מנת יתר של להט ואקספרסיביות

לגמרי במקרה יצא שבשלהי אותו החודש שבו העלה פסטיבל ראשון לציון מופע מחווה לאלבום השירים האחרונים של יוסי בנאי, אירח התיאטרון הלאומי הבימה את מתי סרי שר ומספר יוסי בנאי.

זו אינה הפקה חדשה מתברר. רצה כבר כשנה. אולי לא להיט בימתי לאולמות גדולים אבל כזו שממלאה עד אפס מקום את "הבימה 4", אולם מופעים חדש במרתף הבימה. 160 צופים להערכתי, אולי יותר.

הצלחה? נוכח תגובתו החמה והנלהבת של הקהל, בהחלט כן. אם כי ספק בעיניי אם מן הסיבות הנכונות. הרושם הוא שהיא יותר בזכות יוסי בנאי, באהבה הגדולה אליו ובגעגוע העמוק לשיריו ולאישיותו הבימתית, ולא בגלל סרי שמבלי להטיל ספק בכוונותיו הטובות ואולי גם באהבתו-שלו ובגעגועיו הפרטיים לבנאי, פשוט לא באותה ליגה ולא ברמה קרובה אליו.

אמת, יוסי בנאי היה אחד, יחיד ומיוחד, וכל ניסיון השוואה אליו, אל קסמו ואישיותו, נועד מראש לכישלון. סרי, לזכותו ייאמר, לא מנסה לחקות, אפילו לא להידמות. הוא בהחלט מגיש את הגרסה האישית והערוכה שלו לשירים וההגיגים, האמרות והתובנות של יוסי בנאי. אלא שביומרה לפרשנות - במיוחד של אגדה - נדרשות יכולות ואיכויות בסיס, שסרי לוקה בהן וחסר אותן.

בנאי לא היה זמר גדול אבל היה מגיש בחסד עליון. אחד שהפך חסרונות ליתרונות, ובחוש סיפורת נדיר, בתזמון מעולה, בשפת ראש ובתנועות גוף, ובעיקר בשפה יוצאת דופן, היה לחוויה בימתית סוחפת. גם סרי לא זמר, אבל בכך מסתיים הדמיון. בכל שאר הפרמטרים הוא לא מתקרב אפילו. לא בשירה, לא בהגשה, לא במימיקה, לא בג'סטות, לא בניקיון ההגשה ולא במיומנות הגבוהה.

זה בסדר לשים את המורשת הבנאית במסגרת קברטית. אמנם ללא תפאורה - אלא עם שולחן עגול קטן, מכוסה במפה ארגמנית כהה ועליו אגרטל פרחים, גביע יין וכוס מים ייחשבו לרקוויזיטים - רק עם תאורה, ושלושה נגנים: ארנון פרידמן בפסנתר, ולרי ליפץ בקונטרבס וגדי סרי, אחיו, בתופים ובכלי הקשה. אלא שבהיעדר תבונת פרפורמנס מצד סרי, הקברט המכובד הופך למועדון לילה וולגכרי וזול.

ההגשה של סרי אגרסיבית מדי, סובלת ממנת יתר של להט ואקספרסיביות. שום דבר מהצניעות המהוססת לכאורה אך הבטוחה והמרגיעה של בנאי. הוא כמו מתנפל על הקהל למן הרגע הראשון, במחוות גדולות, בהגבהות קול מיותרות, בסיומים רעשניים וראוותניים. הכתיבה של סרי חקיינית ומתיימרת, קטעי המעבר גסים ומחוספסים, לא קוהרנטיים ולא עקביים וגם לא מדויקים בהגשה. הבידור שלו לוחץ. אין בו שמץ מהעידון, התיחכום או האנדרסטייטמנט המפואר, סימן ההיכר של בנאי המספר.

בפילטרים של סרי הכל מפורש, ברור וכואב מדי. גם ההתבדחויות. הגבול בין השנינות של בנאי לניסיונות ההתחכמות של סרי מיטשטש. האני וההוא אצלו מעורבים זה בזה, במכוון כנראה, ויכול ההדיוט בקהל, זה שלא זוכר בדיוק מה ואיך בנאי התבטא, לחשוב בטעות שכל מה שסרי אומר הם דברי תורה מסיני של בנאי.

