אחד המיתוסים המצויים בתודעה הקולקטיבית מאז מלחמת העולם השנייה הוא כי קהילת יהודי בולגריה ניצלה מהשמדה על ידי הנאצים.
 
"האופטימיסטים", סרטו הדוקומנטרי המקיף של ג'קי קומפורטי משנת 2000 מפריך מיתוס זה, ומביא את הסיפור האמיתי המלא של יהדות בולגריה בשואה. היוצר לא הותיר אבן על אבן בחיפושו אחר פריטי מידע ונתונים חיוניים.

השבוע תינתן הזדמנות נדירה לראות על מסך הקולנוע את עבודתו  של קומפורטי שתוקרן  ביום שני, ה- 27 באוגוסט 2012 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב.

היצירה  זכתה בעיטורים רבים בארץ ובחו"ל: פרס השלום בפסטיבל ברלין, פרס החוויה היהודית בפסטיבל ירושלים, פרס נשר הזהב בפסטיבל CINE בארה"ב, הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל "תקוות וחלומות" בארה"ב.

מהפרטי אל הגלובלי

הסרט מתחיל מהפרטי וחובק את הגלובלי. היוצר יוצא מסיפורה האישי של משפחתו ומכאן פותח וסוקר את התמונה הגדולה כולה.

"האופטימיסטים" מורכב ממגוון צילומי ארכיון, סטילס ופילם, חלקם נדירים, שאותם ליקט קומפורטי ממקורות שונים (ובהם בין היתר אירועים היסטוריים, אספות מחאה, יהודים העובדים בכפייה במחנות עבודה ועוד), וצילומים עכשוויים.

"האופטימסטים"- יהודים ליד הרכבות
 
בצד אלה מכיל הסרט מבחר ראיונות, עם אזרחים ואישי ציבור בבולגריה (המרשים שבהם בוריס חאראלאמפייב מפארזאדג'יק, ממלא מקום הבישוף מפלובדיב, שנאבק בעיקשות על זכותם של היהודים לקיים את דתם ולשמור על זכויותיהם גם בעת הכיבוש הנאצי) ונציגי הקהילה בארץ (בין היתר השר לשעבר ויקטור שם טוב, השחקן אלברט כהן, "הרב של הבולגרים" אברהם בכר וניקו ניסימוב, מנגני תזמורת הג'אז "האופטימיסטים"). 
  

 
קומפורטי, 58, שלמד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, החל את דרכו בקולנוע בסרטים עלילתיים קצרים, כשהדגש הוא על קומדיות. "זה היה הבסיס לקשר שלי עם אבא שלי", הוא משחזר. "כשהוריי יצאו לפנסיה הם הלכו ללמוד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה, כדי שנוכל לתקשר בינינו בשפה הזו. זה היה בעצם הקשר שלי עם אבא שלי.
 
"הוריי היו באים לבקר אותי בגרמניה (שם חי מ-1980 עד 1988) והיינו עושים סרטים אילמים, קומדיות נו-באדג'ט. עשינו כל מיני 'צ'פלינים' ביחד, היה מאוד נחמד. אבא שלי היה מאוד מוכשר כשחקן, הוא אהב את זה וכבר בילדות היה טוב בזה. ואמי הייתה עוזרת להפיק את הסרטים שלנו.
 
"באחד הביקורים שלהם אצלי בגרמניה הם אמרו לי שיש סיפור אחד שאני חייב לספר: איך הצילו אותם. לא ידעתי שהיה דבר כזה, כי אף פעם לא דיברו אצלנו בבית על השואה. ידעתי על מחנות העבודה, אבל זה נשמע כמו זיכרונות ואפיזודות שהזכירו הווי צבאי, מה שהיה תלוש מהקונטקסט. לא היו ברורות לי הנסיבות".

זה היה בעצם הטריגר לסרט?
 
"זה היה התיעוד הראשון שעשיתי. הקלטתי את הסיפור שלהם במקום, כדי שיהיה לי משהו שמור. וזו הייתה ההקלטה היחידה של אבא שלי, שקטע ממנה מופיע בסרט. ואז החל תהליך של לימוד, תחקיר ואיסוף חומרים. וכתבתי את זה כסקיצה לסרט דוקומנטרי, אם כי לא עלה בדעתי בכלל לעשות אותו כסרט עצמאי. בינתיים המשכתי לקרוא ולערוך תחקיר.
 
