לבר-המצווה שלו מגיע פסטיבל העוד כשהוא משופע במופעים מרשימים המחברים בין מזרח למערב, בין יוצרים לשורשיהם ובין עבר להווה.

כך תמצאו על במת בית הקונפדרציה, תיאטרון ירושלים ובית-שמואל שלל מסעות מוזיקליים ואישיים, מהם מוכרים ומהם מוכרים פחות.

בפסטיבל ייקחו חלק, למשל, להקת המדרגות במחווה לאברהם אבן-עזרא, אתי אנקרי החוקרת את שורשיה במופע על שם סבתה, ויסאם ג'ובראן ברסיטל לעוּד ואילנה אליה המעמידה במרכז הופעתה את שירת נשות התנ"ך, שירי נשים מכורדיסטאן ושירי משוררות ישראליות גדולות כדליה רביקוביץ ויונה וולך.

תפגשו בפסטיבל גם מוזיקת עולם מפולין בדיאלוג עם פלמנקו ספרדי במופע של טריו קרוקה ואמיר-ג'ון חדד, ותיחשפו לתרבויות שכמעט אינן נוכחות על במותינו, כמו התרבות הכרתית שמייצג המלחין ונגן הלירה האירי-יווני רוס דאלי, במופע שירי מחול ושירי ריזיטיקה מהאי כרתים.

אתי אנקרי חוקרת את השורשים התוניסאיים

"בר מצווה זה הטקס הכי מרגש", אומר אפי בניה, מנהלו האמנותי של הפסטיבל, וכן מנכ"לו ומנהלו האמנותי של בית הקונפדרציה, שבחסותו, בעצם, נולד הפסטיבל. "אחרי הטקס הזה הילד כבר עומד בזכות עצמו ואומרים 'ברוך שפטרני מעונשו של זה'. עכשיו נראה מה זה אומר לגבי פסטיבל העוד. האם הוא ימשיך לאחוז בקו המרכזי שלו, או שאולי יהיה לו אומץ לארח גם דברים אחרים. שאלות שצריך לשאול כבר בקרוב".

אז אולי לפני שנלך עם הפנים קדימה, נעצור רגע בהווה, כדי לשמוע על כמה מהמופעים הבולטים שנוכחים השנה בפסטיבל.

"אני חושב שפרויקט נורא מעניין נולד מהפנייה שלי לאתי אנקרי לחקור את השורשים שלה. היא בעצם חקרה מאפס, הלכה וריאיינה אנשים, פגשה נשים תוניסאיות ופייטנים, גילתה ושמעה הרבה מוזיקה, ויצרה ערב שמוקדש כולו לשירה התוניסאית.

"אתי מאוד התרגשה ושמחה כשהצעתי לה את זה, כי אלה האוצרות המוזיקליים שעליהם היא גדלה, והיא התחברה לזה בצורה מאד חזקה בגלל הסבתא שלה, שעל שמה היא גם קראה למופע, 'מַמַה זַהֽירַה'. כבר חצי שנה היא מתעסקת במוזיקה ושירה תוניסאיות, היא גם בחרה אמנים שמכירים את העולם התרבותי הזה, ואני חושב שזו הפקה מאוד מעניינת כי זו גם הפקת מקור.

"יש לפחות שלוש או ארבע הפקות מקור בשנה, שהפסטיבל מתקצב בתקציבים ראויים. כזה הוא גם מופע הפתיחה, ערב המחווה של להקת המדרגות לאברהם אבן-עזרא, ולדעתי זה חלק מפרויקט יפה שעשינו שהיה קצת מהפכני, כשפתחנו את פסטיבל העוד במשך שלוש שנים רצופות עם תור הזהב, שירת ימי-הביניים, אחרי שלפני כן הייתי פותח את הפסטיבל עם גדולי היוצרים בעולם הערבי.

