מקצוען וענייני

אני רוצה לקוות שהופעת הבכורה של אביב גפן בקיסריה שמה סוף לתחרות המיותרת על הזכות, הכבוד והיוקרה שכרוכים בעמידתו של אמן מצליח מול 3,800 איש במושבי האבן של התיאטרון הרומי העתיק.

די עם המירוץ ההישגי המגוחך הזה, ויפה שדווקא גפן ג'וניור, יוצר שבנה קריירה על אנטי, היה שם כדי לתקוע סיכה בבלון המעמדי הזה.

רשמית, זו היתה הקיסריה הראשונה שלו. אבל לא האלפים ולא תחת כיפת השמים חדשים עבורו. עוד מ"לילות האהבה" בצמח ובכינרת, דרך "רוק עצמאות" למינהו, פסטיבלי אהבה ותמר כאלה ואחרים, ועד הופעות גדושות בהאנגר 11 או בביתן 1 בגני התערוכה, שלא לדבר על גיחות אד-הוק (כמו למחוות לזכרו של מאיר אריאל) – אביב גפן חי במסלול המהיר כמעט מאז ומתמיד.

גפן, פעם הילד המרדני והלהוט להטביע חותם, נכנס לקיסריה אחרי 20 שנה יצירה ועשייה אמנותית כמו היתה עוד אולם הופעה בשבילו, ובזמן הכי נכון מבחינתו – בעיצומו של קיץ חזק ועמוס תקשורתית (אם לא אחרי "פסיפס" המאכזב, לבטח אחרי "The voice") ופרנסתית.

מעיון בלוח ההופעות שלו בחודשים אלה, דומה שגפן הוא אחד האמנים העסוקים ביותר, אם לא העסוק שבהם.

ודווקא הוא, שעשוי להצטייר ברוק המקומי כנער נצחי, נכנס שווה נפש, קול לגמרי, קר כדג, בשערי התיאטרון בקיסריה. פעמיים הזכיר את המעמד: בראשונה, אחרי "מקסיקו", כששליש מההופעה כבר מאחוריו, הרגיע את אוהדיו הנלהבים שאין צורך בעידוד ובקריאות התמיכה שלהם.

בשנייה, רגע לפני ששר את שיר הסיום "אור הירח", בדברי התודה שלו לילדי אור הירח, שתמיכתם לאורך השנים הביאה אותו עד הלום. בשתיהן הצליח להסתיר את התרגשותו, אחרי 20 שנה, גפן מנוסה דיו כדי להסתיר רגשות ולהיות מקצוען וענייני. 

פורנוגרפיה מיותרת

קור הרוח ניכר גם בסט הבימתי. שום דבר שיעיד על תכונה יוצאת דופן. במה נקייה לחלוטין, למעט עמדות לחמש תעויוט ליווי (הראל בן-עמי בגיטרות מימינו; שלומי קינן בקלידים ובאקורדיון ותומר צדקיהו בתופים מאחוריו; ספי אפרתי בבס וערן מיטלמן בפסנתר וקלידים לשמאלו). סמל השלום בירכתיים, אך שום צג אופנתי, להוציא כמובן שני מסכי וידיאו משני צדי הבמה. מעל אחד מהם נקשר בלון לבן, שיתפקד לאורך ההופעה כירח הבלתי נמנע.

התאורה (שי שטטר, אם קלטתי נכון), למרות צניעותה המקדמית, התגלתה כעשירה ומרהיבה ככל שהמופע התקדם: לא ניסתה לנקר עיניים, שטפה את הבמה והיתה ידידותית לעין. גם הטריק המרכזי שלה היה לכאורה פשוט למדי: מסגרת של 192 נורות ליבון ביתיות פשוטות, מסודרות בשמונה שורות ותלויות בקצות חוטי חשמל אדומים באורך שווה, שייטה בחלל הבמה בתנועות מגוונות שיצרו אפקטים מרשימים של שינויי תפאורה ותאורה.

מצד אחד, גפן לא נזקק לאורחים למופע החגיגי (שבתחילת המסע סומן כמציין 20 שנה ל"עכשיו מעונן", אלבומו השני, אחרי ששנה קודם חגג 20 ל"זה רק אור הירח", אלבום ביכוריו, דבר שהפך למיותר בהמשך). מצד שני, למרות התבגרותו המוכחת, גפן לא נמנע מסממני קיטש ודרמה אופייניים: אמנם בתספורת מוקפדת, אבל לבוש בגופייה צהובה מגונדרת ובמכנסיים צהובים בהדפסים שחורים, שרשרת מנקרת עיניים ואיפור כבד של צלליות עיניים מנצנצות. בהמשך, כשיפשוט את הגופייה, יתגלה כוכב מבריק מודבק על בטנו החשופה.

היו גם פעלולים מתבקשים ואולי לא נשלטים, כמו זיקוקים (מטח בפתיחה וגשם בסיום) והעלאה באש של פסנתר ב"סוף העולם", שיר לפני פרידה (בתחילת הדרך הוא שבר גיטרות, עתה הוא מסתפק באילוזיה), ולבסוף פורנוגרפיה מיותרת, של חיבוק אבהי לבנו דילן במהלך השיר "טיפות", שאותו החל ממרומי היציע וסיים על הבמה אחרי התחככות בקהלו. מעניין מה היה אומר על כך  יצחק קדמן.

