סיבוב קונצרטים בגרמניה: "פידליו" בעייתית, נערי כנסיית תומס מרגשים ו"זיגפריד" מרשים במהלך ביקורי בגרמניה צפיתי בכמה קונצרטים ואירועים מוזיקליים מרתקים. לא כולם מושלמים, אבל כולם סיפקו חוויה מורכבת, מאתגרת ומרחיבת לב.
"פידליו": אנדרטה לחיים אחרים
"פידליו" של בטהובן בסמפראופר, בית-האופרה היפה של דרזדן, היה התחלה מהוססת לסדרת האירועים שבהם צפיתי.
אדם פישר ניצח על תזמורת האופרה, שהיא גם התזמורת הסימפונית המהוללת של העיר, באופרה "פידליו", האופרה היחידה שחיבר בטהובן.
הסיפור אינו מן האמינים ביותר, אבל הוא מציג את האשה הנאמנה לבעלה, הדונה-אידיאלה, את המאבק לשחרורם של אסירים פוליטיים ובראשם בעלה הכלוא, שנידון למוות. אך אל דאגה: ברגע הנכון אשתו הנאמנה תהיה שם לצדו, והממונה המרושע יחליף את מקומו בתא הנידונים.
האופרה מתרחשת כולה בתוך מתקן כליאה. הגיבורים הם מפקד הכלא (רוקו), בתו (מרצלינה), שני עובדים, האחד (ז'קינו) מחזר אחרי מרצלינה והאחר (פידליו) הוא למעשה אשה לבושה בבגדי גבר המחפשת את בעלה הכלוא (פלורסטן). מעליהם דמויות הממונים, המרושע (פיצארו) וההומאני (פרנאנדו).
"פידליו" (יח"צ)
ההפקה הזאת אינה חדשה; מועד ההצגה הראשונה הפך להיסטוריה שבועות אחדים לאחר ההצגה, עם נפילת החומה. הבמאית כריסטינה מייליץ בחרה למקם את העלילה בכלא מודרני, עם תאורת פלואורסצנט מנוכרת, משרדים ובהם קופסאות קרטון אישיות, ובעיקר גדר קבועה בחזית הבמה, המפרידה בינה לבין הקהל.
בקלות אוכל לומר שנוכחות הגדר מיותרת ואינה מרחיבה את ראייתנו את העולם הכלוא, ואפילו מרחיקה אותנו מן הדמויות עצמן. אנחנו הצופים נידונים לניכור כפוי. ההחלטה נוספת שנראית תמוהה היא להלביש את פלורסטן בחליפה אפורה ולציידו בתיק, כאילו כובדה זכותו שלא ללבוש בגדי אסירים. ואולי הוצאות להורג בבית-הכלא הזה מבוצעות רק במי שלבוש כראוי.
משום מה לא שמעתי את הפתיחה "ליאונורה מס' 3", שבדרך כלל מושמעת כמוזיקת ביניים בין המערכות. שוב שיקולי הבית. עבודה הזמרים כצוות היתה ראויה, והרביעייה במערכה הראשונה שמרה על איכויות קאמריות.
קלאוס-פלוריאן פוגט בתפקיד פלורסטן מרשים, ולטעמי, המוזיקליות של אוטה זלביג כמרצלינה האפילה על דמות חסרת מנוחה, חרדה ולא כה עליזה כמו שבטהובן מצייר אותה. אוולין הרליציוס (ליאונורה/פידליו) שקולה ביחס שבין המוזיקה למשחק ושומרת את עיקר כוחה לעימות עם דון פיצארו, האיש הרע בסיפור.
אבל זהו עימות ללא מוזיקה. בטהובן השאיר למלל הדרמטי את הרגע הדרמטי, והותיר לחצוצרה המבשרת את בואו של השר הנאור את החזרה למוזיקה. גיאורג זפנפלד בתפקיד רוקו נשמע צעיר לדמות הסמכותית של מפקד הכלא עתיר הניסיון, וברוח זו טימותי אוליבר כז'קינו היה בלתי מגובש.
בדיעבד ברור שההפקה היא אנדרטה לחיים אחרים, לחיים של אחרים. ההפקה מנציחה את מזרח גרמניה בניצוחו המיומן והדקדקני של פישר, שנמנע מעודפי רגש.
"פידליו" (יח"צ)
"זיגפריד" של וגנר: המופע הטוב ביותר
ביצוע בכורה להפקה חדשה של "זיגפריד" של וגנר באופרה הממלכתית של ברלין, בניצוחו של דניאל ברנבוים, היה ללא ספק המופע הטוב ביותר שראיתי בסיבוב הזה.
"זיגפריד" היא האופרה השלישית במחזור "טבעת הניבלונגים" של וגנר. זיגפריד הוא גיבור-על, איש שאינו יודע פחד מהו, והאיש שבידיו מופקדת החרב שאין בעולם חפץ או יצור חי שיכול לעמוד מולה. לכוחות העל-אנושיים האלה יזדקק זיגפריד (לאנס ראיין) כדי להשיג את הטבעת.
