מחול - הפסקולים של שושן

שיחת עומק עם יצחק שושן, מלחין מהבטן ומהלב ומועמד לפרס אופיר על פסקול "המשגיחים"

המירוץ לפרס אופיר נכנס לישורת האחרונה, ובשבוע הבא, ביום שישי בצהריים, יתקיים בחיפה (וישודר ב-22.30 בערוץ 2) הטקס שבו יוכרזו הזוכים.

אחת הקטגוריות המסקרנות היא זו של המוזיקה המקורית, שבה מועמדים יוצרים נהדרים אחד-אחד:

מרק אליהו ("בלדה לאביב הבוכה"), רן שם-טוב ("הדילרים"), יונתן בר-גיורא ("העולם מצחיק"), אסף אמדורסקי ("רוק בקסבה") ושושן ("המשגיחים"), שאיתו שוחחנו לקראת האירוע, גם כדי ללמוד משהו על הדינמיקה של כתיבת לחנים מקוריים לסרטים.

"התפיסה הדתית מאחורי, אני כבר לא בהתלבטויות האלה"

המוזיקאי יצחק שושן, או רק שושן, בשמו האמנותי המוכר, בן 52, יליד בית-שאן, התחבר למוזיקה מילדותו. בנערותו תופף בלהקת נוער ולימד נגינה בגיטרה. ב-1994 הוציא אלבום בכורה, "מולאנה", עם הלהיט "ז'ינה". ב-1996 חיבר את הפסקול הראשון שלו, לסרטם הדוקומנטרי של רינו צרור ודורון צברי "בית-שאן סרט מלחמה".

ב-1999 הוציא את האלבום "רדיו לונה", שהוקלט בלונדון והביא לו תהילה עולמית. בין היתר חימם הופעה של סטינג באיטליה, שיתף פעולה בשני שירים עם אוליבר שאנטי ושיריו צורפו לאוספי מוזיקת עולם בינלאומיים. אלבומו הבא, "רוחות מדבר", התבסס על פסקול שחיבר לסרט "הילד והדולפין".

מראשית שנות ה-2000 הוא פעיל בעיקר בחיבור פסקולים לסרטים ולהצגות. מוזיקת הנשמה ושירי הפסקול הסוחפים, ברוח חסידי ברסלב, שחיבר ל"משגיחים", סרטו של מני יעיש, תפורים על העבודה הפילמאית עד כדי כך שאי-אפשר לתאר את הסרט בלעדיהם. וזה לא פלא. שושן פועל מהבטן ומהלב, וכשהוא יוצר טראק לפסקול של סרט או הצגה – אפשר לסמוך על כך שהתוצאה הסופית תהיה חלק אינטגרלי מהיצירה.

ל"משגיחים" הגיע שושן בעקבות כתיבת הפסקול לסרטה של קרן ידעיה, "כלת הים". משם הדרך לסרט הבכורה של בעלה, יעיש, היתה קצרה. "מני עבד על הסרט כמה שנים, וביקש ממני מראש חומרים שכבר כתבתי והיו ברשותי", מספר שושן, שגם מופיע בסרט בתפקיד קטן. "מהם נכנסו לבסוף שלושה או ארבעה שירים, והיתר נכתב בהמשך. היה לי ויכוח איתו, כי היה לו שיר של איזו להקה שהוא רצה כשיר נושא. אמרתי לו שצריך לכתוב שיר חדש במיוחד לסרט, והתעקשתי לעשות זאת, וכך נוצר 'ואהבת לרעך כמוך'".

"המשגיחים" (צילום: דניאל קמינסקי)

מה בעצם חיבר אותך לסרט, הדיאלוג שאתה ניהלת בזמנו עם הדת?

