רמה מסינגר ומולי שולמן עושים בית ספר לתאטרון מסחרי במסווה רפרטוארי
גרוטסקה בולווארדית
בארון האייקונים הביזאריים של התרבות הניו-יורקית, וגם של שוחרי אופרה מזוכיסטיים, שמור מקום של כבוד לאשה שהחליטה כי היא יכולה להיות זמרת אופרה. הצרה שלה – להנאתם המשתוללת של באי הרסיטלים השנתיים שלה בטרקלין הגדול של מלון ריץ – שהיא אולי שמעה מוזיקה, אבל לא יכלה להשמיע אותה ככתבה, ולא שמעה את זיופיה כששרה.
היא לא הייתה אילמת. ההפך הוא הנכון. היה לה קול מפה ועד להודעה חדשה כפי שמעידות הקלטות של תשעה קטעים בצוויחותיה המסתלסלות, שאף לא באחת מהן היו תו אחד או צליל אחד נכונים. שמה פלורנס פוסטר ג'נקינס, ולאחר שבגיל 76 זכתה להופיע בקארנגי הול, היא מתה מהתקף לב – ויש האומרים כי מהבנה מאוחרת שהקול שנשמע מהאולם היה של צחוק ולעג.
דמותה של ג'נקינס שימשה השראה לכמה מחזות ובתאטרון באר שבע בחרו להעלות את המחזה "סוביניר" מאת סטיבן טמפרלי, ובתרגום מצוין מאוד של דורי פרנס. המחזה, שהוגדר על ידי מחברו כסיפור בדיוני, מתאר כמעט כגרוטסקה בולווארדית את תריסר שנות הקריירה האחרונות של ג'נקינס והוא חסר כל ערך דרמטי.
הממד האנושי שבו מוגבל לרגע אחד בודד בסיומו, כאשר היא מבחינה ושומעת, לראשונה, את הלעג של קהל המעריצים שלה, שחטפו את כל הכרטיסים להופעותיה במלון ריץ ובקארנגי הול, ואחר כך הוא נותן לנו לשמוע מה שג'נקינס חשבה שהיא משמיעה.
רמה מסינגר, סוביניר (צילום: דניאל קמינסקי)
כל ערכו של המחזה, וכך גם ההצדקה להעלאת ההצגה המצחיקה מאוד של הבמאי ניר ארז, מותנה בקיומה של שחקנית טובה ומוזיקלית מאוד שמסוגלת להעתיק לגרונה ולקולה את הזיופים הבלתי נלאים של אותה ג'נקינס.
יכולת משחק קולי נדירה
בהצגה בבאר שבע הנכס הנדיר הזה הוא רמה מסינגר, שמצליחה לעשות את הבלתי ייאמן, ואפילו ליצור דמות אמינה ככל שהיא נראית מופרכת, וזאת במשחק מאופק ומדויק, ובמיוחד במבע הפנים והעיניים.
מה שמסינגר עושה בקולה הוא הרבה יותר מווירטואוזיות, שאותה כבר מזמן הוכיחה ולא בכדי זוכרים לה את הופעתה ב"קול קטן". יכולתה לאמץ קולות של זמרות אחרות הוכחה כבר אז, אבל הפעם היא חוגגת יכולת נדירה עוד יותר: לשחק, חקות ולשיר בדיוק מקצועי סדרה אינסופית של זיופים מזעזעים. שותפה חשובה להישג הזה היא דוקי עצמון, בהדרכה הקולית הנפלאה שלה.
לצד דמותה של ג'נקינס משתתף במחזה הפסנתרן שליווה אותה באותן שנים, קוסמה מקמון, שנחשב למוזיקאי בינוני ואישיותו העצמאית נותרה כמעט עלומה. עד כדי כך שהתכנייה של ההצגה מתעלמת מהביוגרפיה שלו.
רמה מסינגר ומולי שולמן, סוביניר (צילום: דניאל קמינסקי)
ועם זאת, דמותו המוצגת כסטנדאפיסט מוזיקלי במיוחד, נהנית בהצגה העולה בתאטרון באר שבע ממשחקו הקולח של מולי שולמן. הוא המספר בגמישות את הסיפור של עבודתם המשותפת, והוא המתאר בהנאה את התגובות של הקהל לשמע זיופיה – במקביל לתגובות של הצופים בהצגה – ומוסיף עליהן בכישרון קומי את תגובותיו שלו.
את הקלטותיה של ג'נקינס היכרתי כבר לפני כ-40 שנה והיו רגעים, בתחילת ההצגה, שחשדתי כי הקול המושמע הוא שלה ולא של מסינגר, כשם שנגינתו של מקמון בידיו של שולמן היא רק מראית עין והיא מתבצעת על ידי הפסנתרן אלעד אדר, היושב מחוץ לבמה.
נטע הקר עיצבה תפאורה זוהרת שטוחה, וסדרת תלבושות אופייניות לאלה שג'נקיס עיצבה לעצמה בהופעותיה והיו ביזאריות לא פחות מציוציה. קרן גרנק סיפקה תאורה טובה, רן בגנו היה המנהל והעורך המוזיקלי, עוז מורג הוסיף מגע של תנועה.
רמה מסינגר, סוביניר (צילום: דניאל קמינסקי)
"סוביניר" הוא מהחומרים שמפרנסים מצוין תאטרון מקצועי, ובדרך כלל מסחרי, המפרנס היטב את מבצעיו ומפיקיו. רמה מסינגר ומולי שולמן מעניקים לו ביצוע איכותי שבהעדר בימה מסחרית במקומותינו, מצדיק את העלאתו במסגרת תאטרון רפרטוארי מסובסד. מגיע להם שרבים יבואו לראות איך הם עושים את זה.