מעשיית הפשע הקולנועית הירושלמית "הדילרים" שואבת לא מעט מתכניה מחוויות בני משפחת דוידוף, עודד הבמאי ואחיו רמי, שחיבר את התסריט יחד עם שגיא אזולאי, ומגלם את אחד התפקידים הראשיים.
 
"קודם כל העניין של הכדורגל (יותר נכון קטרגל, בהקשר של הסרט). כל החיים שלי שיחקתי כדורגל בגביע השכונות, ואבא שלי היה מאמן את הקבוצה של השכונה (הייתה להם גם קריירת כדורגל בבית"ר ירושלים, ועל כך בהמשך)", משחזר עודד דוידוף. "חייתי בתוך העולם של האנשים האלה, וכך גם רמי, כי הוא אח שלי, וזה אותו נוף.
 
יש גם כמה דמויות שלקחתי מסרטי סטודנטים שעשיתי בעבר, טיפוסים ירושלמים שכבר אימצתי אותם כדמויות בסרטים וגם רמי הכיר אותם. לקחתי גם דמויות מהחבורות של רמי, ועוד הרבה אגדות אורבניות, וחיברנו הכל לקומדיה.
 
"בגדול, הסרט מתבסס על סיפורים ששמענו או היינו חלק מהם. אבל יחד עם זאת, היו גם דמויות מהדמיון. שגיא (מאפיונר ססגוני מוחצן, אותו מגלם להפליא אלון אבוטבול) הוא דמות מומצאת כמעט לגמרי. אני לא מכיר במציאות דמות כזו".
 
אגדה מקומית
 
במרכז "הדילרים" סיפורם של שני חברים סטלנים בשכונת רמות בירושלים. רמי (רמי דוידוף) חולם להתעשר ולהתפרסם, ואבישי (איתי תורג'מן) מחפש משמעות לחייו במרחבים רוחניים. שניהם חולקים דירה משותפת מוזנחת ומשחקים בקבוצת הקטרגל השכונתית שמאמן צביקה (צחי גראד), אגדה מקומית, שאסף סביבו חבורת לוזרים זרוקים ומעשני גראס, שהקשר בינם לספורט נראה מקרי בלבד. 
 

רמי דוידוף ואיתי תורג'מן, "הדילרים" (תמונת יח"צ)

אבישי, העובד בפיצרייה שכונתית שהבעלים שלה מחרפן אותו, מתחיל להתחבר לדת, ורמי הבטלן מנסה להתחמק מחווה (יובל שרף), החברה שעושה הכול כדי לגרום לו למסד איתה את היחסים. אבל לאחר שהשניים הסתבכו קשות עם שגיא (אבוטבול), הגנגסטר השכונתי, הם יעשו הכל, כולל עסקות סמים מפוקפקות, כדי להחזיר לו את חובם. 
 
דוידוף, 45, ירושלמי אסלי במקור, נולד בשכונת הבוכרים, עבר עם משפחתו לגבעה הצרפתית ובהיותו בן 16 הם עקרו שוב, הפעם לרמות, שם מתגוררים הוריו עד היום.  בשכונה זו גם מתרחשת עלילת "הדילרים".
"היו בשכונה כאמור כל מיני טיפוסים ופרשיות נוסח אלה שמתוארות בסרט, אבל היתרון בעשיית קומדיה הוא היכולת להחצין ולהקצין את הסיטואציות ואת הדמויות שעליהן התבסס הסיפור", הוא אומר. 


ערן דוידוף (תמונת יח"צ)

את התסריט כתבו אחיך רמי ושגיא אזולאי. איך בעצם התחיל הפרויקט?
 
"הכול התחיל מזה שמלכתחילה רמי ואני היינו עושים הרבה סרטים ביחד. הוא היה משחק בסרטים שלי ובמקביל למד קולנוע בבית ספר לאמנויות בירושלים ועשה סרטים. הוא היה אז כמעט ילד עדיין, בן 16 (יש ביניהם פער של 14 שנה) ואני עזרתי לו והוא עזר לי.
 
"השתמשתי בו הרבה כשהייתי סטודנט. כשהיינו צריכים ילדים הוא היה בא תמיד עם החברים שלו, והם היו משחקים בסרטים. היינו ירושלמים ולא היו הרבה ירושלמים בבית הספר סם שפיגל. ומאחר שצילמנו את כל הסרטים בירושלים, הוא היה בא לכל סט כמעט.
 
"לפני פיתוח הסיפור של 'הדילרים', היה להם רעיון לשני סיפורים קצרים, האחד על כוכבי מגרשים והשני על סוחרי סמים. אז שילבנו יחד את שני הסיפורים האלה. היינו יושבים הרבה שעות ומדברים על זה, ואחר כך הם היו יושבים וכותבים. דוד מנדיל, מפיק הסרט, מאוד עזר לנו בסשן האחרון של התסריט. בסוף נכנסו לתבשיל הזה עוד הרבה סיפורים שאנחנו רוצים לספר אותם כבר הרבה שנים". 
 

