100 מיליון צופים

אם תהיתם, אפרופו הצפייה האינטנסיבית בשידורים מהמשחקים האולימפיים בלונדון, מה עושים, איך ממשיכים לחיות וממה מתפרנסים כל אותם ספורטאים ואתלטים אחריהם עקבנו בנשימה עצורה בשבועיים החולפים באולמות ההתעמלות, אלה שאינם זוכים במדליות, סירק דה סוליי (קרקס השמש בצרפתית) הוא אחד ממקומות העבודה האפשריים שמחכים להם ולשכמותם (מקום מושבו הוא בקוויבק, קנדה).

מאז חדל הקרקס הקלאסי להציג את המעוות, השונה והמוזר אצל האדם, ויותר מזה מאז השתרשה ההכרה שאילוף בעלי חיים כרוך בהתעללות, הפכה אמנות הקרקס ליותר ויותר אנושית. כזאת ששמה דגש על כישוריו האקרובטיים והלולייניים של האדם, בדחיפת יכולות אלה אל הקצה בגילויי סיכון, העזה ואומץ, בשיפור המיומנות הפיזית לדרגת אמנות בפני עצמה וגם בהרחבת גבולות הדמיון והיריעה הסיפורית, תוך כדי חבירה ושימוש באמנויות במה נוספות.

סירק דה סוליי הוא אחד התוצרים המוצלחים יותר, אמנותית וגם מסחרית, שהולידו שלהי המאה העשרים, ואחרי שצפו בו יותר מ-100 מיליון צופים בכ-300 ערים ברחבי העולם, הפלא האנושי נחת סוף-סוף בתל אביב, אמנם עם "אלגריה" (שפירושו שמחה בספרדית), מופע מיושן יחסית (כבר בן 18 שנה), אבל עדיין אחד מספינות הדגל של הלהקה ואחד מסמליה הקלאסיים. אגב, רק בשנה החולפת העלו הלהקות המסיירות שלו 22 מופעים שונים ברחבי העולם.

"סירק דה סוליי (צילום: גיא פריבס)

שינויים חלו גם בחלל הפעילות וההתרחשות. אוהל הקרקס של פעם והישיבה המעגלית סביב זירת ההתרחשות, השתנתה. סירק דה סוליי מציג במה פרונטאלית (פורצת, ליתר דיוק) עצומת מימדים, מחוּפּה בכיפה חצויה, ובעלת מספר מפלסים, שהחיבורים ביניהם באמצעות מדרגות, שיפועים, וגם מנהרות כניסה וגרמי מעלות מעגליים.

אבל למרות הגודל והמורכבות, האלמנטים שמשמשים את האתלטים לא השתנו. מתקרתו (הבלתי נראית) של האולם משתלשלים חבלים, סולמות, נדנדות, מראות, מסגרות בצורות שונות, וגם קונסטרוקציית טרפז ענקית, שבלעדיה קרקס אינו יכול להיות קרקס.

המופע (שעתיים וחצי כולל הפסקה) נפתח במצעד אינסופי של כל משתתפיו, רובם ככולם מוצגים - תחת תאורה אפלולית ומסתורית - כבעלי גיבנות, כרסים, ישבנים תפוחים, רגליים מעוקלות או צעידה מגוחכת. דמויות מעולם האגדות. בדומה, התלבושות עשירות דמיון וצבעוניות במידה פנטסטית. האיפור מופלא, פיאות משגעות. והתסרוקות? או-לה-לה. חלומו הרטוב של כל פרח ספרות, או של כל מעצב הוט-קוטור בערוץ האופנה.

יש ב"אלגריה" עשרה מִספּרים, עוגנים של וירטואוזיות גופנית יוצאת דופן, וביניהם משתלבים - בקרקס כמו בקרקס - מעברי ליצנות באורכים שונים. מגֶגים קצרים של מספר שניות ועד קטעים מורכבים ומפותחים, כשהטובים שבהם מרוכזים בחלקו הראשון של המופע: "סוס" ורוכבו מול מכשול, שעשוע מבריק של אופנוע אנושי ומטוסי נייר, והקטע שמוציא את הקהל להפסקה תחת סופת קונפטי, מפתיע במלנכוליות העגמומית והכובשת שלו.

"סירק דה סוליי (צילום: גיא פריבס)

הקטעים לא מסודרים מן הקל אל הכבד. אחד המרשימים שבהם עוצר נשימה כבר בפתיחה: שני אמני טרפז, הוא והיא, בתרגילי נדנדה במרומים שסוחטים אנקות פחד והתפעלות, נוכח מידות ההעזה והסיכון, וגם היכולת הגופנית הגבוהה וההרמונית.

לאחריו קטעים "קלים ופשוטים" יותר; אמני קפיצה בטרמפולינה, בקטע רב משתתפים; שיווי משקל על יד אחת בלבד של לוליין בנוי לתלפיות ובעל שליטה אבסולוטית בגופו; מחול "אינדיאני" של סכינים בוערים, טריוויאלי משהו, שרק היושבים סביב מוסיפים לו נופך בתגובות ההתרגשות שלהם; וגם הלוליינית הגמישה במידה שלא תיאמן, שמשלבת תנועות בלט בשליטה בהנעת חישוקים סביב גופה,  היא לא הנאמבר הכי מקורי.

