הורה במחנה המעבר

סרטם הדוקומנטרי של ערגה נץ ואיזי אברהמי "סווינג עד סוף החיים" מביא את אחד מאותם סיפורים מימי מלחמת העולם השנייה שעדיין אינם מוכרים לקהל הרחב. 

הסרט מגולל את סיפורם של ג'וני וג'ונס, צמד זמרים ממוצא יהודי-הולנדי, שהיו כוכבים פופולריים בהולנד בשנות ה-30. כמו רוב יהודי הולנד, לאחר כיבוש המדינה על ידי הנאצים הם נלקחו למחנה המעבר ווסטרבורק, ממנו הועברו למחנה ההשמדה ברגן בלזן, שם נרצחו בהיותם בני 27 ו-28 בלבד, אחד מהם ממש ביום שחרור המחנה על ידי בנות הברית.
 
הסרט (49 דקות), שיוקרן הערב בפסטיבל הסרטים "העין היהודית" באשקלון ובמהלך השבוע בסינמטקים ברחבי הארץ, עשיר בחומרים ממקורות שונים ומגוונים. עשייתו לוותה במחקר יסודי שהניב לקט עדויות אודות צמד היוצרים-זמרים מאנשים שחיים ועדיין זוכרים, ומנפשות פועלות רבות אחרות הקשורות לעניין ולתקופה, וכולל גם צילומים במקומות רלוונטיים שונים, כולל האתר בו שכן מחנה ווסטרבורק.
 
כן מלווה הסרט את הפקת המחזמר על ג'וני וג'ונס, "אדון מה שמו", שחיבר המחזאי ההולנדי לארס בום, ומופע יחיד על הקברט בווסטרבורק, של היוצר האמריקני דייוויד נטלה. בסרט שולבו גם קטעי ארכיון נדירים, שכמעט ולא נראו מאז צולמו, שעלה בידי נץ ואברהמי - השותפים לחברת הפקה עצמאית באמסטרדם לסרטים דוקומנטריים - לאתר.
 
מה שמדהים הוא שבצילומים מווסטרבורק (שהוקם תחילה כמחנה פליטים ליהודים שנמלטו מגרמניה), של שנות המלחמה, נראים שוכני המקום, אסירים יהודיים ברובם, מנהלים חיי תרבות ליברליים וחסרי דאגה למדי.
 
בסצנה מכוננת אחת אפילו נראות נערות צעירות רוקדות הורה. עובדה זו מסבירה אולי את השאננות של ג'וני (ששמו האמיתי נול ואן וסל) וג'ונס (מקס קנווסר), שהמשיכו לחבר שירים במחנה ואף הופיעו שם.
 
כאשר ניתן להם אישור לצאת משם כדי להקליט שירים באמסטרדם, הם לא ניצלו זאת לבריחה למקום מסתור, אלא שבו למחנה - מה שגזר את דינם. במרוצת התחקיר הצליחו נץ ואברהמי לאתר את אלמנתו של ג'ונס, החיה בבית אבות בקליפורניה, ובסצנה מרגשת היא מאזינה לדייוויד נטלה מבצע לפניה את השיר של הצמד "סרנדת ווסטרבורק".
 
ערגה, איך בעצם הגעתם לנושא? זה היה סרט מוזמן?
 
"סרט גורר סרט. שחקן שהכרתי כשעשינו סרט דוקומנטרי אחר, על מיוזיקל שנעשה בהולנד על גרייס קלי, ושלאחר מכן נעשה ידיד מאוד טוב שלנו, סיפר לי שתכננו לעשות מיוזיקל, או יותר נכון עבודה לתיאטרון קברטי, על ג'וני וג'ונס.
 
"ממנו שמעתי את הסיפור על כך שהם שולחו למחנה ווסטרבורק ויכלו לצאת משם ונסעו לאמסטרדם שם ביצעו את ההקלטה המחתרתית הזו, של שישה שירים, שנשמרו, ומהם אפשר לקבל תמונה מעניינת על החיים בווסטרבורק. 



