טסה בהופעה הכי רוק'נרולית שלו עד כה: גרוב חסר מעצורים, מלא רגש, התמסרות ומחויבות כיף. פשוט כיף ללוות אמן לאורך השנים ולעקוב אחרי התפתחות האמנות והקריירה שלו. ודודו טסה גורם הנאה גדולה, בזכות היסודיות והעקביות שלו, החתירה האמיצה לאמת הבלתי מתפשרת, הבנייה האטית והשקולה של המסד, הזליגה המרחיבה והמאתגרת לפרויקטים צדדיים לכאורה, ובעיקר – ההבשלה שלו כיוצר, כנגן גיטרה וגם כמנהיג הרכב.
תריסר שנים אחרי שהחל בפרק ב' בקריירה שלו, ועשר שנים אחרי ההבלחה שלו כילד פלא מזרחי דווקא, דודו טסה נמצא היום בשיאו כאמן רוק'נרול. ולכל בר בי רב ברור ונהיר שזה רק שלב מפתח בקריירה רחבה ומפותחת עוד יותר. "
סחר ח ו ר ת" האלבום הוא רק מתאבן מפתה ומוצלח לימים שיבואו, ובינתיים טיזר מצוין למופע חדש שהוא הגשמת חלומו של כל רוקר מתחיל.
כאילו חיכתה רק להם
טסה מלווה בשישה נגנים: נגן הבס ניר מימון, שותפו הוותיק בעיבודים ובהפקה המוזיקלית; המתופף ברק קרם; נגן הקאנון ומפעיל המחשב והקלידים אריאל קסיס; ושלישיית נגני המיתר ניצן קאנטי בכינור, מאיה לי-רומן בוויולה ונטע כהן-שני בצ'לו, שלושתם ניגנו עימו באלבום.
האלבום החדש מיוצג במופע על-ידי חמישה שירים (מתשעה), אך לא עם שיר הנושא, וגם לא עם שירים נהדרים אחרים (כמו שני השירים שכתב עם עמיר לב, "כמעט" ו"נגן לי", או "ערב שבת" המכמיר), שעדיין אינם מתאימים לגישה הגרובית חסרת המעצורים של המופע הנוכחי.
צילום: אוהד רומנו
אולם הם, חמשת הנבחרים, נארגים היטב לתוך מסכת היצירה הקודמת של טסה, כאילו חיכתה רק להם, כאילו הם משלימים אותה, מכשירים אותו להופעה הכי רוק'נרולית שלו עד כה.
ההתחלה היא עם "דלינה", מבית אמא הבגדאדית. כמוה כהכרזת נאמנות (די מיותרת לאוהדיו המושבעים) לשורשים. משם הוא בא, וסמכו עליו שהוא מצא את החיבור האנרגטי הנכון לתת בראש, גם עם הצלילים ששימשו קרקע לצמיחתו, לא רק עם מה שספג מהרדיו ומהסביבה כנער תאב ריגושים מוזיקליים.
הרגש, ההתמסרות והמחויבות שבהם הוא שר את "ביום שבגין מת", גם הוא מהבית, רק מעידים על השיפור המתמיד ונמשך של טסה כזמר וכמבצע. אולי הוא רזה מדי פיזית (הלו? אתה לא אוכל?!), אבל הוא יציב, ממוקד ונעול על המטרה.
וב"יש בינינו בית", מלהיטי הזוגיות של האלבום החדש, העוצמה הפנימית שלו קורנת, מאירה גם את העלייה במפלס הביטחון האישי שלו.
הגיטרה החדשה שבה ניגן את השלושה הראשונים, פנדר מוסטנג כחולה מטאלית, מוחלפת בפנדר הוותיקה, המהוהה והנאמנה. הזוגיות העירונית הלחוצה תחת מכבש החיים הלחוצים נמשכת גם ב"איזה יום (עבר עלי)" וב"שכחתי לאהוב". לשלישיית המיתרים תוספת חיוניות בשיר השני. נגינת הגיטרה השרוטה שלו הולמת את סיוטי הלילה של "עם חלומות כאלה".
התיפוף המעולה של ברק קרם משכיח את קרן טפרברג, שניגנה באולפן (ובשנתיים הקודמות) ו"ערקה" בינתיים לשורותיו של שלמה ארצי. גם התאורה החזקה משכיחה לרגע שאנחנו בזאפה ולא באיזה אמפי הומה אדם.
עם הליווי הנמרץ והמדויק של מימון, טסה לא מעגל פינות, חושק שיניים, מסנן ומתריס, מכסח ל"באת עם השקט" את הצורה, אך גם מספיק פתוח לשתף פעולה ולאפשר לתאורה רכה להתערסל סביבו ב"בדיוק בזמן".
