פעם שנייה בתוך חמישה חודשים שאני רואה את יונתן רוזן בהופעה. הקודמת היתה ב-19 במרץ בתיאטרון תמונע, הרבה לפני צאת "ער", אלבומו השני בהפצת התו השמיני. ואלמלא הכרתי את רוזן גם כשחקן תיאטרון, בעיקר בהצגות היידישפיל, הייתי יכול להישבע שראיתי שני זמרים שונים.

עד כדי כך גדול היה השוני בין שתי ההופעות, ולא בגלל חילופי גברי בהרכב להקת הליווי (נגן הגיטרה יוגב כהן שהחליף את שי ליבוביץ') כמו בעטיו של האלבום החדש, שיצא בינתיים ושינה, משמעותית אפילו, את גישתו הבימתית של רוזן.

כתבתי "בעטיו" ואני מוכן להסביר: "ער", בהפקתו המוזיקלית המגוונת והמסוגננת של אייל מזיג, הוא אלבום פופ-גרובי שמזכיר את מוצאו של המפיק מלהקת "הדורבנים".

האלבום (9 שירים, 36:09 דקות) הוא בהחלט יפה ומרתק ועשיר בהשפעות מוזיקליות מוקדמות: שיר הנושא למשל מתכתב, אפילו בחרוז עם "קלייר" של גילברט או'סליבן; ב"ג'וני" יש הרמוניות סיקסטיז נוסח הסרף של הביצ' בויז ודני סנדרסון; "שבועה" הוא ברוח הדיסקו של שנות השבעים; ו"ענבל", שנועל את האלבום, מתאפיין במעבר ביטלסי שמשנה את צבעו מכמעט שיר ערש ובלדת מיתרים לא אופיינית, ולכן כנראה גם לא נכלל במופע.

כן עתיר האלבום במלודיות פופיות משובבות, בלהיטים מוכחים ("היי מאמא", "כשפתאום את מרגישה" או "מחוץ לזמן") ופוטנציאליים (כ"נשמה אבודה" או "צעקה בגרון"), וגם בשירה רוויית מודולציות של רוזן.

חלק מהסממנים וההשראות אלה (כולל חלקו של מזיג בנגינה ובהפקת מקצת השירים) כבר הופיעו ב"הבוקר שאחרי", אלבומו הראשון של ראשון מ-2008. אולם אופיו של זה היה יותר רוקי רך, אפילו פולקי משהו בביטויו. גם בהופעה הקודמת, כששירי "ער" היו עדיין בהרצה, נשמר הסאונד הרוקי המרוכך. מרוקאבילי מאופק, דרך בלדות פולק, קנטרי-רוק דרומי, ועד יציאות שפיציות ומחודדות יותר.

חבורת הנגנים המתורגלת, המיומנת והמצוינת שלצידו (בה נשארו, עם אותה חיוניות, דבק ומרץ, יוסי מור בקלידים, דני שניידרמן בבס וגילי לייבוביץ' בתופים) הפיקה צליל מגויס ואכפתי, מגובש ומרשים.

ביחד עם האישיות הבימתית הנעימה של רוזן - עם הגשה תיאטרלית במינון הנכון, עם דיקציה מדויקת וברורה ויכולת הבעה והגשה מרשימה ומכובדת - זאת היתה בהחלט הופעה מופקת ומושקעת (בכל האספקטים, גם בתחושת המחויבות) שנדמתה כגדולה על מידותיה של במת הבר של תמונע.

יונתן רוזן (תמונת יח"צ)

לא יודע מה קרה מאז, אבל אמש, בהופעת ההשקה של האלבום החדש, כמו נטרפו הקלפים. המופע היה עמוס מדי, מבולבל, לא ברור. העלה את התהייה: מה בעצם יונתן רוזן רוצה? לכתוב שירים יפים, טובים וראויים הוא יודע (כמו "הבוקר שאחרי", "אוטומוביל" או "צדק חברתי" להבדיל), אבל ההגשה לא היתה מיקשה סגנונית אחת. משהו לא נדבק.

ההרגשה היתה של שתי הופעות בכרטיס אחד. אחת, בחלקו הראשון של המופע, שהוקדש בעיקר לאלבום החדש, היתה עולצת וזחוחה בצורה קיצונית. כאילו רוזן מתח את הגרוב שלו עד הקצה, אבל למעשה לא מצא את עצמו בתוכו, ונשמע מאולץ, מלאכותי, לא נכון, וגם לא ברור ווקאלית.

יכול להיות שהפאנקי, הדיסקו, הפוקסטרוט והטוויסט נותנים לו סוג של ייחוד כביכול, אולי הם שלב בהתפתחותו המקצועית, אבל לי זה נראה לא אמיתי ונשמע לא מתאים לו. לא רוזן הנכון, אלא אחד שמשחק את עצמו כזמר.
ואחרת, במחציתו השנייה המופע, שהתבססה על שירי הראשון (גם אם במחרוזת), על פרפראות (שיר בספרדית של מנו צ'או, זמר קטלוני שרוזן למד לאהוב ולהעריך; בעקבותיו הרגאיי של "צדק חברתי"; וגם דאחקה בהדרן של נאמבר צועני-יידישאי-כליזמרי) ועל אירוחו של יהלי סובול, סולן להקת "מוניקה סקס", בשלושה שירים נוספים.

דווקא רצף זה, עם "סוס" ו"מספיק בן אדם" של סובול ו"מחוץ לזמן" של רוזן, וגם "היי ילדה" שלו (מהאלבום הראשון) שקדם לחלקו של סובול, החזיר את רוזן לאמת שלו - אפילו אם אינה מיוחדת - כאיש של גיטרה אקוסטית, פולק ורוק רך. כשהוא מחזיק גיטרה זה אחרת. כאילו היא מונעת ממנו לעשות שטויות. זה גם מה שהשירה המשותפת עם סובול עשתה לו. פיקסה ומיקדה אותו.

ונזכרתי שבניגוד ללבוש הלא מחייב והמרושל לכאורה בזאפה, חולצה כהה מכופתרת מעל המכנסיים ומגבעת קש צרת תיתורת, שהסתיים גם בפשיטת החולצה בשיאו של ההדרן האחרון "איזה חיים" השובב ורווי ההורמונים, בתמונע הוא היה לבוש בחולצה מכופרת לבנה, מעליה וסט אלגנטי וביניהם עניבה שחורה קשורה ברישול אופנתי, שהתאימו הרבה יותר לגילו (החודש מלאו לו 35) ולהדרת הקודש והכבוד שהתנהלותו הבימתית שידרה, למוזיקה בפרט ולניסיונו המקצועי בכלל. וזה לא הפריע לו לסיים גם אז עם "איזה חיים", עסיסי, משעשע ומלא חיים, ובעיקר מכובד.

יכול להיות שהבגדים בכל זאת עושים את האדם? אולי. אבל האדם עושה את המוזיקה. ובמקרה של יונתן רוזן עדיף, לדעתי לפחות, שהוא יעשה את מה שנכון ומתאים.

יונתן רוזן. ער. זאפה תל אביב. ראשון, 23 בספטמבר 2012