"בראשון מבין השלושה היה ברי סחרוף, שעשה את 'אדומי השפתות', שירת אבן-גבירול. אני זוכר שפניתי והצעתי לברי לחבר את השירה היפה הזו עם מוטיבים רוקיסטיים, ועם המופע הזה הוא פתח את הפסטיבל. בשנה שלאחר מכן אתי אנקרי עשתה מופע משירי ר' יהודה הלוי, ובשנה השלישית הבאנו את נקמת-הטרקטור, שעשו גם הם את שירי אבן-עזרא והקליטו לדיסק שעדיין לא יצא, והשנה חזרנו לאבן-עזרא עם להקת המדרגות ואמנים אורחים מצוינים – אהוד בנאי, שלומי שבן, שאנן סטריט, ליאור אלמליח ואלברט עמר, וזה מופע הפתיחה שלנו.

אהוד בנאי (תמונת יח"צ)


"עוד קונצרט, שהוא אולי אחד המופעים המעניינים והמרתקים השנה בפסטיבל, מביא תרבות מוזיקלית שלא הבאנו עד היום לפסטיבל, והיא המוזיקה והשירה של כרתים. נסעתי לאתונה לפני שנה והתאהבתי במוזיקה הזאת, בשירה, בקצב שלה, ואמרתי שזה מוכרח להיות בפסטיבל העוד, וזה אכן המופע החותם את הפסטיבל השנה". 

חשב שהפך למנהל אמנותי

הלהט בקולו של בניה הוא כנראה אחד ממוקדי האנרגיה המאפשרים לבית הקונפדרציה להניע את הפרויקטים האמנותיים הרבים שעליהם אחראי המקום. נוסף לתיאטרון האתיופי הולגאב ולפסטיבל השירה במטולה, המופקדים בידי מנהלים אמנותיים נוספים, חולש בניה על ניהולו האמנותי של המקום כמרכז למוזיקה אתנית, המעניק גם במה למשוררים בסדרות שירה הנמשכות לאורך השנה כולה.

הפסטיבל הישראלי-אתיופי נותן במה ליוצרים אתיופים מתחום התיאטרון, המוזיקה והמחול. פסטיבל נוסף המביא לירושלים את המוזיקה ההודית הקלאסית. פסטיבל העוד הבינלאומי הוא גולת הכותרת.

לכל אלה מגיע בניה, כהגדרתו, ממקום של "מאה שמונים מעלות משם, עולם אחר לגמרי", מזה שהוא מנהל ב-16 השנים האחרונות. "אני בעצם מגיע ממקום של ראיית חשבון וכלכלה", הוא צוחק. "התקבלתי לעבודה כחשב של בית הקונפדרציה, ואחרי כשנה היו"ר פיטר את המנהלת והחליט לתת לי לנהל את המוסד".

אתי אנקרי (צילום: נעמה שפירא)


מה הוא ראה בך שגרם לו להפקיד את המקום בידיך, כמי שלא הגיע אליו מרקע של תרבות ומוזיקה?

"בשנה שעשיתי את עבודת החשב היו לנו הרבה פגישות ושיחות, והוא ככה זיהה וחדר לעולם שלי. אני אדם שמאוד אוהב מוזיקה וקולנוע, אדם שלומד לבד, סקרן נורא, הוא זיהה את האהבה הגדולה שלי למוזיקה, ואני חושב שזה ככה פתח אצלו מקום טוב בלב.

"בשיחות הממושכות שהיו בינינו נתתי רעיונות למיצוב וייחוד הבית, ואני חושב שהוא בטח בי וגם נתן אמון וקצת הימר עלי. הוא גם זיהה אצלי כנראה את היכולת לנתב: גם לנהל מוסד כלכלית וגם לתת דגשים אמנותיים, ובגלל זה הוא לקח אותי בעצם לשני התפקידים האלה. אני חושב שהוא סמך עלי".

ובבית, גדלת על מוזיקה מזרחית, ערבית, ים-תיכונית?

"כן. הורי שמעו הרבה מוזיקה מצרית, הם באים משילוב של תרבות מצרים, טורקיה וגם גיאורגיה. גרתי בשכונת ממילא, כך שהיו לנו שכנים עיראקים ושמענו את המוזיקה הערבית ברדיו ובטלוויזיה, אבל אני חושב שהחיבור שלי גם נובע מהצורך שלי לתת לבית הקונפדרציה מקום ייחודי.

