מחול - בחדרי חדרים

4 ימים, 70 אלף ש' וחדרון עמדו לרשות שרון בר-זיו כדי ליצור את סרטו "חדר 514". שיחה

"בוא, אתה חייב לראות משהו", אומר לי שרון בר-זיו. אנחנו נמצאים ברח' צייטלין 1, מול קולנוע גת, נכנסים לבניין משרדים שנקרא בית-הכוהנים. אני עולה עם בר-זיו לקומה 5. שם, בקצה מסדרון קצר, נמצאת דלת ועליה השלט "חדר 514".

חדר קטן למדי, כמעט חדרון, המשמש משרדו השכור של בר-זיו. "כאן, במשך ארבעה ימים, צילמנו כמעט את כל 'חדר 514'", הוא אומר, עדיין נרגש מהעניין, ואני מתקשה להאמין שבתנאים המינימליסטיים האלה נוצר סרטו, באורך מלא, הנושא את שם החדר.

"כנראה שלאלוהים יש את הזמן שלו"

אבל לפני שאנחנו מגיעים לסרט, אי-אפשר שלא לציין את הרקורד של יוצרו. בר-זיו, 46, שיחק בסרטו המכונן של רנן שור, "בלוז לחופש הגדול" (87'), בעודו משרת כחובש קרבי בגדוד 906 של הנח"ל. לאחר מכן למד משחק בסטודיו של ניסן נתיב בירושלים.

עם תום הלימודים כיכב בהפקה ישראלית של המחזה היחיד שכתב וודי אלן, "הקוסם מברוקלין", לצד ליא קניג ומוסקו אלקלעי. בהמשך שיחק בתפקיד הראשי ב"השחקנים", של הלל מיטלפונקט, לצד יוסף כרמון, שרגא הרפז וליאת גליק.

הפאזה הבאה היתה העלאת מופע סטנד-אפ מתוחכם וחתרני בדומינו-גרוס. מכאן היתה הדרך קצרה להקמת חבורת פלטפוס, שכללה את עידן אלתרמן, אבי גרייניק ותומר שרון. לאחר מכן עבר לחבורת קומדי-סטור, כתב כמה פרקים בסדרה "שמש", והפאזה האחרונה היתה עבודה כקופירייטר, פרסומאי ומנהל קריאייטיב בתחום הפרסום.

רק עכשיו אתה מוציא סרט ראשון כבמאי, שקשה שלא להבחין בו בתשוקה העצומה שלך לתחום. למה לקח לך כל-כך הרבה זמן?

"זו שאלה כואבת. את הסרט עשיתי בגיל 44, כשהתחלתי להאמין בעצמי. ברגע שזה קרה, הכל התחבר יחד: המשחק, הכתיבה, הצילום, הכסף, הטכנולוגיה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והפוליטיקה. זה הצריך זמן, וכנראה שלאלוהים יש את הזמן שלו. לא עשיתי פה איזה מעשה ציוני. פשוט עשיתי. הגעתי לגיל שבו הרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא. לא היה לי המזל לעשות את זה בגיל 35, אז עכשיו זה היה כאילו עם הגב לקיר".

"חדר 514" מציג, במבט אינטימי קרוב, חקירת מצ"ח שמנהלת אנה (אסיה נייפלד), חיילת חוקרת ממוצא רוסי, שמזמנת את הסמל נמרוד (גיא קפולניק) כדי לחלץ ממנו עדות על הכאה אכזרית של אזרחים פלסטינים במהלך פעילות שטח מבצעית, על-ידי מפקד יחידתו, סרן דוידי (אודי פרסי).

החקירה מתמקדת בתשאולים ותחקורים חוזרים ונשנים לא פשוטים של שניהם, בעוד מפקדה הישיר של אנה, ארז (אוהד הול), שאיתו היא מנהלת רומן יצרי, בעוד הוא עומד להינשא לאחרת, מנסה להניא אותה מלהיכנס עמוק מדי לפרשה ורומז לה שלטובת כל הצדדים עדיף שתסגור את התיק. אלא שאנה נחושה ועיקשת לעשות הכל כדי לסיים את החקירה לפני שחרורה הקרב.

