עוד וכינור

את השנה העברית החדשה פותח, זו השנה ה-15, חג המוזיקה הישראלי -  חגיגה של מוזיקה ישראלית קונצרטית הנחגגת במהלך כשבוע (23-19 בסםטמבר 2012),אירועים ברחבי הארץ שנערכים ללא תשלום.

חג המוזיקה מביא לקהל הרחב חיבורים מקומיים אופייניים כגון אלה שבין תזמורת סימפונית ליצירה המוקדשת לנושאים תימניים, או בין מלחינים ישראלים ותיקים הכותבים לתלמידי נגינה צעירים.

קונצרט הנעילה של חג המוזיקה, "מפגשים", יביא אל הבמה את תזמורת הסינפונייטה הישראלית באר שבע ואת הסולנים גיורא פיידמן בקלרנית, יאיר דלאל בעוד וירון פרנסקי בכינור בניצוחו של עמוס בועזסון.

לאורך הערב יחלקו ביניהם פיידמן ודלאל - שני מוזיקאים המייצגים, גם בעולם, את צדדיה השונים של הישראליות – את היצירות השונות. פיידמן יוביל את יצירותיהם של גיל אלדמע, אריה לבנון ויצירה עממית, ודלאל יוביל את הקונצ'רטו לעוד ולכינור מאת אביה קופלמן, ואת יצירתו שלו, "יתרו".

"היצירה של אביה קופלמן היא יצירה יפהפייה", מספר דלאל, "שנכתבה לכינור ולעוד, ומנוגנת עם תזמורת הסינפונייטה, שזה אתגר לא קל בשבילי. לא כל יום אני מנגן עם תזמורת. אמנם בזמן האחרון קצת יותר, אבל לא כל יום אני מתמודד עם יצירה שכתובה בתווים.

"אני תני לי עוּד ואני עולה על הבמה ומנגן מה שאני רוצה, ופתאום אני צריך להתאים את עצמי, לנגן תווים, לשמוע את התזמורת מאחוריי, לעקוב אחרי המנצח, זה לא קל לי, אני מודה, אבל זה אתגר שיש בו מן ההנאה, אפילו אם אתה עלול להיכשל פה ושם. זו חוויה שאני חושב שגם המוזיקאים יכולים לעבור וגם הקהל, עם יצירות שכולן הולחנו או הותאמו במיוחד לפסטיבל הזה".

"זה בדיוק העניין ביצירה הזו. הכינור שלה הוא כינור קלאסי, רוב התפקידים של הכינור כתובים, וחלק מהתפקידים שלי לא כתובים, ובאמת יש פה דיאלוג בין כינור מערבי ונגינה קלאסית לעוד שהוא יותר מזרח תיכוני.

"למרות שזו יצירה שיש בה הרמוניה, כלומר זה לא יכול להיות משהו מזרחי טהור, בכל זאת יש בנגינה של העוד סממנים מזרחיים כי זה גם מסתמך הרבה על הנגן, והיא יודעת לתת יד חופשית גם לנגן להביא את שלו, כך שיש שם קטעים של אימפרוביזציות שאני כמובן אקח לכיוון המזרח.

"היצירה עטופה במעטפת תזמורתית, וגם במקצבים שלה יש משהו שמאוד מזכיר מקצב מזרח תיכוני. גם הסולם שאביה השתמשה בו הוא לא סולם מערבי אלא סולם צלילי שקרוב יותר למזרח מאשר למערב, אז היא באמת השיגה איזשהו מפגש יפה".

איש של צלילים

את הקונצרט אתה מסיים עם היצירה שכתבת אתה, "יתרו"

"'יתרו' זו יצירה שלי שהיא חלק מיצירה גדולה, מדברית, שנקראת 'דרך הבשמים' ומופיעה גם באלבום באותו שם. יצירה במקצב של שבע שמיניות, שנכתבה לכבוד יתרו מלך המדבר, חותן משה, שנתן לי את ההשראה לכתוב".

איפה אתה מתחבר לדמות של יתרו?

"החיבור הוא כמובן במדבר. גרתי במדבר המון שנים והיצירה הזאת נכתבה בעצם במדבר, וכשחיפשתי שם, משום מה התאים לי יתרו".

