאשר משחקים דמויות. איך השגת את האפקט הזה?

"ידעתי שאני מאוד רוצה לעבוד על האותנטיות והריאליזם הזה. עבדתי עם השחקנים כמעט שנה. וזה אומר חקירת הדמויות, לבוא כל יום לבת-ים, שיכירו את המקום ואת הטיפוסים. לשבש להם את העברית, להרוס להם את הדיקציה הזו של שחקנים שמתאמצים להגיש טקסט מקורי.

"היה לי חשוב שהם ידברו חופשי. למזלי, לכל אחד מהשחקנים האלה יש מהבית את הרקע של השכונה. רועי אסף גדל בראשון-לציון הישנה, גל פרידמן גדל בקטמונים בירושלים, איציק גולן גדל בנתניה ורותם זיסמן גדלה במגדל-העמק. כל אחד מהם בא מהרקע שלו, אבל מהרגע שהם יצאו משם הם שמו את השכונה רחוק מהם ונתנו לתל-אביב להשתלט להם על החיים.

המשגיחים-יחצ.jpg

תמונת יח"צ

"תהליך העבודה על הסרט היה סוג של חזרה לילדות. כל אחד פתאום הביא את מה שהוא זוכר מהילדות שלו, והם כל-כך נהנו לחזור לילדות, כי בהתחלה, בחזרות ביניהם, ראית שהם משחקים ערסים ומשחילים כל הזמן ביטויים של שפת רחוב, אבל עם הזמן הם הפנימו את הדמויות, קלטו שהן לא שטחיות ושיש בהן עומק ומורכבות.

"היתה פה עבודה מאוד מעמיקה. הרבה ממה שאתה רואה ושומע בסרט אלה ניואנסים שהתפתחו בעבודה משותפת. כבר כשאני כותב אני מרגיש איך הדמות תדבר, וכתוצאה מכך אני יודע איך לדבר עם השחקן ואיך להדריך אותו להגיש את הטקסט ואיך לומר אותו. אתה רואה הרבה אצל במאים ותסריטאים שהם מנחילים את הסגנון שלהם לשחקנים. בסרטי וודי אלן הדמויות מדברות וודי אלן".

"הוא סחב את הסרט על הגב שלו"

הגיבור הראשי של הסרט, רועי אסף, היה בחירה טבעית: הוא מלווה את יעיש מתחילת הדרך והופיע גם בשני סרטיו הקצרים. אסף שיחק, בין היתר, ב"הבודדים", "קירות" ו"כלת הים", ובקרוב נוכל לראות אותו גם בסרטו החדש של דובר קוסאשווילי, "רווקה פלוס".

"רועי מסומן כשחקן איכותי כבר הרבה זמן", אומר יעיש. "הוא סחב את הסרט על הגב שלו, לאחר שעשיתי איתו כברת דרך ארוכה. הוא נכנס לי מתחת לעור, וכבר דיבר אותי באיזשהו מובן, בייחוד לאחר שעשינו יחד את 'אליקו', שהוא מקבילה של 'המשגיחים' בקטן, מעין התחלה ופרומו לסרט הנוכחי".

איך בחרת את השחקנים האחרים?

"את גל פרידמן קלטתי באנסמבל ציפורלה. ראיתי לפני שחקן שמגיש טקסט על במה בצורה כל-כך טבעית, עם ניואנסים. נפגשתי איתו וראיתי שהוא מתאים לי בול לתפקיד בסרט. איציק גולן הגיע אלינו בדקה ה-90. עבדתי עם שחקן אחר קודם לכן, אבל שבועיים לפני הצילומים קרה לו משהו שמנע ממנו לשחק, ולא ידעתי מה לעשות. איך להחליף למצוא שחקן חדש ולהתחיל לעבוד איתו מחדש. אבל כמו שרבי נחמן אומר, הכל לטובה. ואיציק באמת התגלה כשחקן על רמה, פלפל אמיתי, שאפילו היה צריך להוריד לו קצת מהחריפות. את רותם יצא לי לראות בכמה פרויקטים וידעתי שהיא מירי. ופתאום גם בעלה, מוריס כהן, הצטרף לצוות, בתור דוד העבריין".