צחי גראד, "הדילרים" (תמונת יח"צ)

רצית שזה יתבסס על סיפורים מהחיים?
 
"זה סרט שמנסה להציג איזושהי מציאות, אבל בהומור. למשל, תופעת השימוש בסמים קלים, שיכולה לגרום לך לאבד את המוטיבציה ואתה הופך לסטלן ולא עושה כלום כל היום. זה לא מסר או משהו כזה, אלא פשוט אלה האנשים שהסרט עליהם. כולם שם דילרים, שגיא עוסק בחלפנות כספים וכולם בתוך הפוליטיקה של המקום. והפערים שבין האנשים יוצרים קונפליקט. זה דבר שקיים בשכונות, והסרט בא להקצין את זה קצת".
 
"כשאלון וצחי נכנסים לפריים עולה הווליום"
 
הליהוק של רמי אחיך קצת מפתיע. אמנם הוא כתב את התסריט ושיחק ב"מישהו לרוץ איתו" ובסרטים קצרים רבים אחרים שלך, אבל עדיין מול ניסיונם העדיף של איתי תורג'מן, שמולו, ושחקני המשנה המנוסים אבוטבול וגראד, זה נראה הימור
 
"זה נכון, אבל בגלל שזו קומדיה וצריך להיות מאוד מדויק מבחינת המשחק, אמרתי שעדיף להביא רמי לרמה הגבוהה מאשר להשתמש במישהו אחר. כלומר, רציתי להשתמש בשחקנים דוגמת צחי ואלון, שאני עובד איתם כבר שנים ולהציב מולם את רמי, וחשבתי שהוא יוכל לעמוד בזה. נראה לי שהוא מצליח בסרט. 


איתי תורג'מן, אלון אבוטבול, רמי דוידוף, "הדילרים" (תמונת יח"צ)

"האמת היא שזה כל הזמן היה קיים כקונפליקט ברקע, שהוא אח שלי ואולי אני לא אובייקטיבי לגביו ואולי הוא לא מתאים. אבל מאחר שהוא כתב את התסריט והדמות רמי שבסרט זה רמי אחי, זה לא ממש עליו, אבל נורא דומה לו בהוויה, אז הלכתי על זה. הוא שוחה בזה נורא טוב, כי הוא כתב את הטקסטים, זוכר אותם וחי את זה". 
  
 הדמויות של חוה, בחורה ממוצא דתי המתעלקת על רמי, שמשחקת יובל שרף, וזו של מיכל גבריאלוב, כ"בוגרת" הודו שפולטת טקסטים רוחניים, קצת נשארות ברקע.
 
"הדמות של יובל היא כמו של אחת הנשים האלה שתופסות אותך לשנייה בחיים, שוטפות אותך קצת ונעלמות. הן מסתובבות בשכונה, אתה אפילו לא עושה להן שלום. לרמי לא היה כלום איתה, הוא אפילו לא שוכב איתה, הם מתעסקים בשטויות, היא משגעת לו את השכל. חשבתי שזו הדמות ושזה מה שהיא צריכה לייצג. ידעתי שאת הסיפור הזה בסרט אני לא רוצה לגמור. זה כמו בחיים קצת, שאתה מכיר מישהי ואז חוטף מכות בגללה, ובסוף רואה אותה איזה יום עם חבר אחר שלה. 


יובל שרף, "הדילרים" (תמונת יח"צ)

"בכלל, הדמויות הנשיות בסרט הן קצת כמו הדמויות הגבריות. ביימתי אותן ככה: מניפולטיביות, שקרניות, מתחמנות, אבל בלי יותר מדי עומק, כדי להבליט את התכונות האלה. כך הרגשתי שעושים בקומדיות".
 
לעומתן, אלון אבוטבול וצחי גראד אפילו גונבים את ההצגה מתורג'י ורמי
 
"אין כמו דמויות משנה. זה הדבר הכי זכיר בעולם בסופו של דבר, כי הן יכולות להיות הרבה יותר מוקצנות. הם יותר בולטים. זה כמו שרונלדו במשחק כדורגל יכול לפגוע פעם אחת בכדור במהלך ה-90 דקות אבל הוא הכוכב של המשחק.
 
"כשאלון וצחי נכנסים לפריים, עולה הווליום. לגבי אבוטבול (שמנהל קריירה הוליוודית מבטיחה, וכידוע מופיע כעת ב'עלייתו של האביר האפל') אמרנו שאם הוא בא לארץ, צריך לעשות איתו משהו מיוחד. לא שווה סתם להביא אותו לארץ...".
 