"לא. אני כבר אחרי כל הדיאלוגים עם אלוהים והדת, אבל מכיר את זה, יודע מה זה, באתי משם, עשיתי את הסיבוב, נכנסתי פנימה, חזרתי בתשובה למשך עשרה חודשים, באמצע שנות ה-80. אני גם בא מבית דתי, ומכיר מינקות את כל התפילות. בעיקרון, סרטי דת די קלים לי, ועדיין אני חייב להבריק שם. אני מצפה ממני לחדש לי".

אז מה כן תפס אותך בסרט?

"האמת היא שלא התחברתי אליו בהתחלה. זה היה תהליך קשה עבורי, ורק אחרי שכתבתי את הטקסט ל'ואהבת לרעך כמוך', זה היה החיבור הסופי שלי לפרויקט. בהתחלה הוא לא דיבר אלי משום שתפיסת העולם הדתית שבבסיסו מאחורי, אני כבר לא בהתלבטויות האלה.

"אני מתחבט עם פראזות, הרמוניות, מלודיות, עם איזה כינור לנגן או איזה צ'לו. איך אחבר מזרח ומערב, את סטרווינסקי ליוניטונים המצריים, את מאהלר לאנדלוסיה המרוקאית ואת ואגנר לברבריות המרוקאית. איך מחברים את המערב לאפריקה. אני יוצר מוזיקה כל הזמן. יש לי בנקים של מוזיקה ל-80 סרטים. לסצינות שלמות בסרטי אהבה, מתח, סרט פילוסופי ועוד ועוד, שבניתי ב-30 השנים האחרונות, ולכל דבר מגיע היום שלו".

"נגן שלא מספק את מה שצריך להיות – קאט. שלום ולהתראות"

"כדי לחדור לקרביים של סרט אני נכנס לשבוע של טלטלות, עד שאני מוצא מה שיתפוס לי את כל הסרט, מגיע לליבה שלו", מספר שושן על דינמיקת העבודה שלו. "אני חייב לעבור חוויה, שהיא גם נפשית. צריך לחיות אותו, להיות כולי בתוכו. במשך שבוע אני כמו אונייה טרופה בלב ים, זה מה שאני מרגיש בתוכי, ואז צומח משם. בכל סרט אני חייב להעביר את עצמי את התהליך הזה, סוג של גיהנום פרטי. ורק אחרי זה אני מתחיל ליהנות מהיצירה.

"אני לא מתייחס לחיבור פסקול בצורה אקדמית אלא רגשית, כי המוזיקה מצטלמת ומספרת סיפור לא פחות מהתמונה. זה מעניין ומרתק כל פעם מחדש. בכל סרט אתה צריך לשבת עם במאי אחר ומוצא את עצמך נסחף לסיפור אחר".

אתה חייב להזדהות עם הסרט כדי לעבוד עליו?

"כן. אני חייב להאמין במה שאני עושה ולעבוד מהבטן. אם לא – אני לא שם. יש את הקונספט הטכני, וזה בסדר, אבל אם זה לא יבוא מבפנים, זה לא יעבוד לעולם. אני צריך להרגיש שהסרט נוגע בי לפני שאני עובר לדיאלוג עם הבמאי. ושם יש לא אחת חילוקי דעות כאלה ואחרים שנפתרים לרוב על שולחן העריכה".

עם חיים בוזגלו, שאיתו עבדת הרבה, בטח יש לך כבר כימיה אינסטינקטיבית.

"בכל ארבעת הפיצ'רים שעשיתי איתו ('ג'אנם ג'אנם', 'דיסטורשן', 'דלת מול דלת' ו'כבוד') הוא נתן לי יד חופשית. יש לי ביקורת בכמה מקרים על שימוש יתר במוזיקה, אבל זה בסדר, כי הוא הבמאי ואני אמור לשרת את הסרט שלו, אבל עדיין להביא את עצמי".

"המשגיחים" (צילום: דניאל קמינסקי)

איך מתנהל תהליך ההקלטה של הפסקול?