יעיש, 32, הוא בן להורים ממוצא טורקי, ילד סנדביץ' בין שני אחים. "גדלתי בבית של משפחה מסורתית רגילה שערכו בו קידוש וכיבדו שבתות וחגים", הוא מספר. "אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי בבית-כנסת. זו לא היתה הפעם הראשונה ממש, כי גם בילדות הייתי הולך מדי פעם, אלא שאז נפתח אצלי משהו. לקח אותי לשם חבר מאוד קרוב, אייל אזולאי, אח בנפש שגדלתי איתו וגדל איתו עד היום ואנחנו מנהלים שיחות נפש. זה היה בגיל הנעורים.

"הוא הביא אותי איתו לבית-הכנסת באיזה יום שישי לקבלת שבת, 'לכה דודי' וכל המזמורים. הרגשתי צמרמורות מהתחלה ועד הסוף ואמרתי, 'או.קיי, זהו'. ומאז אני לאט-לאט מתחזק באיזשהו מובן, למרות שאני לא אוהב את המלה התחזקות. זה נהיה מן טרנד תל-אביבי כזה".

המשגיחים-ענק.jpg

תמונת יח"צ

אתה מגדיר את עצמך היום כדתי?

"בעיקרון אני דתי. בכל המובנים. מניח תפילין בבוקר, קורא פרקי תהילים, משוחח עם אלוהים, שומר כשרות, רק לא שיניתי עדיין את ההופעה החיצונית. בשבתות וחגים כן, אבל ביום-יום אני מתערבב עם החילוניות ולא נושא עלי עדיין סממנים חיצוניים שמאפיינים אדם דתי. עוד לא מצאתי את המקום הזה אצלי, אבל זה יקרה. אני לא אוהב את החבר'ה האלה שחוזרים בתשובה ומיד שמים את הציציות הארוכות ביותר ואת הכיפה הגדולה ביותר, כל משפט שני אצלם הוא 'ישתבח שמו', 'ברוך השם', 'בעזרת השם', והם רק בהתלהבות של העניין. זה המקום הכי מסוכן, ואלה הכי מסוכנים, כי הם עושים שינוי רק במעטפת, לא מבפנים".

מעניין שבתקופה שגילית את הדת התחלת גם בנסיונות הראשונים שלך ביצירת סרטים.

"גדלתי על סרטי אקשן, של ואן-דאם, צ'אק נוריס, סטיבן סיגל וברוס לי, וזה מה שאהבתי וגם רציתי לעשות. וזה גם התחבר לדברים ולחוויות אלימות שעברתי וראיתי בבת-ים. בגיל 16 עבדתי בשיפוצים וחסכתי כסף לקניית מצלמת הווידיאו הראשונה שלי. התחלתי לצלם סרטים עם החברים בשכונה: סרטי אקשן נטו, עם מכות כסח ויריות. למשל, סיפור קצר על אחד שחייב למישהו כסף ורוצה לתפוס אותו ומתנהל מרדף. עשינו את זה בקטע של בוא נגיע ישר לעניין ולעימות. סיפורי גנגסטרים, פשע וכאלה.

"האוריינטציה שלי בקולנוע, גם מבחינת אלה שהערצתי וגם בכל הקשור לאלה שעשיתי אז, היתה סרטי האקשן של הוליווד. רק בהמשך התחלתי להתחבר לעבודות של מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה וקוונטין טרנטינו, שהשפיעו עלי מאוד וסיפקו ועדיין מספקים לי השראה גדולה".

"מה פתאום שחקן?! אתה בכלל במאי"

את "הרקע הקרבי" שצבר בשכונה ובסרטי האקשן החובבניים הראשונים שיצר מימש בשירותו הצבאי כלוחם בגולני, בגדוד 51, לא פחות. "הספקתי לעבור את לבנון, חברון, עזה. הייתי בכל הבלגן הזה", הוא משחזר. "ההתגייסות לקרבי היתה בגלל הקולנוע, שתמיד השפיע עלי בחיים. ראיתי את הסרט 'לב אמיץ', של מל גיבסון, והוא היה בין אלה שגרמו לי להתגייס ולהילחם למען המדינה שלי באיזשהו מובן. תבין עד כמה אני מאמין בקולנוע, בכל רגע ושוט".