"בית הקונפדרציה נמצא על קו התפר, על הגשר בין מזרח למערב, מול העיר העתיקה, מול החומות, מול המזרח, וחשבתי שיהיה חשוב שננסה לעשות גשר לשכנים שלנו ולתרבות שלהם, ומכאן בעצם הומצא פסטיבל העוד הבינלאומי".

רוס דאלי (צילום: Bastian Parschau)


"כמה כבר אילנה אליה מופיעה בארץ?"

זה אולי המקום לשאול מדוע בעצם מוגדר העוד כמלך הכלים.

"העוד הוא הכלי החשוב ביותר, המוביל, בכל המוזיקה הערבית הקלאסית. כלי סולן. האמנים והמלחינים הגדולים ביותר בתרבות הערבית, פריד אל-אטרש, עבד אל-ואהב, ניגנו בכלי החשוב הזה. הוא גם הכלי שיוצר את ההרמוניה ומוביל את כל התזמורת, את כל המקאמים, והוא כמעט הכלי החשוב והמשמעותי ביותר שמקבל סולו בתוך תזמורת, בתוך רפרטואר, בתוך מוזיקה אינסטרומנטלית".

עוד דבר מעניין הוא החיבור שלכם כבית של מוזיקה אתנית לעולם השירה הישראלית, עם אירועים כמו פסטיבל השירה במטולה.

"אלה הפנים שלנו כבית לאורך כל השנה. זה בית שנותן במה למשוררים ומוזיקה אתנית, מתוך החלטה ללכת לתכנים שהם לא מיינסטרים ולא מביאים מאות אנשים. אם מגיעים מאה איש לערב משוררים, זה הישג עצום. כך גם למוזיקה האתנית אין קולות. לא משמיעים אותה ברדיו. היא די בשוליים".

אמירה קצת מפתיעה על רקע השנים האחרונות, שבהן יש פריחה מטורפת של כל מה שקשור במוזיקה אתנית. כמעט כל יוצרי הרוק מחפשים את השורשים שלהם, והדיאלוג עם המוזיקה האתנית הוא הפורה ביותר מבין אירועי המוזיקה של השנים האחרונות.

"יש פריחה כשיש את השילוב הזה, כמו שאמרת, אבל כשאתה מביא את המוזיקה האותנטית, עם הנגנים והכלים האותנטיים, אין שום פריחה שם. אמנים שמופיעים בבית הקונפדרציה הם לא אמנים שמושמעים ברדיו. אילנה אליה, שהיא זמרת נפלאה, לא הושמעה ברדיו. אסתי קינן-עופרי שעושה שירת לדינו, מורין נהדר – לא הושמעו. אלה סוג האמנים שבית הקונפדרציה נותן להם במה, כי אין להם במה. כמה כבר אילנה מופיעה בארץ? כמה במה כבר יש לז'אנר הזה בארץ?

"אם לאורך כל השנה יגיעו מקסימום מאה איש למופעים אותנטיים של מוזיקה טורקית, פרסית, בלקנית – פסטיבל העוד מעלה את זה מאוד. אנחנו גם יוצאים לאולמות גדולים, כי לפסטיבל יש מוניטין מאוד חזקים ומגיעים אליו אמנים בינלאומיים, אבל כשאני מסתכל על הרפרטואר של כל האמנים שלנו במהלך השנה, אמנים אתניים טובים, הם לא מביאים הרבה קהל. כשהם נכנסים לפסטיבל העוד, או עושים פרויקט מיוחד, זה סוג של גילוי. יש גם יותר התייחסות בתקשורת. אבל ככה, מתי מתייחסים פה למוזיקה טורקית או פרסית או בלקנית?".

גם מוזיקה יידית מקבלת יחס דומה. הרי מה שמאפיין אותנו היום, בכל התחומים, הוא הפיוז'ן.

"נכון, והפיוז'ן מצליח יותר מהמוזיקה האתנית האותנטית, התרבותית, הייחודית, שמביאה את המסורת, ושאליה גם מגיע הקהל המסורתי. הקהל הסקרן שאוהב ג'אז וקלאסי פחות סקרן, אני חושב, למוזיקה האתנית".