בכל רחבי התיאטרון בלט חלקם של הילדים של ילדי אור הירח; לפחות בגיל, אם לא בייחוס המשפחתי והבינדורי. ילדים פרק ב'. יפה שיש לאמן מתבגר (וגפן נמצא כבר בשנתו הארבעים!) אוהדים ומעריצים צעירים, עדות לכך שיצירתו ושיריו עדיין אקטואליים. גם אני תרמתי, עם הג'וניור הפרטי שלי, ילד אור המחשב שלשמחתי הסכים להתנתק מאור המחשב כדי להצטרף אלי. "נהניתי", פסק בסופו של דבר, אבל הוסיף שאצל דודו טסה נהנה יותר, מן הטעם הפשוט שטסה הוא גם גיבור גיטרה, וגפן הוא רק גיבור של שירים. 

אביב גפן (יח"צ)

הנכס העיקרי והמשמעותי

גפן בחר, ודי בצדק, להתייחס למופע ולסדר השירים שבו כ"יומן מסע", כשם אחד מלהיטי אמצע הדרך שלו (שיר הנושא מאלבום משנת 2000). אווירת אמצע הדרך איפיינה גם את הסאונד, שהולך ומתרכך ככל שגפן מתבגר, וזאת, לטעמי, הגדולה שלו. ראינו זמרים ופרפורמרים, והרבה, טובים ממנו ומרשימים ממנו, אולם הכריזמה של גפן היא לא בשואו, בשירה ובהופעה. היא בשירים שלו. הם הנכס העיקרי והמשמעותי שלו, שלנו. שם הגאונות הבלתי ניתנת לערעור שלו, בהם הנצחיות המנצחת שלו.

זאת גם כנראה הסיבה לכך שגפן כמעט שלא מדבר בין השירים. במיוחד במחצית הראשונה של ההופעה, שמאוכלסת בלהיטים מהשורה השנייה ("מחר", "אלימות", "בואי אלי", "אולי", "יש שמים מעלי" וגם "צלקות"), שמשיקים זה לזה ללא הפרעה. למרות העברית הנוראית שלו, שבזה לכללי הניקוד ומתעללת בחוקי הדקדוק, השירים הם החשובים, והם שיישארו.

הגישה התמציתית, כמו השירים הקצרים, מאפשרים לגפן להשמיע 34 שירים (כולל הדרנים) במשך 140 דקות. רובם מן האלבומים המוקדמים, הפוריים והמשמעותיים יותר, ואלה שלשמם התכנסנו, ומקצתם מאלבומי האולפן המאוחרים, שקצת התמעטו בשנים האחרונות, לנוכח הזמן שהוא מקדיש לקריירה הבינלאומית שלו. "פסיפס", האחרון שבהם, שמיוצג על-ידי "צלקות" ו"קוצים", הוא בעצם אוסף של שאריות ושירים שלא מתחברים אמנותית ורעיונית.

פרק הישיבה נפתח ב"מלאך", שמוקדש לגלעד בלחסן, שנפל במלחמת לבנון השנייה. התעויוט פורשים למנוחה, רק מיטלמן נשאר. גפן עובר לקלידים, וזוכה לחיזוק בנגינת הצ'לו של יעל שפירא.

סט זה ישמש אותו גם בשירי הווידוי, האהבה והשרב"צ המצוינים, "אהבנו" ו"לבכות לך" (כשדיוקנו של ניר שפינר, חברו הטוב, מוקרן על הבלון שלצד הבמה). הלהקה חוזרת, אך אביב עדיין מאחורי הפסנתר, מודה באבירות לנורית גלרון על שלקחה ממנו את "אתה פה חסר לי" הנפלא. את רצף הבלדות הנהדרות (המומחיות האמיתית של גפן) משלים "עורי עור".

המופע נחתם בשירי העתיד והתקווה, מנוקדים בלהיטי עבר שלא נעדרים מהם רגעי עצב מרגשים. "עצוב בלעדייך", "עונות" (שהוא מקדיש בעליצות פולקית לאמו נורית), "שנינו שווים", "שיר עצוב", "האם להיות בך מאוהב", "שיר תקווה", "קוצים" (שהוא מקדיש לבנו דילן, לקולות התרגשות מהקהל), "יומן מסע" ו"טיפות". להדרנים, אחרי הסיבוב השני והממושך של הזיקוקים, הוא שומר את הלהיטים הגדולים באמת, הנצחיים כבר היום, תווי ההיכר: "עם הזמן", "שומקום", "סוף העולם" ו"עכשיו מעונן", אלא מה.


מי ייקח את הלפיד

בראי הזמן יש לשירים של גפן, שהחלו במחאה ובהתרסה, ואפילו בסוג של רדיקליות, פן חינוכי מצטבר ומתגבר. אפשר להגיד כבר עתה כי להתמודדות שלו עם המציאות הישראלית הלא פשוטה השפעה מכרעת על חינוך דורות צעירים לחשיבה עצמאית, להומניות ולאהבת האדם.

כוחו של גפן הוא באמירה, בהתכוונות, בחתירה לפתוח את הראש ולפקוח את העיניים. למרות הביקורת והמחאה, ואולי בזכותן, השירים שלו מציעים אופטימיות, אופק ותקווה. כשהוא גורף כ-4,000 אנשים צעירים לשיר בגרון ניחר את "גשם כבד עומד ליפול", גרסתו העברית (של אביו) לבוב דילן, זו פעולה חינוכית ברורה וברוכה. ומבחינה זו היצירה של אביב גפן קרובה לייצג עמדה ממלכתית כפי שלא היתה מעולם.

אחרי 20 שנה מגיע לאביב גפן ליהנות מכל העולמות. מחמם הלב לראות אותו זוכה להכרה ולמעמד הללו, וגם קצת מביך לא למצוא בסביבה ממשיך דרך צעיר כריזמטי ובולט שייקח ממנו את הלפיד מכאן והלאה.

אביב גפן והתעויוט בקיסריה, יום חמישי, 19 ביולי 2012, התיאטרון הרומי קיסריה.