אבל אופיו הסוער והמרדני סיבך אותו לא אחת בבעיות משמעת בצבא, ובמהלך השירות מצא עצמו בכלא ואף לא סיים שלוש שנים בצה"ל. סרטים על התקופה הזו הוא כבר לא יעשה. "לא אתעסק בסרטי צבא", הוא פוסק נחרצות. "זה לא מעניין מבחינתי, יותר מדי פוליטי לטעמי".

כשהשתחרר היה בטוח שעתידו טמון במשחק. אופיו המוחצן, דאחקות וחיקויים עם החבר'ה בשכונה גרמו לו להאמין שזה הכיוון, אבל כשישב מול ניסן נתיב וביצע שני דיאלוגים של חנוך לוין, המורה הנערץ האזין לו בעיניים עצומות ואחר שאל אותו אם הוא בכלל יליד הארץ. לבסוף אמר שאולי יתקבל למכינה.

"החלום שלי התנפץ", משחזר יעיש. "הייתי בטוח שזה מה שאני הולך לעשות בחיים. ואז חזרתי הביתה ואמא אומרת לי, 'מה פתאום שחקן?! אתה בכלל במאי, אתה עושה סרטים, אתה לא משחק בסרטים'. אז ניסיתי את מזלי בבית-ספר לקולנוע, תחילה בקמרה-אובסקורה, וכשהמוסד נקלע לקשיים עברתי למנשר, שזה בית-ספר שנותן לך לספר את הסיפור האישי שלך מהבטן לגמרי. הכל על השולחן, אתה מקבל עידוד ותמיכה אינסופיים לפיתוח היכולות שלך".

במסגרת מנשר יצר יעיש שני סרטים קצרים, "אליקו" (2007) ו"חניה בדם" (2010). "'אליקו', סרט הגמר שלי, היה בן 20 דקות ופתח לי את הדלתות גם לזירה הבינלאומית. זה מה שקורה להרבה קולנוענים עם סרטי הגמר שלהם, וכל מה שעושים אחר-כך אלה בונוסים. 'אליקו' כיכב בכמה פסטיבלים בעולם, ובאחד מהם, זה שנערך בקייב, נוכחתי. 'חניה בדם' נקנה על-ידי קנאל+ ושודר בצרפת".

ברוך השם ברוך השם, אבל למה השנאה הזאת?

אחד האירועים המשמעותיים ביותר שחווה יעיש במנשר, אם לא המשמעותי שבהם, היה המפגש עם מורתו קרן ידעיה, לימים אשתו. סרטה של ידעיה, "אור", זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן ב-2004, לאחר שהתמודד בקטיגוריה "שבוע המבקרים", בדיוק זו שבה התחרה השנה "המשגיחים".

"זה מצחיק, אבל באמת לא הייתי מודע לקרן ידעיה ולא ידעתי שהיא זכתה במצלמת הזהב", מודה יעיש. "הגעתי לבית-הספר כשרק הוליווד בראש שלי, והיא באה עם פסטיבל קאן בתור האידיאל הקולנועי. היא לימדה אותנו קולנוע מהתחלה, מחדש, ודרכה גיליתי שאני עוסק בעטיפה החיצונית ולא בנשמה. היא לימדה אותי מה זה סרט אישי ומה זה לכתוב מהבטן ואמרה לי: תקשיב לעצמך. פסיכולוגי לגמרי.