הסרט נעשה באמצעים מינימליסטיים, מעוררי הערכה והשראה אמנם, אבל עדיין: למה כפית על עצמך את העשייה המאוד רזה הזו?

"הערכתי שיקשה עלי לקבל תקציב. אולי בגלל שלא הייתי מוכר ואנשים יגידו, מאיפה הוא צץ פתאום? מה הוא עשה קודם? הערכתי שלמרות כל מה שעשיתי בתחומים אחרים, שיש להם איזו נגיעה כזו או אחרת לתחום, לא ילך לי בקלות, אבל הייתי נחוש לעשות את הסרט הזה ויהי מה".

גיא קפולניק ושרון בר זיו (יח"צ)

"אין דבר כזה שהצוות שלי ואני נכשלים"

"כשנפגשתי עם אודי", ממשיך בר-זיו, "ששיחק את דוידי, אמרתי לו, 'אין לי תקציב לעשות את הסרט, אבל אני אעשה אותו'. היה לי פלאפון נוקיה, עוד לא היו האייפונים האלה, ואמרתי לו, 'אני אפילו אצלם את הסרט בנוקיה'. הוא הסתכל עלי ואמר לי: 'אני איתך'.

"וככה התקדמתי שלב אחר שלב. באתי לכתרי (כתריאל שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי) עם תמונות מהחזרות ואמרתי לו: 'כתרי תקשיב, יש לי תסריט, אני עושה חזרות עם שחקנים. אני מצלם את הסרט הזה. אתה חייב לעזור לי'.

"ואז התקשרו אלי ואמרו לי שהקרן נותנת לי 70 אלף שקל, שזה בעצם מענק פיתוח. ואני צילמתי את הכל עם הכסף הזה [בהמשך הוא תוקצב ב-200 אלף שקל נוספים, להשלמת ההפקה כולה]. אנשים הצטרפו אלי, וגיליתי את כוחות המנהיגות שלי, כוחות הבגרות שלי ואת היכולת שלי להוביל צוות, 25 איש עבדו בסרט הזה. גיליתי את היכולת לי לעמוד ביעדים ולהתגבר על מכשולים".

אז גם הגעת לתובנות עצמיות תוך כדי התהליך.

"יכולתי לגמור את ארבעת הימים האלה עם עשר דקות שצילמתי, או 20 דקות, חלק מהסרט. זה יכול היה להסתיים כך, חס וחלילה. אבל ידעתי שכישלון הוא לא אופציה בשבילי. כתבתי על הדלת: כישלון הוא לא אופציה. אם אין לי אפשרות להיכשל, אני אביא את הצלם המדהים הזה לקו הגמר. ואביא את השחקנית המדהימה הזו לקו הגמר. אין דבר כזה שהצוות שלי ואני נכשלים. וגם אמרתי להם את זה כל בוקר כשהתאספנו לצילומים. עשינו מין מעגל כזה ואמרתי: 'תקשיבו, אין מצב כזה שלא מספיקים או לא עושים. אנחנו משלימים את הסרט הזה. זהו'. ואנשים נורו כמו מלוע של תותח לארבעת הימים האלה".

הבסיס לרעיון היה כתבה שקראת על חייל ש"הלשין" על המפקד שלו, שהתעלל בפלסטינים.

"זו לא היתה כתבה אחת. היו כמה אירועים ב-2010, שחיילים דיווחו על מעשיהם של המפקדים שלהם. במקרה אחד הקצין יצא זכאי, ובמקרה אחר המפקד יצא אשם. במקרה שלישי מיסמסו את זה. אמרתי לעצמי שאם יש גל כזה, הוא מתחבר גם לצורך שלי לא להמשיך לחיות חיים כאלה שהם לא אמירת האמת הפנימית שלי.

"חייתי בתוך החדר הזה, והסרט מתאר אולי את היציאה שלי לעולם ואת מה שקרה לי בשנים שאני יושב שם. אז בשבילי, החייל שמדווח על המ"פ שלו, או החוקרת שמנהלת חקירה של המ"פ הזה נגד כל הסיכויים והנורמות, הם היו בשבילי איזה מודל. אמרתי לעצמי: 'שרון, קום, בוא נראה אותך מתמודד, לא מפחד, מוכן לשלם מחיר'.