לאורך דרכו נטען זיגפריד בשלל תכונות יעילות, ובהן יכולת להבין את שפת החיות ולתקשר איתן. הוא מתמודד בהצלחה עם הניבלונג מימֶה הנפח (פיטר ברונדר), עם הדרקון שמתחפש לענק פאפנר (מיכאיל פטרנקו), עם אלבריך (יוהן מרטין קרנזל) ועם ווטאן, האל הראשי (יוהה אוסטיאלו), המופיע בתחפושת ומנסה ללא הצלחה להשתמש בכלי נשק שמול זיגפריד נראים כאילו פג תקפם.
זיגפריד חולף דרך אש ללא בעיה וממשיך הלאה, מסתייע בחיות היער ומתקשר עם ציפור היער (רינת מוריה). שלא בידיעתו מסייעת לו גם אלה האדמה אֶרדָה (אנה לרסון). סימן השאלה היחיד שמוצב לפי זיגפריד הגיבור הוא המפגש עם ברונהילדה (אירנה תיאורין), שאותה הוא מעיר בנשיקה משינה ממושכת.
את האופרה הזאת, כמו את מחזור האופרות כולו, מביים הבלגי גי קאסייה, שגם עיצב את הבמה יחד עם אנריקו בניולי, שגם עיצב את התאורה. התלבושות הן פרי יצירתו של טים ואן-סטנברגן. שותפים נוספים ליצירה הם כולם בלגים: מעצבי הווידיאו אריין קלרקס וקורט דהסלא והכוריאוגרף סידי לארבי שרקאווי.
האופרה נמשכת יותר מחמש שעות, כולל הפסקות. האריות והדואטים מאוד ארוכים. פעילות בימתית ענפה אין בסיפור. העימות בין זיגפריד למימה נשמע כמעט כמו שיחה בין אמא פולנייה לבנה, והוא נמשך לאורך עשרות דקות. ובכל זאת הבמה מרתקת, וזה עוד לפני שדיברנו על המוזיקה.
"זיגפריד" (צילום: מוניקה ריטרהאוס)
צוות המעצבים ובראשם הבמאי מנצלים אמצעים טכנולוגיים חדישים כדי להציג על הבמה את יער הקסמים ואת המפגשים שבין בני-האדם לגיבורים המיתולוגיים. אשליית הטבע עשויה לעילא. סרט וידיאו ברוח עבודות הווידיאו הגדולות של מיכל רובנר, אמצעים טכניים פשוטים כדי להציג את סדנת הנפח של מימה במערכה הראשונה, שמוסעת לאורך המערכה ממצב מאוזן למצב מאונך וכך בעצם משמשת מטפורה לקידום העלילה. השימוש בלהקת רקדנים-אקרובטים המייצרים את הילת ההגנה השמימית לזיגפריד מקנה לדרמה חיוניות בלתי רגילה.
ומעל או מתחת לכל אלה – המוזיקה. ברנבוים מנצח על תזמורת המשוקעת עמוק בבור התזמורת, ברוח המסורת הווגנרית (אין לראות את התזמורת). ניצוח מוקפד שבו אין למעשה ולו פעם אחד שבה התזמורת או נגן כלשהו "מכסה" את קולו של הזמר. והתזמורת עצמה – נראה שמישהו שייף בה כל צליל.
וגנר, שנשמע למי שאינו מכיר היטב את יצירותיו כמי שעתיד לצקת געש צלילי משתק, נשמע כאן מעודן מאופק וסוער. התפקיד המרשים ביותר היה של זמר הטנור האנגלי פיטר ברונדר, שגילם את מימה, דמות מרושעת שמשתמשת בכל גוני קולה כדי להשיג את מטרתה. לאנס ראיין הקנדי הוא אחד הטנורים המבוקשים כיום, ובהפקה זו הוא שר את התפקיד הראשי של זיגפריד בקול יפהפה, שלרגעים מאבד מעט מעוצמתו הדרמטית. ברונדר הלך וצבר עוצמה לאורך ההצגה.
בחלקה של אירנה תאורין השבדית נפל תפקיד ברונהילדה, במערכה השלישית, הפחות מרשימה מבחינת הבימוי, אבל כאן השתלטה המוזיקה המעולה והשלימה את החוויה. אנה לרסון, זמרת האלט, גם היא משבדיה, בתפקיד ארדה אלה האדמה, מבצעת מונולוג מרשים, כוחני (עימות מול האל הראשי) ועתיר גוונים. הבס הרוסי פטרנקו והבריטון הפיני אוסיטלו מבצעים תפקידים מרשימים.
אישית הפתיעה אותי גם רינת מוריה הישראלית בתפקיד ציפור היער. שמעתי אותה בסדנת האופרה בקיץ בתל-אביב, באריה קלילה של שטראוס, וכאן כעבור שבועות אחדים היא נשמעת כמי שעברה מטמורפוזה משמעותית, לטובה.
בסך-הכל "זיגפריד" של וגנר בניצוח דניאל ברנבוים היא שלם הגדול מכלל חלקיו ומומלץ לכל מי שיגיע לראות אותה בכל במה שהיא.
