ירושה מכובדת

אין מה לעשות. לראות ב-2012 את "ג'פרסון סטארשיפ" זה געגועים צובטי לב. זה להחזיר לחיים תקופה אבודה. זה מסע ארוך במכונת זמן. למחוזות הייט אשבורי סן-פרנסיסקו 1968-1967, אז ושם התחיל הכל.
 
הסיפור של ילדי הפרחים. תרבות הנגד. דור הביט. הדור שלי, בעצם. ולמרות שמה שמתרחש על הבמה ברידינג 3 כבר לא זהה למקור, צריך כאן להשתמש במונח הכרחי: Legacy. כל מה שעושים "ג'פרסון סטארשיפ" זה לשמר את המורשת. לקחת את הירושה ולהעביר לדורות הבאים. ואיזו ירושה מכובדת זו.
 
"ג'פרסון סטארשיפ" (בזמנו תרגמו את שמם כאן ל"ספינת הכוכבים של ג'פרסון"), להקת ההמשך, אמנם אינה "ג'פרסון איירפליין" (שנקראה במקומותינו אז "מטוסו של ג'פרסון"), ממנה נוצקה.
 
שני חבריה המייסדים, בני 70 פלוס, קשה להאמין (אם כי פה מתבקשת הקלישאה - רוקרים אמיתיים אף פעם לא מתים), נותרו מההרכב של משפחת ג'פרסון הראשונה: הגיטריסט והזמר פול קנטנר והבסיסט והסולן דייוויד פרייברג. והם משמרים את הגחלת והסאונד של חללית האם. 
 
אמנם הזמרת הנוכחית קתי ריצ'רדסון אינה גרייס סליק האגדית, שפרשה לפני יותר מ-20 שנה, אלא יותר "מעריצה" ("גדלתי על הלהקה", היא אומרת במהלך ההופעה. "חרשתי את התקליטים שלהם והתחרפנתי עליהם ובסוף אני כאן, על הבמה").


קתי ריצ'רדסון, "ג'פרסון איירפליין" (צילום: שי מהלאל)


ועדיין ריצ'רדסון עושה הכל כדי להעניק תחושה של יורשת ראויה (מה גם שיש לה קריירה עצמאית משלה והיא הייתה מועמדת לגראמי על תפקיד שעשתה על במות ברודוויי). בסך הכל עומדת הזמרת המצודדת והכריזמטית במשימה בכבוד, אבל במקומות מסוימים נשמעת יותר כמנסה לחקות את קולה החרוך של ג'ניס ג'ופלין מאשר את זה הצלול של סליק.
 
ולמרות שהכל נראה ונשמע "כאילו" ולא ממש הדבר האמיתי – החברים (בהם הגיטריסט ג'וד גולד, המתופף טוני בולדווין והקלידן כריס סמית) עושים עבודה טובה.

"ג'פרסון איירפליין" (צילום: שי מהלאל)

בלי אפקטים ובלי אלקטרוניקה
 
אני מופתע כשהם פותחים עם השיר אולי הכי ידוע של להקת האם, ואחד ההמנונים של דור הסיקסטיז, שיכול היה להיות ההדרן המסיים את הערב: Somebody to Love. אבל כנראה שהג'פרסונים יודעים מה הם עושים ולא סתם מבזבזים אסימון יקר בקזינו. השיר הזה מכניס אותנו חזק להופעה, ברגל ימין. וכך גם הקטע הבא אחריו,  Fresh Airהקצבי, ששומר על המומנטום.
 
לאחר מכן מגיעים כמה שירים יותר רגועים, קאנטרי-רוק סטייל, בהם Crown of Creation, Count on Me וGet Together. לאורך הערב מתחלק פרייברג בשירה עם ריצ'רדסון ומגלה שלמרות מניין שנותיו קולו נותר עוצמתי, צלול ובעל מנעד רחב.
 
כשמגיע Miracles המצוין, אנחנו נזכרים למה כל כך אהבנו את הסאונד הפסיכדלי של שנות ה-60. בכלל, יש איזה געגוע למה שראינו אמש וכמעט כבר לא קיים יותר: להקה עומדת על במה, עם תאורה בסיסית, בלי אפקטים, אלקטרוניקה ותוכנות מחשב מכתיבות סאונד. רק צליל רוקיסטי בסיסי הנשען על גיטרות, קלידים ותופים. וזה בהחלט מספיק.

"ג'פרסון איירפליין" (צילום: שי מהלאל)


בהמשך מגיעים ביצועים מצוינים ל-Woodenships, Make a List (שבו ריצ'רדסון מפגינה את הטווח הקולי המרשים שלה) וConnection, ואחר כך מגיע בשעה טובה תורם של הסטנדרטים החזקים Jane, Pride of Man  ו- White Rabbitהקלאסי, שמקפיץ את הקהל (מדובר במופע ישיבה) על הרגליים. הגיטריסט גולד מבצע כמה סולואים וירטואוזיים נהדרים והלהקה בכללה מסונכרנת ומתואמת ללא דופי.
 
לאחר 17 שירים הם יורדים ועולים שוב לאחר מחיאות כפיים וסטנדינג-אוביישן לשני שירים נוספים. הראשון שבהם, With a Little Help From My Friends של הביטלס, אבל בגרסה תואמת ג'ו קוקר בפסטיבל וודסטוק, כשריצ'רדסון מותחת את קולה עד הקצה, ואחריו Other Side of This Life". אמנם דינוזאורים, אבל איזו תצוגת תכלית! 
              
 ג'פרסון סטארשיפ, 4 בספטמבר 2012, רידינג 3, תל-אביב.