יוסי בנאי, עטיפת האלבום "שירים אחרונים" (תמונת יח"צ)

זה מתחיל בגרסה משופצת שלו בלשון יחיד ל"השחקנים" של שרל אזנבור והקומפניון דה לה שנסון. מעין פרולוג על שחקן ואהבתו לבמה. הוא יוצא ידי חובה אחרי שיזכיר בכמה משפטים מי האיש, חלקם מחויכים ("שש שנות לימוד זה לא הרבה, אבל פרס ישראל זה הרבה"), עובר בגסות (אחרי בדיחה סקסיסטית: "הבמה היא כמו מאהבת, אשה צעירה... שבכל פעם שאתה עולה עליה, הבמה, אתה צריך להוכיח את עצמך") ל"נשים נשים", שירו של ליאו פרה.

אחרי שהעלה את האשה על ראש שמחתו (וציטט כמה מהתובנות המשעשעות יותר של בנאי: אשה תמיד היא בדיוק בגיל שבו היא מרגישה; אשה שבטוחה במאה אחוזים שבעלה הוא מלאך היא על פי רוב אלמנה; וכיו"ב) ועוד יחזור אליה שוב ושוב (גם בהעלאת מנודבת מן הקהל לריקוד טנגו), סרי שר את "בחולות". למה? מה הקשר? אולי לתל אביב של פעם ולתיאטרון הבימה שאליו ניסה להתקבל ונזרק בבושת פנים ("אם להיות המלט ולא להיות, אני מעדיף לא להיות המלט ולהיות...", אמירה ידועה אחרת של בנאי) רק כדי לחזור שנים אחר כך כשחקן אהוב וכשובר קופות ולבבות.

ומשם, בתום מונולוג לא ברור על מהות השחקן, סרי מתגלגל ל"פרצוף של צועני" של ז'ורז' מוסטקי הצרפתי (עם מעבר אינסטרומנטלי של צלילי סירטקי יווני!). ומחרוזת של ז'ורז' ברסנס, שמתחילה עם "לא אבקש את ידך" ו"הגורילה", אך עוברת ל"מרוב אהבה" (של מתי כספי) ומסתיימת ב"שיכור ולא מיין" (גם הוא של כספי). מה הקשר? כמו הקשר הלא נהיר בין איזה סוס (צריך לגלות בקיאות מפליגה ברפרטואר או לנחש למה הוא מתכוון) לשאנסונר הבלגי ז'ק ברל, ולתרומתו "בנמל באמסטרדם" ו"אהבה בת עשרים".

כשהוא מוריד את הטון, שר בניחותא וברוגע, ומנסה להישאר נאמן לשיר ולא לגנוב ממנו את ההצגה (כמו באחרון, ב"ערב עירוני" הנהדר של נתן אלתרמן ויוני רכטר וקצת ב"אני וסימון או מואיז הקטן"), סרי נסבל ואף גורם הנאה. מה שקשה להגיד על השיבושים, התוספות (חלקן אקטואליות) והקיצורים שהוא נוהג באחרים (כמו "מלים גסות" או "ספירת מלאי").

16 שירים, אם דייקתי בספירה (לא כולל "באה מנוחה ליגע" כשיר אשכבה), הם אפס קצה של המורשת המוזיקלית שהותיר אחריו יוסי בנאי ועם זאת בנאי ראוי למופע מכובד יותר. לא פרגמנטלי, תזזיתי ולא מנומק. אלא כתוב טוב יותר, מוקפד ומגובש יותר, ובעיקר חכם יותר.

ואפרופו אמירתו של מתי סרי, שהערב - כלומר במופע הזה - בנאי חי, איתנו וכאן, ספק גדול בעיניי אם המנוח היה מאשר את המופע הזה.
 
מתי סרי שר ומספר יוסי בנאי. הבימה  4 תל אביב. שלישי, 23 באוקטובר 2012