אי-אפשר שלא להאמין לתחושת השליחות שקורנת מגיל רון-שמע, איש מוזיקת העולם הגדול.

ניתן להגדיר אותו כאנתרופולוג מוזיקלי. חוקר מוזיקה ופולקלור, סקרן בלתי נלאה שנוהה אחר אנשים ומתחבר באמצעותם למוזיקה שלהם, וגם להפך, מתחקה אחר אמנותם וחובר לתמונת עולמם.

הוא עשה זאת בקומונה הגלילית שהולידה בשנות ה-90 את "שבע", מוזיקת עולם יהודית-ערבית-ישראלית שחיברה בדרכה בין קודש לחול, בין פופ לשאנטי. בשנות ה-90 הוא העמיק לצלול עם "דיוואן הלב" לתוך עולם הפיוט היהודי בהקשרים דתיים מקומיים.

מגוון של שפות, ניבים ודיאלקטים אפריקאיים

עתה הוא מפציע עם הפרויקט "סוּף", תוצאת מסעות ומחקר של חמש-שש השנים האחרונות, שבמהלכן ביקר במדינות אפריקאיות שגובלות בסהרה, מסנגל בדרום ועד מצרים במזרח, וגם מאלי, מאוריטניה ומרוקו מצפון וממערב.
המפגשים הללו בקרב אנשי המדבר ושבטים מקומיים הולידו אסופה של תריסר שירים במגוון רחב של שפות, ניבים ודיאלקטים אפריקאיים.

החיבור בין המקצבים הקמאיים והשירים האפריקאיים למוזיקה מערבית קצבית, שיש בה גיטרות חשמליות לצד חטיבת כלי נשיפה גרובית (מן הסתם במעבדת הצליל "הלול של דעבול", אולפן ההקלטות הביתי של המפיק המוזיקלי משה דעבול), הוא תווית הקול של הפרויקט.

ויש לו גם היבט ויזואלי שלא ניתן להחמיצו. אם זה בשקופיות, בתצלומי סטילס ובקטעי וידיאו קצרים שצולמו במהלך השיטוטים והנסיעות של שמע וחבריו ונועדו להנעים את ההמתנה ולטפח את הסקרנות לקראת תחילת המופע, ואם זה בקליפים ובסרטי וידיאו שתיעדו את הפגישות המוזיקליות ביבשת השחורה והם מוקרנים לצד השירים. בקיצור, חוויה כוללת.

זו כמובן הרגשה מאוד סובייקטיבית, אבל גם ב"דיוואן הלב" לא נשביתי בהתלהבות שמסביב. ועל אף שאני מאמין לתחושת השליחות שעולה מיצירתו המוזיקלית של שמע, אני מתקשה להתחבר אליה. אולי מחמת הפנים הרבות שלו, כשבכל פרויקט הוא לובש דמות אחרת, כמו שחקן שמתאים את עצמו לתפקיד: ב"דיוואן" הוא היה שליח ציבור עם גלימה, שרוואל וכיסוי ראש, וב"סוף" הוא טרובדור עם מגבעת ונוצה ולבוש מערבי מצועצע. לטעמי, יש בזה משהו מעושה, מודע מדי לעצמו.



גיל רון שמע (מקור: עמוד הפייסבוק של גיל רון שמע)


התלהבות של תזמורת חתונות משודרגת

ויש כמובן המוזיקה. שירים ממקורות שונים נשמעים כבליל לא מפוענח ולא מוסבר, שיש בו אמנם להט וחום של הסהרה, אבל אין בו אינטימיות. ערבית קרובה ורחוקה, צרפתית משובטת ומשובשת, תפילה עברית מהולה במוואל ים-תיכוני, שיר עם פלסטיני שהופך לשיר ערש לילד, תבניות פולחניות שמסתיימת בצהלות היפ-הופיות טיפוסיות, וגם שירת פלמנקו שנמהלת בנשמה אנדלוסית.

כל זה עם שלוש רקדניות(?) והרבה קצב ובהתלהבות של תזמורת חתונות משודרגת. ולא לגנאי חלילה. כי התבנית היא חאפלה מסוג אחר, והמטרה היא לעשות שמח לקרואים, לעורר את האורחים ולהשביע את תאוות הסקרנים.

רון-שמע אול-סטארס – שהם משה דעבול בגיטרות, עידן כרמלי בתופים, אליסף בשארי בבס, אריאל קסיס בקאנון, אמיר שאהסר בחליל, קלרינט וחצוצרה, עופר אנקורי בסקסופון, אליסה אקוונדו (מחוף-השנהב) בשירה וכלי הקשה ודבירכהן (הפנטסטי) כזמר אורח – הוא הרכב נהדר שמצליח להרקיד ולהלהיב את חסידי הז'אנר ומאמיניו האדוקים.
רק שאותי הוא משאיר אדיש ולא מחובר.

גיל רון-שמע, "סוּף". זאפה תל-אביב, יום ראשון, 14 באוקטובר 2012