ערגה נץ ואיזי אברהמי (תמונת יח"צ)

"הם יכלו להסתתר ולהינצל, אבל העדיפו לחזור למחנה המעבר,  כי נשותיהם היו שם. הם נישאו זמן קצר לפני המלחמה, בהפרשי זמן קצרים זה מזה. אנחנו מציינים בסרט שרק למי שהייתה לו משפחה ויכול היה להשאיר 'ערבון' במחנה, התאפשרה יציאה זמנית ממנו".
 
זה היה בעצם הטריגר לסרט?
 
"לא. יש לי בלב פינה חמה לתיאטרון. כשהייתי ילדה רציתי להיות שחקנית, אבל זה עבר לי כשהגעתי לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. עצם העובדה שדובר על הפקת מחזמר אודותיהם היתה בשבילי עילה. אחרת לא הייתי חושבת לעשות סרט עליהם, כי אני מרגישה שנושא השואה כבר מאחוריי. אפילו את 'רשימת שינדלר' לא ראיתי. הרגשתי שאני לא רוצה לעשות עוד סרט שואה.
 
"למעשה, עשו כבר סרט דוקומנטרי על ג'וני וג'ונס, שאף הוא עקב אחרי הפקה, אבל של אופרה – אלא שבה לא היה אפילו תו אחד משיריהם, שזה נשמע לי סוג של חילול קודש. כי אם אתה עושה משהו על זמרים, אז אתה רוצה לשמוע מה הם עשו. זו הייתה אופרה שהופיעה מעט מאוד במסגרת 'הולנד פסטיבל'. אבל על הסרט הזה לא ידעתי כששמעתי לראשונה על הצמד והרגשתי שהם סיפור טוב".

מחנה לדוגמה
 
איך הוצאת את הרעיון מהכוח אל הפועל?
 
"התחלתי להרים את ההפקה וזה הלך מאוד קשה. הגשתי בקשות תקצוב להמון עמותות, שרובן לא סייעו בהרבה, אבל עמותות יהודיות הולנדיות, ששימור זכר תולדות היהודים בתקופה ההיא חשוב להן, נתנו מספיק כדי שנוכל לדחוף את זה לאט לאט.
 
"יכולנו לעקוב אחר הפקת המחזמר ולהגיע למצב שהכל צולם. אבל אז פחות או יותר נתקענו, ולמרבה המזל הטלוויזיה היהודית ההולנדית, שעברה באותה תקופה משברים גדולים, קנתה מאיתנו את הסרט לשידור וכך יכולנו להשלים את תהליך היצירה.

מחנה המעבר ווסטרבורק, "סווינג עד סוף החיים" (תמונת יח"צ)


חייבת לציין שחוסר הרצון שלי להתעסק בשואה בא לידי ביטוי גם בעריכה הסרט - שנעשתה על ידי - בכך שלא נתתי לרכבות לצאת מווסטרבורק למחנות המוות, כביכול כדי לשמור על התקווה, שאולי זה לא קרה".
 
איך השגתם את החומרים הארכיוניים?

"ווסטרבורק היה מחנה קצת כמו טרזינשטאט – סוג של מחנה לדוגמה. כל הרעיון היה לתת ליהודים ההולנדים את ההרגשה שמה שיקרה להם הלאה לא יהיה נורא כל כך. ולכן היה שם בית חולים ענקי, אחד הגדולים בהולנד, בית יתומים, למרבה האירוניה, קברט, תיאטרון ומפעלים.
 
"כמו כן הגיע לשם צלם שקיבל ממנהל המחנה מצלמה וחומר גלם, כדי לתעד את המתרחש שם, וברגע שהוא גמר לצלם, גם הוא נשלח למחנות ההשמדה. כך שעמד לרשותנו חומר מתועד רב".

 

מחנה המעבר ווסטרבורק, "סווינג עד סוף החיים" (תמונת יח"צ)

הנוער רוצה סווינג

מי בעצם היו ג'וני וג'ונס? על פי הסרט הם מתוארים ממש כאלילי נוער, אבל יש מעט מאוד חומר מצולם מהופעותיהם וגם בתחום האישי לא יודעים עליהם הרבה.
 
