צבי גורן בא מלא ציפיות למופע "מעשה מרכבה" של להקת "קליפה" שפתח את פסטיבל ישראל 2005 וחזר ממנו קפוא ומאוכזב.
תפסת מרובה לא תפסת
פסטיבל ישראל ביקש לחזור לימיו הגדולים מפני ארבע שנים, לפני האינתיפאדה, ולפחות לפי מספר האמנים והלהקות המגיעות אליו השנה נראה כי הדרך לכך נפתחה, ואפילו בגדול.
ואם כך, יש היגיון רב בהחלטה לשחזר איכשהו את רגעי הקסם הגדולים שפתחו את הפסטיבל ב-2001 - המופע "דאוס אקס מאכינה" של קבוצת "קליפה" שהועלה בבריכה הקסומה של הגן הבוטני של ירושלים, בדחיפתו ובמעורבותו הברוכה של מיכה לבינסון, המנהל האמנותי של הפסטיבל.
שותפו לניהול הפסטיבל אז, המנכ"ל יוסי טל-גן, זכר היטב את הרושם העז שהותיר המופע, אולי המרהיב והמקורי ביותר שהועלה בארץ על ידי קבוצת יוצרים ישראלית. אבל הפעם נבחרה זירה יבשתית, רחבת הכניסה של תיאטרון ירושלים, כנגד קיר החזית של הפסל יחיאל שמי.
ותיקי הפסטיבל זוכרים את המופע המרהיב של להקת בוטו היפנית שהשתלשלה, וליתר דיוק זחלה, על פני הקיר הזה. רמת הציפיות שלהם תאמה לחלוטין את זו של מי שצפו במופע העבר של "קליפה", ומכירים את יכולותיה של הקבוצה ואת מקבץ הכשרונות הנפלא שלה ובראשם - מייסדיה עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב.
אולי אלה הסיבות לתחושה הדו-ערכית שנוצרה במהלך המופע החדש "מעשה מרכבה". שנראה כהוכחה לכלל "תפסת מרובה – לא תפסת". כי כן במופע הזה היה שפע של רעיונות, אך רק מעט רגעים מרתקים ורק תמונה אחת עוצרת נשימה. חסרה בו הנשמה, שהיא המסד והקיר התומך של מעשה האמנות.
ללא עלילה וללא אמירה משמעותית
האכזבה החלה כבר בעובדה שהמופע לא התייחס באמת למיקומו ובעיקר לא אל הקיר של שמי, וניתן לקיים אותו בכל מקום שיש בו תנאים דומים. את הקיר כיסו במבנה פיגומים עם סולמות ותאים, שבכל אחד מהם, מעת לעת, התרחשה עלילה זוטא, לא בהכרח ברורה.
הכוונה ליצור מושבה אנושית במבנה הזה התמוססה נוכח העיוות הלא-אנושי של היצורים שאיכלסו את התאים, או עברו ביניהם. בכל תא, וגם ברחבה שלפני הקיר, נעשה ניסיון לספר משהו, אך מאחר שלמופע אין עלילה מאחדת, לא צלחה הכוונה ליצור שרשרת אירועים המשפיעים זה על זה, או מתחברים לאמירה אחת משמעותית.
כרגיל במופעי "קליפה" היו גם כאן רגעים חזותיים יפהפיים באמת, ולרגע קטן אחד עלתה בי המחשבה שאולי שמו של מופע הפתיחה מרמז למהות המלכדת של פסטיבל אמנויות, שהוא מעשה מרכבה של יחידות נפרדות, ומסגרת לתמונה נרחבת בעלת משמעות. אבל בסופו של דבר, ובהעדר עלילה, המסגרת המוליכה את הצופים מתא אל תא, נוצרה בי התחושה שהמופע שנמשך 50 דקות בלבד מיצה את עצמו מוקדם יותר.
המוזיקה המצוינת, בביצוע חי בדרך כלל, עשתה שימוש בלהיטים בינלאומיים, ואמן איטלקי קרא בהטעמה יפה טקסטים איטלקיים – לא מתורגמים – שאת האחרון והארוך בהם זיהיתי כנוסח האיטלקי של השיר "ברברה" מאת ז`אק פרבר הצרפתי. שיר נפלא על זיכרון ושכחה, על אהבה ופרידה, על יבשה וים ועוד חוויות אנושיות. אבל זה רק זיכרון מעומעם שלי, ובמופע הוא היה בסך הכל אפקט קולי חסר משמעות.
בסופו של דבר "מעשה המרכבה" של "קליפה" נותר מפורק לגורמיו, טכני, רהבתני וקפוא בדרך אל הקהל שלא שעה לאזהרות הפסטיבל ולא הביא עמו את מעילי הצמר והפרוות כנגד הקור העז. אבל לא בטמפרטורות האשמה, אלא בהעדרה של עין בוחנת שהייתה מסבירה ליוצרים כי עוד רבה הדרך עד למימוש כוונותיהם הטובות, ומנחה אותם לשם.
לפרטים נוספים
25/05/2005
:תאריך יצירה
|