"עברו שלוש שנים. חזרתי לארץ, אבי נפטר בינתיים, לא היה לי את מי להצחיק יותר ולא בא לי כבר לעסוק בקומדיה. ואז אשתי ליסה (שותפה לתסריט ולהפקה של "האופטימיסטים") הציעה ללכת על 'הפרויקט הבולגרי'. זה היה גם לאחר שהלכנו לדירה של סבתא שלי ומצאנו צילומים בקופסאות נעליים. וכך בפעם הראשונה היה לי חומר ממשי, ובזה התחיל התהליך.
 
" הסתובבנו כחצי שנה בארצות הברית, לטובת התחקיר וגם כדי לנסות לגייס תמיכה מארגונים שונים, ושם ערכתי את שלושת הראיונות הראשונים, ב-1989".

הסיפור הבולגרי בקונטקסט הרחב
 
מה הרגשת שאתה יכול לתרום לסיפור הזה, שכבר עסקו בו, ממרחק הזמן ובכלל?
 
"לא הייתה לי תודעה כזאת ש'יש לי מה לתרום' לסיפור, שהיה כל כך מסובך עד שלקח לי שנים להבינו. באתי לגולל סיפור קטן ורציתי לעשות זאת כמו שצריך. הדברים התגלגלו והתפתחו, והייתי צריך לגדול כדי לשרת את התוכן.
 
"ממרחק הזמן, תרומתי היא קודם כל באיסוף תיעוד ושימור התרבות והעדויות שלהם. לזה  ייחסתי את חשיבות הגדולה ביותר. דבר שני הוא ההתבוננות הרב-תרבותית. אני דובר גרמנית, אנגלית, בולגרית ועברית, ומסוגל להסתכל על הסיפור דרך הפריזמות השונות בשפת המקור ולהבין ניואנסים ומשמעויות. הדבר עזר לי להבין את הסיפור הבולגרי בקונטקסט יותר רחב.
 
"מה שהיה חדש בזמנו הוא שערכתי ראיונות היסטוריה אורלית בבית המרואיינים. זו לא היתה הדוגמה של אוניברסיטת ייל ל'איך עושים היסטוריה אורלית' - למרבה האירוניה, מתודת הראיון שלי שרדה, והדוגמה של 'ייל' לא.
 
"כשהתחלתי לעסוק בזה, השואה הייתה נושא שבקושי מדברים עליו. איש לא הסתקרן לשמוע את ניצולי השואה והם עצמם התחילו לדבר רק בסוף שנות ה-70. מה שגרם לכך היו מקרים ותופעות של ניאו-נאציזם בארה"ב. היו מצעדים ואירועים בעיר סקוקי, בפרברי שיקגו, בשכונות של יהודים שגרו בהם ניצולי שואה.
 
"עקב זאת התחילה להתפתח תודעת ניצולי שואה באשר לחשיבות שימור העדויות והחינוך. בסקוקי נבנה מוזיאון שואה קטן על ידי הניצולים, שהתחילו להרצות בפני תלמידים, והתגברו על מעצורים וחסמים בידיעה שהם העדים האחרונים, ושהעדויות והלקחים הולכים ונעלמים".

"האופטימסטים" יהודים במחנות עבודה

"הסיפור על שינדלר הבולגרי אינו נכון"
 
מה מחדש סרטך ?
 
"הסרט מנסה לראשונה לספר את הנרטיב היהודי בבולגריה ולא נרטיב זר שהולבש לנו בפטרונות על הראש, מאינטרסים זרים. הוא מחפש את הזווית האוניברסלית של הסיפור ואת המשמעויות האנושיות שנובעות ממנו. לא היה בכוונתי לעסוק בפנקסנות של השואה ולא באינטרסנטים שמנסים להשתלט על הסיפור והשיח. מטרתי הייתה לתת במה לקולם של השורדים ושל אלה שעזרו להגן ולהציל את חבריהם ושכניהם. לא אגדות מחצר המלך, אלא איך השואה בבולגריה באה לידי ביטוי בחיי האנשים וכיצד התנהלה דרמת הישרדותם בצל תלאות המלחמה. באתי לשחרר את הסיפור מחיבוק החנק של הפוליטיקה הבולגרית".
 
וכל זה לא היה מוכר עד ששמת את הדגשים שלך עליו? 
 
"בקהילה הבולגרית הסיפור היה ידוע אצל המבוגרים, אבל הנסיבות היו מטושטשות והעניין נוצל תמיד למטרות פוליטיות.
 
