צעיר ודינמי מתמיד

היה שווה לחכות ארבע שנים כדי לראות כאן שוב את מוריסי על הבמה. לטעמי הוא הביא הפעם הופעה משודרגת בהרבה מזו שקיים ב-2008, באותו מקום אגב, ביתן 1, גני התערוכה תל-אביב.
 
קודם כל, הוא רזה במידה ניכרת (הצמחונות שולטת!), מה שמוסיף לסקס-אפיל הטבעי שלו. וגם, הג'נטלמן הבריטי ויתר על עלייה לבמה בחליפה המחויטת האופיינית לו בדרך כלל בראשית האקט המוזיקלי (מן הסתם החום שלנו הכריע גם אותו) והמיר אותה בחולצה אופנתית (ובהמשך ישתמש בשתיים נוספות) כשכל חזותו של האמן בן ה-53 משדרת משהו צעיר ודינמי.
 
נראה שגם אוצר המילים שלו בעברית נעשה קצת עשיר יותר (מה נשמע, תודה, כן ואפילו... שקט – אם שמעתי נכון) וגם התקשורת שלו עם הקהל זורמת הרבה יותר טוב מאשר לפני ארבע שנים.
 
אבל קודם להופעתו, כמה מילים (מגיעות לה אפילו יותר) על קריסטין יאנג, בת טיפוחיו והמחממת הרשמית שלו בכל מקום בו הוא מופיע, שאמש עשתה זאת לראשונה גם אצלנו.
 
מדובר באמנית אינדי-אלטרנטיב אמיתית, זמרת נועזת המכילה הרכב שלם. היא לבדה על הבמה והזרקור מופנה כולו אליה. בחלק מהקטעים היא מנגנת ביצירתיות וירטואוזית על קלידים, באחרים מפעילה את הפלייבקים של פסקולי הרקע המיוחדים של השירים האישיים שהיא מבצעת-מגישה.
 
המוזיקה שלה ייחודית, מורכבת ומאתגרת, והיא מבצעת את הקטעים האינדיים שלה בעודה מקפצת-מדלגת-רוקדת על הבמה כשלגבה מוצמדת שכמייה דמוית כנפי מלאך. שאפו על ההופעה יוצאת הדופן, שסחטה תשואות מהקהל. 
 

מוריסי, צילום: שי מהלאל

ונחזור למיין אטרקשן. כשמוריסי על הבמה, נוכחותו נוטפת כריזמה אדירה ויכולת לרתק ולמגנט קהל. וכאשר הוא פוצה את פיו, בין אם בדיבור או בשירה, קולו המהדהד כובש וסוחף. בחלק גדול מהערב הוא פשוט שר ובמקביל עד למפגן שירה בציבור ספונטני-מתלהב של הקהל הביתי האוהד, שעוטף אותו בחיבוק ענק. החבר'ה מכירים את מילות השירים, בין אם מקריירת הסולו שלו, בין אם מתקופת "הסמיתס", ומדגימים השתתפות פעילה בביצוע.
 
החגיגה נפתחת עם How Soon is Now? של ה"סמיתס" והאמן עובר ל-Everyday is Sunday, שמעורר התלהבות ואלה שעדיין לא שרו בהתחלה מצטרפים. החשמל באוויר נמשך גם כשמגיעים You're the one for me, Fatty ו-You Have Killed Me. קולו של מוריסי צלול ונפלא. הוא שולט בו אבסולוטית, עולה לגבהים כשצריך, מגביר עוצמה כשנדרש, ומייצר בשירתו המופלאה מנעד עשיר של תחושות ושיאים רגשיים. זה בא לו טבעי, בלי להתאמץ. האמן חוזר ל"סמיתס" עם Shoplifters of the World.

לא עוד שווארמה
 
להקתו, המורכבת מנגנים צעירים ומוכשרים, בה בולטים הגיטריסט ג'סי טוביאס, הקלידן גוסטבו מנזור והמתופף האנרגטי, מכתיב הקצב, אריק לואיס גרדנר, מעניקה לו גיבוי כלי מושלם, רוקיסטי במקומות הנכונים ורך ומלטף בבלדות.
 
"אומרים שלפי האנשים שסובבים אותך אפשר להבין מי אתה", הוא אומר בהציגו את נגניו. הם באים לידי ביטוי מיוחד ב- Ouija Boardוב-Maladjusted המצוינים, כשלפניו מבצע מוריסי א-קאפלה קטע מ-People Have The Power, שמתחבר לנו בתודעה מייד למחאה החברתית שרשמה תוצאה עצובה וכואבת ולהפגנה שנערכת בזמן הזה במקום אחר בעיר. הבלדה המרגשת I know it’s over שוב גרמה להיענות ולהשתתפות רבתי של הקהל.

במרוצת ההופעה הדינמית מראה האמן לקהל בגאווה את מפתח העיר אותו קיבל לדבריו מידי ראש העיר, ובהמשך מעלה חיוכים, שלא לומר צחוקים, כשהוא זורם עם הקטע. "כעת, כשמפתחות העיר בידי, הולכים להיות כאן כמה שינויים", הוא אומר בנימת איום (מבודחת כמובן), כשהוא ממשיך ודוחף לפרונט את האג'נדה הצמחונית שלו: "לא עוד שווארמה, לא עוד קנטאקי פרייד צ'יקן, לא עוד מקדונלדס", וכאן הוא פותח חשבון עם המלכה: "ולא עוד מדונה". הקהל דווקא צוהל. ואז הוא מבצע את Meat is Murder, המתבקש בסיטואציה. 
 

מוריסי, צילום: שי מהלאל

מוריסי הוא אחד מאותם פרפורמרים נדירים שלא צריכים לעשות הרבה כדי שהקהל יהיה בכיסם. ובכל זאת, הוא לא מתאפק ומבצע את אותם שטיקים שעובדים תמיד ומלהיבים את הקהל: מוריד את החולצה ונשאר לשתי דקות כשחצי גופו עירום, ואחר כל מניף את דגל ישראל, אל מול הקהל המריע, בעודו שר את ההדרן I Will See You in Far Off Places.
 
אחר כך הוא קשר אותו סביב מותניו, כמו שמלה. בכלל, שני דגלי ישראל גם הודבקו על שני התופים המרכזיים הפונים לקהל. האם הרווחנו עוד חובב ציון? כן או לא, מוריסי סיפק אמש הופעה מרשימה (רק שעה וחצי, למרבה הצער) שלא תישכח זמן רב.