"וחשבתי, אם יש חקירות כאלה בצבא, אז איך עושים אותן? הרי כל אחד מאיתנו, בתור חוקר, היה נורא מתלבט. כל אחד מאיתנו מרגיש את הצורך הבטחוני כישראלים, ומצד שני לשמור על החוק והמוסר. אמרתי לעצמי שזה נושא הסרט, וכך התחלתי לכתוב".

"רציתי אחת כזאת שפשוט לא מוותרת"

"היה לי חשוב שהחוקרת תהיה ממוצא רוסי", מסביר בר-זיו. "יש באנשים שחוו בחינוך רוסי, או סובייטי, איזו נחישות. אלה אנשים שיש בהם סוג של מחויבות, לפעמים יותר מדי, עד כדי לדפוק את הראש בקיר. זו דוקטרינה אחרת, שלנו, הישראלים, יש מה ללמוד ממנה. בצדדים החיוביים שלה היא מאפשרת לך להסיק מסקנות כדי לשפר את הביצוע שלך, בכל תחום שאתה עוסק בו, ולא לוותר לעצמך. ורציתי אחת כזאת שפשוט לא מוותרת. לא לעצמה ולא לנחקר, גם לא למפקד שלה, ובעצם לאף אחד. ויש לדבר הזה מחיר.

"כמו שעשיתי בחיים שלי, שאמרתי שלא אוותר ואעשה את הסרט ואגרד כסף בשיניים – אבל אני צריך לזכור שיש לזה מחיר. יש לי משפחה, יש לי ילדה. ואמרתי שאני מוכן לשלם את המחיר הזה, ובוא נראה מה זה ללכת עד הסוף. וכך התחברתי לדמות, היא נהייתה אני ואני נהייתי היא. וככל שהיא התקדמה בחקירה כך התקדמתי בתסריט. וככל שחיפשתי את החוקרת, הסרט התקדם. וככל שהיו לי קשיים לעשות אותו, כך הזדהיתי יותר עם הדמות. עם כל הדמויות, אבל בעיקר איתה. התהליך הזה עזר לי להבין שהחיים מורכבים ממשברים ומקשיים שצריך לצלוח אותם".

בתהליך כתיבת התסריט היו כמה גלגולים?

"לא היו לו הרבה גלגולים, כי אני קופירייטר ולכן כותב כל שורה 20–30 פעם. אז יוצא שיש לך כבר כמה גרסאות בגרסה האחת. זה מין סגנון כזה שפיתחתי לעצמי. ברגע שהשורה כבר יושבת, אני לא הופך אותה. היא שם ועברה כבר את הגלגולים שלה".

ובזמן הכתיבה כבר היה לך בראש את הלוקיישן ואת האופן שבו אתה מצלם?

"ממש לא. עשיתי עם הצלם סיורי לוקיישן, וחיפשנו ולא ידענו איפה. עד שחבר שלי, שהוא מורה ליוגה, אמר לי: 'תצלם בחדר'. אמרתי לו, 'אבל זה חדר העבודה שלי'. והוא אמר לי, 'לא, זה המקום שלך, אתה כבר במקום'. אז שאלתי, 'אבל איך?', והוא אמר, 'תמצא את הפתרון הטכני, אני לא יודע, אבל תצלם בחדר'.

"ואז חבר אחר, מעצב בשם מיכה יחיאלי, סייע לי בהרכבה ותכנון של הסט והתאורה. כך הצלחתי, תוך שאני זז עם חמישה אנשים בתוך החדר, שזו היתה משימה מאוד קשה, לבצע את זה. וזו גם אחת מאבני הדרך – כשהיה הרצון לעשות את הסרט, אז נמצאה הדרך לכך".

ציינת שחיפשת שחקנים שהיו בוגרי יחידות קרביות. למה זה היה לך כל-כך חשוב?

"המצלמה נמצאת במרחק אפס מהפנים שלהם. רוב הסרט צולם באקסטרים-קלוזאפים כאלה. והפנים שלהם הם פני הארץ. זו בשבילי ארץ ישראל. תבנית נוף מולדתם, תרתי משמע. אני לא נגד שחקנים שלא שירתו בצה"ל, או כאלה שלא היו בקרבי ומשחקים תפקידים של חיילים קרביים. הכל טוב ויפה. אבל בגלל הסגנון ההיפר-ריאליסטי של הסרט שלי, ידעתי שהצופה מתבונן לתוך הלב שלו, ולא יכול לברוח משם. ואם השחקן לא מדבר על חוויות שעבר, או שהוא מכיר, אז הצופה יגלה את הזיוף הזה. ובגלל זה גם בחרתי שחקנים פחות מוכרים, לא כוכבים שאתה רואה בטלוויזיה. הדבר היה חשוב לי.