"כבר ב-1944 החלה להישאל השאלה: מי הציל את היהודים? שאלה לכאורה תמימה, אבל כזו שמקופלים בהנחות היסוד שלה ארבעה שקרים: הראשון, שהייתה בכלל הצלה, שהצילו. השני, שהיה מישהו אחד שעשה את זה, ולא קבוצה או רבים. השלישי, שהצילו יהודים באופן חד-פעמי ולא היה צורך להציל עוד אחרי שעשו זאת פעם אחת, ושזה לא היה תהליך מתמשך.
 
"השקר הכי חמור הוא שמדובר בכל היהודים - שכביכול ניצלו. הרי בולגריה (שהייתה בת בריתה של גרמניה במהלך המלחמה) הסגירה ב- 1943  11,343 יהודים לידי הנאצים. אי אפשר למחוק את זה או לצבוע את זה בוורוד. כולם הושמדו עם הגעתם לטרבלינקה. התהליך היה מאוד פשוט. בירידה מהרכבות היה משהו שקראו לו 'הצינור',  מן דרך שעוברים דרכה, חוטפים מכות, מופרדים, ומשם ישר למשרפות. לא היו שם מחנות עבודה. זה היה בית חרושת למוות".
 
אז כמה בעצם שרדו?
 
"קרוב ל-50 אלף איש. הם היו אמורים להימסר, וזה לא קרה בגלל שהמלחמה קרבה לסופה אלא בגלל התערבות אנשים שאיימו לחשוף את הסוד, הרתיעו את הממשלה והצליחו לגרום לעיכובים בתוכנית הגירוש.
 
"במשך השנים היו גם ניסיונות להכתיר 'מצילים', להפוך משתפי פעולה עם הנאצים לגיבורים, ולבלבל בין סייענים וחסידי אומות עולם. כל מיני מניפולציות, שמאחוריהן עמדו אינטרסים כלכליים ופוליטיים.
 
"במהלך התקופה שעבדתי על הסרט נפל מסך הברזל ומלך בולגריה שהיה בגלות שאף לחזור לשלטון, ולבסוף עשה זאת כמנהיג מפלגה וכראש ממשלה. הסיפור על אביו המלך מציל היהודים היה נדבך מרכזי בקמפיין שלו, שזכה בתמיכה מארגונים יהודים בארה"ב וישראל, שלא בדיוק התמצאו בפרטים. הסיפור על 'שינדלר הבולגרי' נשמע נפלא, אבל הבעיה היא שהוא לא נכון".

"האופטימסטים", אמו של הבמאי איקה (משמאל) ואחותה ויקי  

איך בעצם לקחת על עצמך פרויקט כל כך כבד-משקל - הפקה ובימוי - כשלא היה לך בעצם ניסיון ביצירת קולנוע דוקומנטרי?
 
"זה היה התהליך. לא היתה יומרה כבדת משקל מלכתחילה. הפרויקט הלך וגדל ואני נאלצתי לגדול גם, כדי לא לעשות עוול לתוכן. זה קורה בכל פרויקט.
 
" מלכתחילה בעבודתי בקולנוע היה לי ברור שכדי להיות אחראי לתכנים ולרעיונות עלי לשלוט בתהליך היצירתי. ואם עליי להיות תסריטאי לתוכנית המתאר של סרט, שהוא פרויקט רב-תחומי, בעל אספקטים מורכבים מבחינה אמנותית, ארגונית וטכנית - עליי להיות מסוגל להבין מה עושים האחרים, כדי שאוכל להפיק מיכולותיהם ומניסיונם את המרב.
 
"לכן הלכתי לעבוד בסרטים ואחרי שנה הייתי מחליף מחלקה. רציתי להסתכל על הסרט מזווית הראייה של המצלמה, ולשרת אותה בתאורה, בארט, בסט. המודעות שלי למצלמה ולאיך מעמידים סצנה גברה. כשאתה רואה אנשים בעבודה אתה מבין מה הם עושים ולומד להיות איש צוות, גם שקוף ולא מורגש הסיטואציות מסוימות, ולעשות דברים מהר, ביעילות ובענווה - כי הגיבורים בסרט הם הכוכבים.
 
"שנים לאחר מכן, בזכות ההתקדמות הטכנולוגית, התאפשר לי להיות צוות של איש אחד, משהו שלא היה אופציה קודם. היתרונות בכך הם שאתה שולט בתוכן ובכל הניואנסים של היצירה ותוך כדי כך הסטנדרטים שלך משתנים. אתה משכלל יכולות וגם נהיה יותר ביקורתי. החורים במסננת שלך נעשים קטנים יותר וכן מתפתחת ביקורת עצמית, כחלק בלתי נפרד מהתהליך היצירתי המתמשך, שבמהלכו הפרויקט גדל לנגד עיניי והבנתי שעליי לגדול איתו". 
 
