אלבום בובה
לו הייתי זמר, הייתי הופך עולמות בכדי שמשה לוי יפיק מוזיקלית את האלבום (לפחות הראשון) שלי. לטעמי, הוא איש המקצוע המוביל בתעשייה המקומית. כבר למדתי שאלבומים ששמו מוטבע עליהם לא רק מופקים טיפ-טופ, אלא תמיד מוציאים נהדר את הזמר עמו עבד. סיבות מספיק טובות כדי לקדם אותם ברשימת ההשמעה הפרטית שלי.
אלבומים של משה לוי, במיוחד עם יוצרים בלתי מוכרים, תמיד מסקרנים יותר. כי יש ללוי חוש, ידע ובקיאות, ניסיון ויכולת להוציא את המיטב מן הזמר שמולו וזאת מבלי לשנות את האופי שלו, רק לשפר אותו ולהבליט את יתרונותיו. הוא לא יעשה מישהו למשהו שהוא לא. אבל לרגע, בעצם לשעה קלה, ובמקרה של מושיק קליפר ב"הולך נגד עצמי" זה 45:01 דקות, הוא אשכרה יהפוך אותו לכוכב, או לפחות לפוטנציאל של כוכב.
השאלה, מה יקרה הלאה, מה הזמר ייקח, לאן יילך ולאן יגיע, נשארת – זמנית לפחות - ללא מענה. לוי הציע את הדרך, ליטש את הנתונים, חשף את היכולת, ובדרך כלל הולך הלאה, אל הזמר-יוצר- מבצע הבא, או חוזר לעבודה ולפרנסה עם שלום חנוך.
משה לוי עשה למושיק קליפר (פ' רפה) אלבום בובה. 12 שירים, אחד מהם - "געגוע" שיר כמיהה והחמצה קטן ומרגש, לאמו שאיבד בנסיבות טרגיות - בשתי גרסאות, חשמלית ברצף השוטף, ואקוסטית כקטע נועל.
אמנם הוא מציע פה ושם את מיומנות הרוקנרול שלו, בסאונד של ההפקה, בפתיחים של השירים, בנגינת גיטרה מחוספסת או בליווי מודגש בפסנתר ובאורגן, אבל מחזיק את קליפר במתווה שלו - מגיש רך ונינוח, לא מרים קול, לא בועט ולא כועס כמתבקש מן הז'אנר.
מושיק קליפר (יח"צ)
וזה בעצם מה שיש לקליפר - היגד מרוכך ונעים ואמירה אישית עטופים במהלכי הלחנה מקסימים. קצת מערכות יחסים ("יד ביד ראש בראש" הגרובי משהו, ו"עושה לי טוב" השובה, שחורג בעליצותו היחסית מהצליל שלו ומהסאונד של התקליט), קצת תחושות ורגשות ("פחד" המפורש, על האומץ לעשות מה שאתה רוצה, או "היפו" המרומז, שכולו דיאגנוזה מואצת לדיאגנוזה של דפיקות לב), מחשבות והרהורים (למשל שיר הנושא ברוק-בלוזי סטייל דני ליטני) והרבה אהבה ("מכוון אלייך" או "מולך" היפהפה, שעניינו חשיפה פיזית ונפשית, בו מתארחת רעייתו הילה עציוני-קליפר).
למרבה ה"אכזבה", רק לאחר האזנה לאלבום מתברר שהשירים היפים יותר שבו הם לא שלו. כלומר, קליפר חתום סולו על כל הלחנים, להוציא זה של "היפו", שבו משה לוי שותף. הוא גם כתב את מרבית השירים, שמונה מאחד עשר, אך לא את הרוק הרך "אהבה אחרת" שפותח, ששפתו היפה כלל לא מסגירה שכתב אותו המשורר דוד אבידן; וגם לא את הבלדה העצובה והרגישה "ערב השנה החדשה" וגם לא את בלדת החיזורים הרגועה "סוף כוס היין", לטעמי היפה בשירי האלבום, אותם חיבר ארז ברזוליק.