הסרט מצטיין בשפה סלנגית מיוחדת. האם חלק מהדברים אולתרו בזמן הצילומים או שכך היה כתוב בתסריט אחד לאחד
 
"מה ששומעים בסרט היה כתוב בתסריט בדיוק, מילה במילה. זה סלנג ירושלמי, ככה מדברים. המצאנו לכל דמות את האפיונים שלה, אבל בסך הכול זה אותו סלנג. עשינו המון חזרות, נפגשתי המון עם השחקנים, דיברנו המון וגם שיחקתי איתם הרבה כדורגל. הסתובבנו יחד בירושלים, ובחזרות למדנו עוד ועוד דברים".
 
וגם עישנתם?
 
"לא בזמן הצילומים, זה היה יכול לשבש את התנהלות ההפקה. אבל בנוגע לשימוש בסמים הקלים, גראס וכאלה, בסרט, זה כאילו נושא מוכר אבל לא התעסקו בו הרבה בקולנוע הישראלי. יש ז'אנר שלם כזה של סרטים בחו"ל. הגיע הזמן שיהיה כזה סרט גם בארץ".         


"הדילרים" (תמונת יח"צ)

ירושלים שאנשים לא מכירים
     
גם סרטו הקודם של דוידוף, "מישהו לרוץ איתו" (2006), מוקם בירושלים, אם כי הפיצ'ר ראשון שלו, "מרס תורכי" (2001), בתל-אביב. לדברי הבמאי, המתגורר היום בהרצליה, מדובר בנוחות שבצילום בירושלים מאשר בלוקאל-פטריוטיזם לבירה.
 
"רבים מסרטיי מצולמים בירושלים כי גדלתי שם ולמדתי שם (קולנוע בסם שפיגל, כאמור) וקל לעשות את הסרטים קרוב לבית אפילו ברמה הטכנית. אני מצלם ברמות והמשפחה שלי שם, אז יש לי איפה לשים את הראש. החבר שלי הוא בעלים של מכולת, אז יש לי איפה לצלם במרכז העיר.
 
"ב'מישהו לרוץ איתו' חברים שלי עזרו לי. מרגיש לי אחרת לצלם בירושלים, מה גם שיש בה אחלה לוקיישנים, ויש גם קרן חשובה (המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים) התומכת בסרטים המצולמים שם. 
 
"במקרה של 'הדילרים' מדובר בתסריט שעלילתו מתרחשת ספציפית ברמות, אז ברור שאצלם בירושלים, כמו שסיפור הסדרה 'תמרות עשן' התרחש ברמת הגולן, מה שהכתיב לצלם אותו שם. אני חייב לציין שלמרות הנוחות שבצילום בירושלים עבורי זו עיר שלא קל להפיק בה, כי יש בה המון מקומות שאסור לצלם בהם והעיפו אותנו מאחד המקומות האלה באמצע יום צילום. 
 

דני שטג, "הדילרים" (תמונת יח"צ)

"אני חושב שבסרט מצולמת ירושלים שאנשים לא מכירים. בדרך כלל בצילומי סרטים המופקים בעיר זה מתחיל ונגמר בנחלת שבעה, שכונת הבוכרים, ואתרים כמו השוק והכותל. אנחנו בחרנו לצלם במקום שהוא עולם קטן בפני עצמו ולהציג אווירה אחרת של ירושלים, שלפעמים לא נראית בכלל כמו ירושלים".   
              
הכדורגל היה עד שלב מסוים מוטב מרכזי בחיי דוידוף. אביו דוד דוידוף היה כוכב בבית"ר ירושלים ואחר כך מאמן בקבוצה, במחלקת הנוער בעיקר, אחיו שיחקו במועדון וגם הוא, אפילו בקבוצה הבוגרת, עד גיל 23.
 
למה עד "הדילרים" הוא לא הכניס את האלמנט הזה לסרטיו? "הנה זה מופיע כאן. אם כי בקטנה", אומר הבמאי-כדורגלן לשעבר. "עשיתי פעם סרט דוקומנטרי על בית"ר ירושלים, שנקרא 'יאללה בית"ר', והרבה מהטקסטים והדמויות שבו נמצאים באיזשהו אופן ב'הדילרים'. אז לעשות עוד סרט על כדורגל לא ממש רציתי".
 
למה בעצם אתה לא כותב את התסריטים לעבודות הבימוי שלך בעצמך?
 
"הסיבה המרכזית היא שאני פשוט לא תסריטאי. אני מאוד יודע לעבוד על התסריט, לחשוב על סצנות, אבל בסופו של דבר כשמתעסקים בתסריטאות אתה צריך להיות תסריטאי. כמו שבמוזיקה יש את המלחין, והזמר הוא לא בהכרח מלחין. אמנם יש הרבה במאים, כמו דפנה (לוין) אשתי, שכותבת וגם מביימת. אבל זה באמת לא אני".
 