חבילה של התפרצות יצרים
המופע מגיע לשיאו עם ארבעה שירים שכל אחד מהם כבר הפך להיות מאפיין ונושא דגל. "מגיע לי יותר" ("אפשר לחיות חיים שלמים על יד") הוא המנונם של כל האנדרייטד, המוערכים פחות. שיר עצום של מאבק אישי, חברתי, מקצועי וקרייריסטי, ועדיין טסה שר אותו כאילו נכתב זה עתה, עם כל הכוונה, ההתרסה וקריאת התגר.
גם "לולה" (בעיבוד חדש, טעון ומדליק, עם פתיח אתני על הקנון) הוא מאותו מין כמעט, על בחור פשוט שמאוהב במלכה ומשוכנע שזה מגיע לו.
וכזה הוא "בסוף מתרגלים להכל", ללא ספק השיר שלו נכון לעכשיו – חבילה של התפרצות יצרים שחלקים ממנה כמו חזו את המחאה החברתית של קיץ אשתקד, כשהשאלה המרכזית היא איך הופכים לאהבה את הטירוף והשיגעון, הזעם והחרון. שילוב מופתי של שלישיית המיתר, מוטיב אתני-ערבי חריף וסולו תופים לקינוח הופכים את השיר להיי-לייט.
הניגון המזרחי הכבד זולג גם ל"צריך" והופך אותו לרוק ערבי משובח. באופן מפתיע, ואולי לא, גם לשיר חדש זה, שטסה כתב עם גלעד כהנא, פוטנציאל אימוץ לעתות שבפתח: צריך להתכונן למבול, להיערך למלחמה, לאוורר את הנשמה, להיצמד לקירות. צריך וצריך וצריך, כי הולך להיות לא קל, או כדבריו, "ומה יהיה עלינו, מה יהיה עלי/ הבטן מתהפכת, זועקת די".
ספק שיר אהבה, ספק תפילה
עד לרגע זה, ולמרות כמה רגעי התבדחות ושעשוע, המופע זורם ללא הפוגה, כמעט שעה. הדוק, טעון, רוק'נרולי, עם חלוקה ברורה בין טסה לנגנים, בין הבמה לאולם. חלקו השני היה כבר רפוי ומשוחרר יותר, מארח להיטים גדולים, משתף את הקהל וקשוב לו.
זה התחיל עם אתנחתא של שורשים והווה, דיאלוג עם סאמפלרים ב"גאמל" מ"הכווייתים", ו"פוג אל-נאחל" מ"סוף העולם שמאלה", שכבר נכנס למחזור הדם כרוק חסר עכבות כמעט. נמשך עם "קחי אותי לטייל", ספק שיר אהבה, ספק תפילה, כשטסה ישוב סוף-סוף על כיסא בר, מלווה מיתרים.
אחר-כך מגיע גיוון בפורמטים המוזיקליים: "הלילה לא" (המוכר כ"עלית לי בזיכרון" של ריטה), עם פתיח בלוזי והמשך רגאיי כבד ונהדר, ו"זוזי" כרביעיית רוק (גיטרה, בס, תופים וקלידים).
עם חיזוק של שני נגנים אורחים – אייל יונתי (בחשמלית של טסה) ויואב אוסטרייכר (באקוסטית) – טסה באקוסטית ונגני המיתרים, מתחיל ביצוע באווירה אנפלאגית נינוחה ל"לא מרגיש טוב" שפותח את "סחר ח ו ר ת", ועתיד לצאת בימים הקרובים לרדיו כלהיט נוסף מהאלבום.
את "מעליות" הוותיק הוא מתחיל רק עם גיטרה חשמלית. אחרי שני פזמונים נכנסת שישיית הליווי שלו לתמונה, וכיאה לשיר אהבה אהוב, הקהל מקבל את הנתח שלו לשירת רבים מחממת לב. הסיום, עם "אני רץ", שוב עם רביעיית הרוק, הוא גרוב פנטסטי, שמותיר את הקהל מייחל להדרן נוסף.
צילום: אוהד רומנו
ולמרות חוסר טאקט משווע מצדו, להתעקש על "לתת ולקחת", הדואט שלו עם שלמה ארצי, טסה זורם עם הקהל, שר בחצי קול, מלווה בפרירה על האקוסטית, מאפשר לצופים להפגין בקיאות ושליטה במלים.
כשההתלהבות שוככת טסה יכול לסיים כמו גדול עם "אני גיטרה", השיר היחיד במופע (מלבד העיראקים) שלא שלו, אבל שיר שהפך במרוצת העשור האחרון לתעודת זהות ולתג זיהוי שלו כזמר וכנגן גיטרה. שיר סיום קלאסי, עם פיתול מאוואלי ו"תודה" בסופו.
גם לו תודה. אמן מרגש, נגן מצוין, יוצר מקורי ונהדר. והוא רק בתחילת הדרך. יהיה כיף להמשיך לעקוב אחריו.
דודו טסה, מופע השקה ל"סחרחורת", יום שני, 16 ביולי 2012, זאפה תל-אביב.
18/07/2012
:תאריך יצירה
|