"הם היו כוכבי פופ לכל דבר ועניין, אבל לא כתבו עליהם בעיתונים. עשיתי מחקר מקיף עליהם, אפילו עברתי על מיקרופילמים, ומתברר שאז לא כתבו על כוכבים. לא היו צילומים ורכילויות, מצאתי רק מודעה על חתונתו של מקס.
 
"השתמשנו רק בשני שוטים מהופעה שלהם, שהתקיימה בפני איגוד עובדי המתכת, כי זה החומר היחיד שיש, וזה לא משהו שהייתי צריכה לחפש כי הוא הופיע כבר בסרט הדוקומנטרי הקודם עליהם, שיוצריו אמרו לי שאין לי מה להמשיך ולהתאמץ כי אין חומרים נוספים.
 
"מבחינת הקריירה, הם הופיעו בעיקר ברדיו, והתחנות הרבו להשמיע את השירים שלהם. בחיים הפרטיים הם היו, ככל הידוע, טיפוסים סגורים ולא חשפו למדיה יותר מדי על עצמם. פגשתי אישה אחת שהייתה איתם בפעם הראשונה שהם אי-פעם הופיעו, בערב כישרונות צעירים, והיא והם זכו והפרס היה סיבובי הופעות בהולנד. אבל היא לא יכלה לספר לי שום דבר אישי עליהם - מעבר לזה שהם היו מאוד נחמדים".

מתוך מה שכן ידוע עליהם, הם היו צמד פופ ששרו וניגנו בסגנון הסווינג והצ'רלסטון ובמופע שלהם היה גם קורטוב קברטי.
 
"הם ייבאו את הסווינג להולנד והגימיק שלהם היה לשיר במבטא אמריקני, וזה כבר הפך אותם לנורא מצחיקים. כקומיקאים במהות הם היו מחליפים את מילות שיריהם בהתאם לחדשות המתהוות. הייתה הרבה אירוניה בשירים שלהם ואת זה אני מנסה להראות בסרט.
 
"'אדון מה שמו', נאמבר מרכזי ששיקף את אופי הקריירה שלהם, היה שיר מחאה שלהם נגד המבוגרים שרוצים רק מוזיקה קלאסית, בעוד שהנוער רוצה סווינג. היו להם הרבה שירים מקוריים, אבל הם עשו במקביל גם הרבה קאברים לשירים אמריקניים, אותם תרגמו להולנדית. באותה תקופה היו מקובלים ריקודים סלוניים, והיו שירים בסגנון שהם תרגמו להולנדית, כדי שהקהל יכיר".
 
נץ מספרת שמזומנים לה בהקרנות הסרט בארץ מפגשים שעשויים אולי לשפוך עוד אור על סיפורם של ג'וני וג'ונס.

"יצרו איתי קשר אנשים שראו את הפרסום על ההקרנות וגילו בכך עניין רב, כל אחד מהסיבה האישית שלו", היא מגלה.

"בירושלים תבוא לצפות בסרט אישה שכנראה הכירה אותם, ובהקרנה בספריה האזורית בכדורי אני מקווה שיבוא אבא של בת שנורא התרגשה לשמוע על הסרט, מאחר שכל השנים אבא שלה סיפר לה על ג'וני וג'ונס ושר לה את השירים שלהם. הוא הכיר אותם לפני ולפנים והעיד שזו הייתה נקודת האור היחידה שנשארה לו מכל התקופה הזו".
 
הסרט "סווינג עד סוף החיים" יוקרן היום, יום ראשון, 21 באוקטובר 2012 ב-18:00 בפסטיבל הסרטים "עין יהודית" באשקלון. ב-22 באוקטובר, ב- 19:00 בסינמטק ירושלים, ב-23 באוקטובר, ב-17:30 בסינמטק תל-אביב, ב-25 באוקטובר ב-20:00  בסינמטק ראש פינה, ב-27 באוקטובר ב-21:30 בסינמטק חיפה, ב-28 באוקטובר ב-20:30 - בספריה האזורית בכדורי.