נראה לי שבארץ רוב הבמאים גם כותבים את תסריטי סרטיהם
 
"כן, אבל אני חושב שבעולם זה לגמרי לא ככה. יש אמנם הרבה מקצועות שמתערבבים, כשבמאים גם מצלמים את סרטיהם ועורכים אותם. אבל אני מעדיף שתהיה הפרדה. עורך זה כמו אלוהים בשבילי. וירון שרף, שצילם את 'הדילרים', הוא הסמכות בתחום. כך גם לגבי תסריט. חשוב לי מי כותב לי, ואני מעורב בתסריטים, אני לא אומר שלא. עבדתי עם רמי ושגיא המון, אבל בסופו של דבר זו הרוח שלהם, הדיאלוגים שלהם, העולם שלהם – שאני עשיתי ממנו סרט, הוצאתי אותו לפועל".
 
הזכרת את רעייתך דפנה (במאית "בטיפול", "נבלות" ועוד).  מאז "בידיים טובות", שהיא כתבה ואתה ביימת כשנפגשתם בסם שפיגל, לא שיתפתם פעולה.         
 
"אנחנו כל הזמן משתפים פעולה. אני מכיר את כל מה שהיא עושה, וב'הדילרים' היא מאוד עזרה לנו, קראה את התסריט לפחות עשר פעמים והיו ישיבות איתה. אנחנו מכירים מאוד טוב את הפרויקטים האחד של השני ומלווים אותם מהצד. בסרטים שלי תמיד יש בקרדיטים 'תודה מיוחדת' לדפנה ולילדים, מה שמגיע להם".
 
תמרות עשן- הגרסה האמריקנית
 
דוידוף, שבמשך שנים ביים פרסומות אם כי כבר הפסיק לעשות זאת, חתום גם על בימוי שתי סדרות טלוויזיה, "הכל דבש" (העונה הראשונה) ו"תמרות עשן", כאמור. "בעשייה של שני הפורמטים האלה, קולנוע וטלוויזיה, מדובר בחוויות שונות", הוא אומר.
 
"פיצ'ר כאילו יותר פשוט לעשות. יש יותר ימי צילום, האמצעים יותר גדולים, יש סיפור אחד שצריך להתמודד איתו - לא 20, כמו ב'תמרות עשן' - שאתה מתחיל וסוגר אותו ויש איזשהו היגיון. בסדרה זה יותר קשה. אפילו טכנית. אתה צריך לעשות במעט ימים הרבה פרקים ולא לפי הסדר. זה כאילו עבודה יותר קשה, אבל מצד שני אתה יכול ללכת עם דמות הרבה יותר רחוק, לספר סיפורים יותר גדולים ורחבים. אנחנו יודעים שזה מרתק לעקוב אחרי דמות לאורך 40 פרקים.
 
"אני מאוד אוהב לעשות את שניהם, אין לי העדפה, אבל אם היה לי פיצ'ר – לא הייתי דוחה אותו. עוד מעט אני עושה סדרה נוספת עם נח (סטולמן, התסריטאי שכתב את 'תמרות עשן'). זה הפרויקט הבא".
 
על מה הסיפור?
 
"זו סדרת בלש פרטי, שיש בה משהו קומי וזה פחות אלים. אמנם נראה כאילו יש לי בעשייה איזשהו קו, שיש בו כאילו אלמנטים של פשע, אני רואה את עצמי עושה גם קומדיה רומנטית, דרמה או מותחן".
 
חשת אכזבה כשלאחר שהפורמט של "תמרות עשן" נרכש על ידי NBC להפקה בארצות הברית, וכבר נעשה פיילוט, בסוף הסדרה לא הופקה?    
 
"זה היה נורא מבאס. האמת היא שאתה כל הזמן רוצה להגיע לשם, וההרגשה היא שככל שאתה מתקרב לשם – אתה מתרחק משם. אתה פוגש את הנפשות הפועלות שם וזה נראה כל כך זר ושונה ממה שאתה מכיר.
 
"לא היינו ממש מעורבים. רק קראנו את התסריטים ושלחנו הערות. במוצר שהם עשו היה משהו נחמד, אבל לא נפלתי ממנו. זה היה נראה כאילו זה לא שלנו, הם עשו מזה משהו נורא אמריקני. האכזבה הייתה בעיקר מזה שלא הצלחנו להרוויח מזה כסף. עדיין אנשים שם רואים את זה ויכולים להחליט אחרת. הכרנו שם גם הרבה מפיקים וסוכנים ואני מאמין שאולי נוכל לנצל את זה בעתיד".