"העוד הוא כבר סימבולי"

בוא נחזור לשאלה שאתה עצמך הצבת בפתח השיחה, האם הפסטיבל הזה, שחוגג בימים אלה בר-מצווה, ימשיך לאחוז בקו המרכזי שלו, או יעז להיפתח גם לדברים אחרים. מה אתה עונה לעצמך על זה?

"כן, אני באמת שואל את עצמי שאלות, ומתייעץ. אני חושב שהרחבתי את הגבולות של הפסטיבל לאורך השנים. הוא התחיל כמחווה צנועה למוזיקה ערבית של המזרח התיכון, נתנו קצת במה לנגני עוד, ולאט-לאט הרחבתי את הגבולות של הפסטיבל הזה כשהתעניינתי בתחום הזה, וקראתי על ההשפעות של המוזיקה הערבית הגדולה על מסורות גדולות ורבות.

"עם כיבושי האסלאם במאה השביעית או השמינית, הם התערבו באפריקה ובאירופה בהרבה מקומות ויצרו השפעה בספרד, באנדלוסיה, בדרום איטליה, ובעיקר השפעה על המסורת המזרח-תיכונית, הפרסית, הצפון-הודית, ואז אמרתי, איזה יופי, את העושר הגדול של כל המסורות האלה צריך לחבר לפסטיבל העוד, ואז נפתחתי.

"זה לא התמקד רק בנגני עוּד ובמחוות ליוצרים, אלא גם ברעיונות של שילובים מעניינים, עוּד ובלוז וג'אז ורוק. הפעם הראשונה שבה ברי סחרוף השתתף בפסטיבל העוד היתה במפגש טריו מקסים עם יאיר דלל וזוהר פרסקו, והבאנו אמנים מחוץ-לארץ, הרכב מדהים שחי בארה"ב והביא את המוזיקה הקלאסית הפרסית, אמנים מטורקיה, יוון, כך שכל התרבויות שרציתי שירחיבו את גבולות הפסטיבל – זה מה שקרה בפועל.

להקת המדרגות (צילום: מוטי קקון)

"הקושי שלי בפסטיבל הוא להביא את הנגנים הערבים שחיים באירופה ולא מוכנים לבוא לירושלים ולארץ בגלל הפוליטיקה, המצב הבטחוני. הם מעריכים את הפסטיבל, אבל הם מסרבים. ואלה אמנים חשובים שאני לא מצליח להביא אותם. הייתי מוכרח למצוא דרך לפתח את הפסטיבל, להביא לו אמירות נוספות, ונורא שמחתי על כל התרבויות האלה שעליהם המוזיקה הערבית השפיעה, ואז העוד הוא כבר סימבולי. יש מופעים שבהם אין בכלל עוּד, אבל הרוח שלו היא שמשפיעה ויצרה את ההרחבה של הפסטיבל".

ובכל זאת, פניך עם הפסטיבל לאן? מה החלום?

"אני חושב שהייתי רוצה לחשוף לפחות בעתיד מדי שנה תרבות מוזיקלית אחרת, אירופית אפילו".

אפילו...

"אני אומר 'אפילו' כי צריך נורא להיזהר ולשמור מכל משמר על הקו שלך. אנחנו יודעים כמה אמן כל הזמן צריך לחקור את עצמו ולהישאר עם יד על הדופק מבחינת האמירה שלו. גם לפסטיבל יש דופק, וצריך נורא להיזהר, כי אפשר בקלות לעשות פסטיבל של מוזיקת עולם, שזה גם קצת פיתוי, אבל זה באמת יתרחק מהמטרות החשובות של הפסטיבל.

"אבל אם הוא יארח בעתיד מוזיקה מארגנטינה, ברזיל, איזה הרכב אירופי מעניין שהוא יביא לציבור ויחשוף אותו לחומרים חדשים, לתרבויות חדשות – זה גדול. פסטיבל כזה שכבר קיים 13 שנה יכול להרשות לעצמו לחשוף מדי שנה משהו מז'אנר אחר בלי שזה יפגע בקודש הקודשים שלו".

פסטיבל העוד הבינלאומי יתקיים בימים חמישי עד שבת, 17-8 בנובמבר 2012, באולמות בית הקונפדרציה, תיאטרון ירושלים ובית שמואל. לפרטים: 02-6245206.