אפשר להבין מדבריך שלא היה תסריט כתוב מראש, ושהוא נבע מהחומרים המצטברים.
 
"התסריט פותח תוך כדי העבודה והראיונות שערכתי עם אנשים שונים, רלוונטיים לסיפור. החומרים שאספתי היו הבסיס ומהם נוצר הצורך להרכיב ליין-אפ שיסדר את הדברים. מתוך זה נוצרו והתהוו תכנים נוספים שהכתיבו את הקונספט שסופו - הרכבת התסריט והסרט המלא. כך בעצם גם התפתחה ב-20 השנים האחרונות ההתמחות שלי ליצור סרטים דוקומנטריים ללא תסריט".
 
היית מגדיר את "האופטימיסטים" כסוג של מפעל חיים שלך?
 
"'האופטימיסטים' לא, יהודי בולגריה ותרבותם - כן. זה התחיל כסרט קטן, שאפילו לא ידעתי מהו, ובסוף השתלט על חיי. עם הזמן הפרויקט הלך וגדל, הארכיון הלך והתרחב והיה צורך לתעד עדויות ולשמר ולפתח את הארכיון, התחקיר וההקשרים.
 
"אמי הייתה מעורבת בעשיית הסרט כל השנים, משלב התחקיר ועד נסיעה לבולגריה למפגש עם המורה שלה (פנקה קסבובה), שהכשירה מורות לגני ילדים, והייתה מחלוצות החינוך לגיל הרך שם. אמי אספה לי צילומים, עזרה למיין את ארכיון התמונות העצום והייתה עורכת תחקירים ומקליטה עבורי ספרים שלמים בבולגרית, כשעוד לא יכולתי לקרוא קירילית".

         "האופטימסטים" היטלר והמלך הבולגרי

"מצילים הם אנשים צנועים, לא ציידי מדליות"

קומפורטי מדגיש בסרט שלא כל האומה הבולגרית התנגדה, כמקשה אחת, לאפליית היהודים ולשליחתם למחנות השמדה. "היו טובים והיו רעים וחשוב לזכור שהיהודים נרדפו על ידי המשטר הפשיסטי". לדבריו, היו אלה אנשי ציבור ודת, אמיצים ובעלי חזון, שנשאו את דגל ההתנגדות למעשי הנאצים בארצם, והיו בהם כאלה ששילמו מחיר אישי. אבל למרבה המזל הם הצליחו להרתיע את המשטר מלממש את זממו.
 
"מצילים הם אנשים צנועים בדרך כלל ולא ציידי מדליות. מצילים עושים מעשה כי צריך, ולא בגלל שהם רוצים לעשות משהו הרואי, או לקבל פרס", הוא אומר. "וכפי שמישהו שחוזר מהעבודה יכול לראות שילד נפל לנהר, ואז כמו שהוא, עם החליפה, יקפוץ להציל אותו, בלי לחשוב, ואחר כך ינער את הבגדים הספוגים במים ויילך הביתה להתייבש.
 
"מאוחר יותר, כשתגיע הטלוויזיה, כבר יחכו על הגשר כל 'גיבורי האירוע', זה שראה ראשון את הילד שנפל למים, זה שצעק שצריך לעשות משהו, זה שידע מה צריך לעשות, זה שראה הכל, איך המציל קפץ, וכו'.
 
"מצילים עושים דברים טובים כי הם בני אדם. אלה שעזרו לעצור את גירוש יהודי בולגריה היו מכל שכבות הקהילה, החברה, אנשי הדת ופרלמנטרים - ובעיקר היו חברים טובים, על בסיס אישי, של יהודים, בשל ההיסטוריה הארוכה של יחסי שכנות טובים. כל אחד עשה משהו קטן, שעזר לתקוע את גלגלי העגלה הנאצית. מעשיהם האמיצים של יחידים, אף ששילמו על כך מחיר אישי, מנעו השלמת רצח עם, השפיעו על המציאות בצורה חיובית, והשאירו דוגמה אוניברסלית לאומץ לב ומנהיגות אזרחית". 
         
 
"האופטימיסטים" יוקרן ביום שני, 27 באוגוסט 2012 ב-17:30 וב-20:00 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב. ההקרנה תלווה בשיחה עם יוצר הסרט.  להזמנת כרטיסים: 03-6959341.