לוי, אם נחזור אליו לעוד רגע, הכיר במגבלות הקוליות של קליפר. מצד אחד, לא זמר רוק גדול, מצד שני עם נוכחות קטיפתית נעימה, ודואג להציב אותו בפרונט. שניתן יהיה לשמוע אותו, להקשיב לו ולנסות להתחבר למה שיש לו להגיד. אם יש רוק'נרול בסביבה, זה רק רעשי רקע, ליווי בסיסי או הכרחי, צבע אופנתי. ולאורך זמן וריבוי האזנות אפשר גם אפשר להתחבר ואפילו להתמכר לשירים ולשירה.
אולי גרסה אקוסטית
אולם מה שטוב לאלבום אינו טוב להופעה. באולפן אפשר להקליט עוד טייק ועוד טייק עד לתוצאה המדויקת הרצויה, על הבמה אין הזדמנות שנייה. וכל חולשותיו של קליפר כמגיש נחשפות.
זה לא נורא כל כך כי השירים הם עדיין אותם שירים (גם בהפקה המוזיקלית של שאול בסר, חבר לדרך ונגן הפסנתר באלבום), אבל הדיקציה שלו בעייתית, נימת השירה שלו קבועה, כמעט לא משתנה ולאורך זמן כבר לא מעניינת, וגם הנוכחות העצית-משהו לא תורמת עקצוצים, חידודין וריגושים.
אולי זה עניין של התרגשות, במעמד ההשקה בפני חברים, מכרים ובני משפחה, אבל הם קהל חם ונוח, ובחוץ מחכה קהל אמפתי פחות. ובשבילו אני רוצה לקוות שהמלים של "פחד" -"לכל מקום שתברח שלא תשכח/ זה מעגל, אתה מתורגל כבר/ יש שם קהל שרוצה לראות אותך/ לראות אותך" - הם יותר מווישפול ת'ינקינג.
גם על הבמה (80 דקות, 15 שירים, כל שירי האלבום פלוס אחד, "עיוורון" סוג של מחאה שגם היא נכתבה בידי ברזוליק, ושלושה אורחים: משה לוי, צחי הלוי ואשתו הילה) אין חיבור בין השירה -שבשיאה, כמו ב"סוף כוס היין", קברטית באופייה - לבין הפוטנציאל הרוקי המובלע, עם בסר על הפסנתר, אדם בן אמיתי על הגיטרות, עדי הר צבי בבס, ארז גינת בתופים (שניהם ניגנו גם באלבום), ותוספות החיזוק והאווירה של איתן שפירא (בהקשה), אמתי אשכנזי ואוריה גזית בכלי נשיפה (באולפן עשה זאת ניצן עין הבר, חבר טוב מהימים בהם הוא וקליפר עבדו על סט ההופעה של שלמה ארצי). גם לא בנימת הקאנטרי הבלוזית האיטית והעצלה של "אהבה אחרת" ו"עיוורון".
חוסר ההתאמה מורגש במיוחד בשלהי המופע, כשהשירה הרכה שלו לא חוברת אל הפיל הפאנקי של "יש ביד ראש בראש", לא לגרוב המשובח של "עושה לי טוב" ולא לגודש הקצב וארבע הגיטרות (אחת אקוסטית) בהדרן הנועל של "פחד" (כולל משה לוי).
ספק גדול אם מושיק קליפר יכול לתפקד כרוקר. ואולי דווקא הגרסה האקוסטית הבימתית של "געגוע", שיר אחד קודם, הוא באקוסטית ובסר בפסנתר, היא הפורמט הכי נכון בשבילו, לכל המופע.
חושבני שזה גם הפתרון המתבקש נוכח שיתוף הפעולה החברי הנמשך בין קליפר לבסר, ונוכח אי הכדאיות הכלכלית בהתעקשות על הרכב נגנים (שבעה!) כה גדול. עניין שלו להחליט. לפחות אפשר להתנחם בתקליט.
מושיק קליפר (יח"צ)
מושיק קליפר. הולך נגד עצמי (High Fidelity)
מושיק קליפר בהופעת השקה. תיאטרון תמונע תל אביב, שני 23 ביולי 2012