"זיגפריד" (צילום: מוניקה ריטרהאוס)
מקהלת הנערים של כנסיית תומס:חוויה אחרת
בלייפציג מומלץ לנסות לתפוס את תוכניות ה"מוטטים" של מקהלת הנערים של כנסיית תומס.
האירוע עיקרו מוזיקה ומיעוטו מלל של נציג כנסייה. המקהלה מציינת השנה את יום הולדתה ה-800 (לא, זו אינה טעות), ולשמוע אותה בכנסייה שבה היא מתפקדת לאורך כל השנה, לאורך כל השנים, זו חוויה אחרת.
החל מן הכניסה המסודרת, שני טורים, צעירים יותר בחליפות מלחים, מבוגרים יותר בחליפות, ילדים בני 8 עד 18 הנושאים בגאווה מוזיקלית את דגל המסורת רבת השנים. זוהי המקהלה שנוהלה בין היתר על-ידי יוהן סבסטיאן באך.
מה שנשמע במהלך שעה אחת של מופע פתוח לקהל הוא יפי הצליל של הנערים ביצירות מוקדמות של באך, ברומנטיקה של מנדלסון וביצירות החדשות של פנדרצקי ושל מלחינים מוכרים פחות, בוגרי המקהלה.
חוויית הסאונד – מקהלה א-קפלה, מקהלה ועוגב, ובקנטטות של באך מקהלה ותזמורת, תלוי בתוכנית – יוצאת מן הכלל.
לסדרת המופעים הזאת (ניתן לאתרה באינטרנט) יתרון כלכלי: עלות הכניסה היא 2 יורו, המקומות כמובן אינם מסומנים, והכנסייה הגדולה מלאה תמיד.
להלן לינק לסרט שהופק על המקהלה השנה לציון מלאות לה 800 שנה.
"הפסנתרנית": מחווה לקלרה שומאן
ב"הפסנתרנית", מופע פסיכו-מוזיקלי בלייפציג, שתי נשים, זמרת ופסנתרנית, מציגות במוזיקה ובמשחק פרקים מחייה של קלרה שומאן.
סיפור חייה של קלרה שומאן מוכר היטב לחובבי מוזיקה. קלרה, בתו של פרידריך ויק, מורה נחשב לפסנתר, היתה הטובה שבתלמידותיו. הצלחותיה הראשונות על הבמה המקצועית הפכו אותה לפסנתרנית מבוקשת ביותר על במות אירופה.
חרף האיסור שהטיל עליה אביה להינשא למלחין רוברט שומאן, השניים נישאו, ובהמשך טיפלה קלרה בקריירה שלה כפסנתרנית וכמלחינה, בשמונת ילדיהם ובבעלה, שהלך ואיבד את שפיות דעתו.
במופע, הכולל לא מעט שירים משלה, לבושות שתי האמניות בשמלה תקופתית זהה ומנהלות דיאלוג רב-ערוצי בין הדמויות, בינן לבין הפסנתר ובינן לבין הקהל. בחירת השירים והטקסטים היתה של השתיים, שבחרו להדגיש את נוכחותו הדרמטית של אביה של קלרה, את ההתעמרות שלו בה ואת התייחסותו אליה כמעט רק כתוצר מוצלח שיצא מן הסרט הנע שלו.
הזמרת קתרין שינקת-האסה והפסנתרנית מריה-קלרה תילה מחליפות זהויות, מכפילות זהויות, ובאמצעים מינימליים של פסנתר, קול ומשחק מתוזמן ומתוזמר היטב נחשף סיפור חייה של קלרה שומאן, בעיקר שלב ההתבגרות.
תזמורת הנוער הסימפונית של ברלין: שעמום יפה ומפואר
תזמורת הנוער הסימפונית של ברלין היא תזמורת מעולה, עם מבחר נגנים המעיד יותר מכל על המאגר הגדול שעליו יכולות תזמורות ברלין ואחרות לסמוך.
התזמורת ניגנה בקונצרט פתיחת העונה את הסימפוניה מס' 3 של מאהלר, יצירה שאינה עולה בדרך כלל בהקשר של תזמורות צעירות. השלישית של מאהלר גם אינה זוכה לביצועים רבים בארץ: משכה כ-100 דקות.
התזמורת גדולה במיוחד: זמרת המצו גרהילד רומברגר, מקהלת נשים, חברות האנסמבל הצעיר ברלין ומקהלת ילדים, חברי מקהלת העיר והקתדרלה ברלין. לרומברגר גוון עשיר וכהה. שתי המקהלות מבריקות בביצוע מעורר השראה.
הבעיה המרכזית של הביצוע היתה של המנצח הצרפתי מארק פיולה, שהשאיר חלקים ניכרים בסימפוניה לא חדים דיים, ומעשית נסך איים של שעמום. אמנם שעמום יפה ומפואר בזכות איכות הנגינה, אבל הפוטנציאל להשבחת המוצר הסופי טרם מומש.
16/10/2012
:תאריך יצירה
|