"אני יודע בדיוק איך נגן צריך לנגן. יצירת מוזיקה בכלל זו פסיכולוגיה: לעבוד עם אנשים, לדבר אליהם, להעביר להם הרגשה. ובמקום הזה אני די מצליח. לפעמים יש נגנים שלא ממש שם, אז במקרים כאלה אין סנטימנטים. נגן שלא מספק את מה שצריך להיות – קאט. שלום ולהתראות. אין זמן לשרוף. אני בורג מתוך מערכת שלמה שכוללת במאי, עורך, צלם, שחקנים, מוזיקאי. אני עוד אחד מתוך השלם הזה".

אבל בנישה ה"קטנה" שלך, אתה המנצח. עם הנגנים וכל מי שמעורב במוזיקה.

"בוודאי. כשמעניקים לי את השרביט אני אחראי לכל וצריך לספק את הסחורה ואת הגחמות של הבמאי. אני צריך לסחוף אותו, להגניב אותו, להטיס אותו, להרים אותו. בדינמיקה של חדר העריכה מי שמחליטים אלה הבמאי, העורך ואני. אבל בשורה התחתונה זה הבמאי, ולו אני צריך לספק כמה אפשרויות לאותה סצינה, בעת ובעונה אחת".

"בוואן טייק הוא ניגן לי את כל מה שהייתי צריך"

אחת התגובות ל"משגיחים" שריגשה אותו במיוחד היתה דווקא של במאי בוסני: "הייתי עם היוצרים בפסטיבל קאן (שם זכה הסרט בפרס הבמאים והתסריטאים בקטיגוריית שבוע המבקרים), ובא אלי שם במאי מבוסניה ואמר לי: s a Score!''It's Amazing, It'. ומדובר במישהו שלא מבין במוזיקה מרוקאית ובמוזיקה חסידית. זו שפה שחוצה את כל המחסומים.

"בסופו של דבר, לא מעניין אף אחד אם למדת בברקלי או באקדמיה כזו או אחרת. בשורה התחתונה מה שחשוב הוא אם הצלחת לרגש. לא מעניין איפה למדת, מעניין אותי מה אני שומע. כשאדם מתרגש ממוזיקה אני מאמין שזה נוגע לו במקומות לא מודעים, מאוד פרטיים, שאף אחד לא נגע בהם מעולם. זה מרתק כל פעם מחדש. כי זה סיפור אחר ובמאי אחר".

"המשגיחים" (צילום: דניאל קמינסקי)

עבודה על איזה פסקול היתה עבורך מרתקת במיוחד?

"'כלת הים', שאליו הגעתי בעקבות המלצה של רונית אלקבץ. זה היה הבית-ספר הכי גדול שלי בחיים למוזיקה. שם הבנתי שהכי קשה לעשות מוזיקה פשוטה עם כלי נגינה בודד. עברתי שמונה מוזיקאים מדופלמים, כולל ערבים, ברוח האותנטית של הסרט, שלמדו באקדמיה. ולא הייתי מרוצה. בדקה ה-90 נפל לי האסימון על יאיר דלאל, וברגע שנכנס, בוואן טייק הוא ניגן לי את כל מה שהייתי צריך".

גולת הכותרת שלו בתיאטרון, לדבריו, הייתה עבודתו עם אופירה הניג על "פרגודים" (2002). "'סע לאפריקה, למרוקו', היא אמרה לי. 'כיבוש צרפת את אלג'יר. ז'אן ז'אנה כתב מחזה על זה, ולשם אנחנו מכוונים'. וזה התקליט המרוקאי-ברברי הראשון שעשיתי בחיים.

"עם אופירה הניג היתה לי אחת ההתפתחויות המוזיקליות הגדולות שלי מאז ומעולם. היא הטיסה אותי למקומות שלהם לא ציפיתי. היא אינסופית, אחת הבמאיות הנאמנות לתיזה ולתפיסת העולם שלהם".