הפקה בימתית עשירה

גם בחלק השני חמישה קטעי לוליינות. ראשון הוא הבאנג'י ההפוך, שבו מתעופף הלוליין למרומים וחג במעגלים בגבהים משתנים מעל הבמה; בעקבותיו שלושה לוליינים (שלבושים ומאופרים כמו חתולים שנלקחו מהמחזמר "קטס") מקפצים על שלוש קורות גמישות (קורה רוסית, בלשון מקצועית), מפליאים במיומנות, בדיוק ובסנכרון עם זוגות משת"פים שאוחזים בקורות ולא מסירים מהם מבט.

להטוט מסחרר אחר נעזר בחישוק ענק, שקוטרו כגובה קומת אדם, במיומנות שבזה לחוקי הטבע, הפיזיקה והביולוגיה האנושית, או מכפיפה אותם לטובתה; שתי חסרות חוליות ממונגוליה בפיסול סביבתי על אנושי, שכולו גמישות נדירה, שיווי משקל יוצא דופן והרמוניה גופנית מרהיבה; ולסיום שמונה אקרובטים וטרפז אחד בתקרת הבמה, בתרגילי קפיצה לולייניים עוצרי נשימה.

"סירק דה סוליי (יח"צ)

כל אלה, גם הליצנים המעולים שרק בשבילם שווה הביקור ב"אלגריה", הם אמנים ברמות הכי גבוהות אך בעצם קרקס סטנדרטי. אלא שבניגוד לקרקס "הרגיל", סירק דה סוליי מציע ערכים מוספים מרחיבי דעת בהפקה הבימתית העשירה, רבת הפנים והצבעים. אם זו תנועה בלתי פוסקת במפלסי הבמה של הדמויות הנוספות - המנחה הגיבן פלר, הציפורים הנוסטלגיות (מן הסתם דמויות ששימשו השראה לחלק מהעבודות של ענבל פינטו ואבשלום פולק), צמד הנימפות וגם אחרות-  שעוקבות מקרוב, בטווח נגיעה, ובחרדה שמשכנעת באמיתותה, אחר התרגילים המסוכנים.

כך גם צמד זמרות, הלבנה (שאמורה להיות מספרת הסיפור ולשקף את ה"אלגריה" בהתנהלותה הבימתית) והשחורה (כאלטר-אגו של קודמתה), שלא פוסקות מללוות את ההתרחשויות בשירה - שלאכזבתי, נשמעת כמו וריאציות שונות של אותו שיר (האם זה בגלל המבטא-חסר-המבטא שלהן?).

ועוד יש להוסיף ולציין את התזמורת שנגניה לבושים כמו קריקטורות אך היא מספקת מוזיקה חיה ומצוינת (בדרך כלל אתנית, ממקורות שונים) ומתפקדת (בהצלחה!) כמחוללת מתח וכמאדירת רושם.

"סירק דה סוליי (צילום: גיא פריבס)

ההתרחשות הבימתית הבו-זמנית עשירה וחכמה עד כדי כך  שלא מעט גגים קצרצרים וג'סטות קטנטנות חולפים מבלי משים ומבלי הבחנה. כמו הפרחה בלתי מורגשת של צמדי בלונים זעירים (בצורת לב, למשל, לסימון אהבה).

התאורה, החשוכה באווירתה, יוצרת צללים בלתי נראים של מיסתורין ומתח. אפילו הליצנים, מספקים במחוות אנושיות קטנות וחינניות, תובנות שלא תמיד נתפשות בעין, ונקלטות רק בדאבל-טייק. והכי מפתיע? למשך שעתיים בכלל שוכחים שזה היכל נוקיה, אולם הבית של מכבי תל אביב כדורסל. שני עולמות שונים ורחוקים.

איני דובר צרפתית (שהיתה, אם איני טועה, שפת השירה; כל השאר היה ללא מלים או בג'ינגליש חסר פשר) ואולי משום כך לא הבנתי את שמו של המופע. אלגריה? שמחה? סיפור המסגרת, אם קיים, דחוק, לא חשוב ולגמרי לא משמעותי. אין קשר בינו לבין הנאמברים (ההרגשה היא שחלקם ארוך מדי, חוזר על עצמו ונמשך כמו מסטיק) והם גם לא תלויים בו. אם היו קוראים למופע בשם אחר, לא היתה לו כל השפעה על המופע, ולבטח לא על ההנאה ממנו.

"סירק דה סוליי (צילום: גיא פריבס)

ואם יש לכם הרגשה שההתלהבות שלי מאופקת, היא נובעת מטעם פשוט - עיתוי הביקור של סירק דה סוליי בארץ, בעיצומה של האולימפיאדה. אכן האקרובטים וירטואוזים ומיומנים, אבל אנחנו חיים את הפליק-פלאק, הברגים, הסלטות וההיפוכים מזה כשבועיים דרך המסך.

והעולם האמיתי, שם, בלונדון, עם האתלטים האמיתיים, הרבה יותר מסעיר, מפעים ומרגש, מאשר הפנטזיה הבימתית של "אלגריה". במועד אחר אולי הייתי מרגיש אחרת. הסמיכות הזאת מונעת ממני להיסחף.
 
סירק דה סוליי, אלגריה. היכל נוקיה תל אביב. רביעי, 8 באוגוסט 2012