"עפתי עליה, אבל היא לא ראתה אותי. היא מלמדת שם 20 שנה ועברו דרכה סטודנטים כמו מים. ניסיתי להתקרב אליה, וזה לא עבד. רק בשנה האחרונה היא גילתה פתאום את הקול שלי, החדש, כקולנוען. היה איזה תרגיל שהיא עשתה כבמאית, ואני הייתי הצלם שלה. עברנו לילה מחבר מאוד. היא נתנה לי לביים קטע, ומשם זה התפתח. חשבתי שזה יהיה רומן קיץ קצר שייגמר מהר. גם לא הבנו איך נצליח להיות יחד".

בין ידעיה, המבוגרת מיעיש בשמונה שנים, היתה גם תהום אידיאולוגית: היא שמאלנית רדיקלית למדי, והוא דתי ימני. "הפוליטיקה זה לא הכל", אומר יעיש. "מאחורי שני אנשים שמתחברים זה לזה יש נפש, נשמה. אהבה. וזה מה שגבר על הכל, למרות הניגודים בהשקפות. אני הייתי קיצוני יותר בהשקפות שלי, בן-אדם חדור שנאה, וקרן הצליחה להאיר לי את העיניים ואמרה לי, ברוך השם ברוך השם, אבל למה השנאה הזאת? מה קורה? אז באמת התחלתי לחשוב על זה ממקום אחר והשנאה ירדה ממני. ועדיין, כשקורה משהו בטחוני במדינה, פתאום הדיון מתעורר מחדש. פעם הוא היה מקבל ביטוי קשה יותר, היום הוא אידיאולוגי נטו". לשניים יש היום ילד בן שלוש וידעיה כעת בחודש השביעי להריונה.

הופתעת כש"המשגיחים" זכה בפרס איגוד הבמאים והתסריטאים ב"שבוע הביקורת" של פסטיבל קאן?

"הופתעתי מאוד כבר כשהוא התקבל לקטיגוריה הזו. פסטיבל קאן נוהג להיענות יותר לסרטי ארט-האוס, ו'המשגיחים' הוא כאילו סרט מיינסטרים, למרות שיש בו משהו רדיקלי. כשראו שם שהוא עוסק ביהדות החליטו לקבל אותו. בנימוקים לקבלתו נאמר ש'הוא הגיע ברגע כל-כך נכון, והוא כל-כך רלבנטי לימינו'. זה גם היה אחרי הפיגוע הטרוריסטי בצרפת נגד בית-הספר היהודי, אז בכלל רחשו לו סימפטיה מיוחדת. בזכייה עצמה ממש הייתי בעננים, לא ממש הבנתי מה קורה לי. מזל שקרן, שמנוסה במעמד, הכינה אותי וידעתי למה לצפות. בכלל, המארגנים הופתעו כשראו את שמה, המוכר להם, כאשתי ובת זוגי למסיבה החגיגית הרשמית שנערכה למשתתפים.

"בפסטיבלים בחו"ל רואים בסרטים ישראליים העוסקים במגזר הדתי משהו אקזוטי", מסביר יעיש. "כך היה עם 'קדוש של עמוס גיתאי ועם 'חופשת קיץ' של דוד וולך. ב'המשגיחים' הגיבורים הולכים מכות ומעשנים סמים, שותים ערק ומשחקים שש-בש. הם מתקבלים כקולים, ואיך בכלל יכול להיות שהם דתיים? מהמבט החילוני מקובל לחשוב שקשה לדתיים ושהם סובלים בעולם הזה, כמו שרואים למשל בסרט של האחים כהן 'יהודי טוב'. ופה רואים שמחת חיים ושכיף להיות דתי באיזשהו מובן.

"אחת המטרות שלי היתה למחוק את הדימוי של הדתיים כקהילה סובלת ומדוכאת. אנשים אומרים לי, לשמחתי, שהסרט מציג את שני העולמות, הדתי והחילוני, ומנסה לגשר ביניהם. גם את הנושאים פשע ודת אני חוקר בסרטים שלי בלי סוף. אין לי עדיין תובנה על זה ואני לא אומר שכל עבריין ששם כיפה על הראש הוא מזויף, אבל יש משהו במיקס הזה שמזמין חקירה. מרטין סקורסזה אמר: היו לי האפשרויות או להיות כומר או להיות פושע. בסוף החלטתי להיות במאי".