כלומר השם התחבר בדיעבד, לא כטריגר

"לא החלטתי שאני כותב יצירה לכבוד יתרו. היצירה נולדה כחלק מהיצירה הגדולה, 'דרך הבשמים', שמתארת את המסעות על פני דרך הבשמים מהמפרץ הפרסי לים התיכון. בסיפור שלי, כחלק מהמסע של הנודדים הם עושים באחד הלילות קבלת פנים ליתרו.

"בתנ"ך מי שעושה קבלת פנים זה דווקא יתרו למשה, ואחר כך הוא בא אליו ולימד אותו את רזי המשפט. אז הסיפור התנ"כי והסיפור שאצלי בנפש התחברו, וזו הייתה הזדמנות להודות לו על שהוא לימד את משה רבנו את רזי המשפט, ואולי את האנושות כולה. הוא היה איש מאוד חכם. עד היום, דרך אגב, הכוהן הגדול ביותר של הדרוזים הוא יתרו. בשבילם הוא הנביא, אז ככה אנחנו מחברים עולמות".

איך זה בא לידי ביטוי מבחינה מוזיקלית?
 
"ביצירה הזאת, במקור, הסולנים הם כינור ובנסורי, שהוא חליל הודי. ביצירה החדשה, שעוד לא עשינו לה את החזרות, יש שתי אופציות: או שגיורא פיידמן ינגן את זה איתי בקלרנית, או סולן אחר, בכלי נשיפה אחר". 
 


יאיר דלאל (יח"צ)

אני רוצה לדבר איתך קצת על הכתיבה ללא ווקאליזה, ללא שירה, בהתייחס לפסטיבל חג המוזיקה, כי אני, כיוצרת שעיקר הכלים שבידה הם מילים, מתקשה לפעמים לזהות את התהליך שבו צלילים הופכים לסיפור ללא מילים
 
"במקור יש ביצירה הזאת ווקאליזה, בביצוע החדש בפסטיבל באמת אין, אבל אני איש של צלילים יותר מאשר של מילים, למרות שהאלבום האחרון שלי, 'ואהבת', כולו שירים, אבל עד שעשיתי אותו יצאה לי הנשמה בגלל שפתאום הייתי צריך להיות שם זמר ולא היה לי קל בכלל.
 
"אין לי שום בעיה לנגן אלתור של עשרים דקות ולספר בו סיפור, עם התחלה אמצע וסוף. בלשון המזרחית זה נקרא 'תקסים'. תקסים בא מהמילה הערבית לחלק, או מהמילה הטורקית לספר..."
 
וכנראה שגם מהשורש קסם
 
"כן, כנראה גם מהקסם, כי אתה יושב ומקסים את עצמך ואת המאזין בסיפור. אז באמת בעניין הזה אני דווקא מתחבר לזה מאד. המילים אצלי הן יותר קשות. חג המוזיקה מוקדש באמת למוזיקה שאפשר להגדיר אותה כקלאסיקה שכותבים היום, קלאסיקה מודרנית ישראלית, שכוללת בתוכה גם נגיעות אתניות ואולי טיפה ג'אז, אבל בטח לא פופ או שירה ישראלית או ים תיכונית, כי לזה יש מספיק פסטיבלים, אולי אפילו יותר מדי. פה מדובר על פסטיבל אחד בשנה".
 
אצלי משום מה מוזיקה קלאסית מודרנית מתקשרת למוזיקה שצריך להבין בה יותר כדי ליהנות ממנה. זה ככה?
 
"זו סטיגמה. היום זה כבר לא ככה. לא צריך להבין. צריך פשוט לבוא, בלי חוש ביקורת כמובן, ולשמוע וליהנות. נכון שזה יותר קשה, אבל אני חושב שזה אפשרי ואני חושב שמגיע גם לקהל שלנו להיפתח קצת לדברים אחרים, ומגיע לאמנים לנגן דברים אחרים". 
 


"סינפונייטה באר שבע (צילום: רן צברי)
 
"מפגשים", קונצרט הסיום של חג המוזיקה הישראלית יתקיים ביום ראשון, 23 בספטמבר 2012 ב-19:00 במשכן לאמנויות הבמה באר שבע. הכניסה ללא תשלום אך בהרשמה מראש בלבד בטל':08-6266422.