"זה כמו בסרטים של מייק לי וקן לואץ'. למדתי הרבה ממייק לי. כשהוא חיפש, למשל, מישהי שתשחק עובדת סוציאלית, אז אם הוא לא מצא שחקנית שהיתה עובדת סוציאלית, אז הוא איתר מישהי שאחותה כזו או בעלה עובד בשירות הסוציאלי, כך שהיא יודעת בדיוק על מה מדברים. שאפתי לשם. למזלי הם גם היו לוחמים ביחידות מיוחדות, אז בכלל ראיתי בזה מתנה גדולה – מטען מאוד איכותי שהם הביאו איתם לסרט".

אסיה נייפלד (יח"צ)

"אסיה דפקה על השולחן וצעקה: 'אל תעשה ממני מטומטמת!'"

הבחירה בשחקנית הראשית, אסיה נייפלד, לא היתה קלה. "ראיתי עשרות מועמדות, אבל לא הצלחתי למצוא הרבה שחקניות צעירות ממוצא רוסי, וזה נראה לי אבסורד", הוא אומר. "יש לי הרגשה שהדור הזה, שההורים שלו בגיל של אסיה, שהיתה בת 27 בתחילת הצילומים, לא שלח את הבנות שלו ללמוד משחק, אלא ראיית חשבון או רפואה. אז הייתי כל-כך מאושר שאסיה באה יום אחד, דפקה על השולחן וצעקה: 'אל תעשה ממני מטומטמת!'. מיד אמרתי, זו החוקרת שאני מחפש. וגיליתי שהיא בחורה נורא פרקטית ועם רגליים על הקרקע".

למען האותנטיות, עשית תחקיר כדי לברר איך נראות חקירות מצ"ח כאלה?

"מאחר שלא הייתי במצ"ח ואני לא באמת יודע איך זה עובד, מה גם שזו יחידה מיוחדת במצ"ח, העוסקת בבילוש, ליוו את הסרט שלושה יועצים. האחד, עורך-דין, סא"ל במילואים, בערך בגילי, שחקר את כל המקרים הקשים: מעשי אונס, מכירת נשק, חקירות שבויים. הוא קרא את התסריט, והכל – מאיך פורקים נשק ועד איך שואלים, איך מתחקרים, למי החקירה עוברת ומי מעורב בה – כל פרט היה חייב לעבור דרך הפילטר שלו.

"כמו כן עבד איתי חוקר משטרה בכיר על פרטי החקירה, והיה עוד אחד, פסיכולוג קליני בכיר, שאיתו התייעצתי בנוגע למהלכים של הרגשות ומבנה האישיות שלהם. אני מרגיש שיש לסרט גב, בסיס ועומק רגשי. עורך-הדין ליווה אחר-כך גם את הצילומים וראה ראף קאט בסינמטק ואמר לי את פסק הדין: יש לך את זה".

תן דוגמה לדפוסי פעילות אמיתיים שאימצת לסרט.

"אנה משתמשת בכל שיטות חקירה שפועלות בשטח. היא יודעת להתקרב כשצריך, כדי לערער את הביטחון של הנחקר, ולהתרחק או לזרוק אותו מהחדר כשצריך. היא יודעת את כל המניפולציות של אשת מקצוע טובה, כמו שעושה חוקרת אמיתית בשטח".

איך התנהל תהליך החזרות?

"הוא ארך המון זמן, כחצי שנה, כאשר חזרות ממוצעות לסרט אורכות כשבועיים. חילקתי את החזרות על פני חצי שנה כי רציתי להגיע איתם למצב שהם לא משחקים, לא מנסים למצוא חן, רגועים ולא מזייפים. לקח לי הרבה זמן להגיע לזה, למרות שבגלל שהם שחקנים צעירים, ועוד לא נדבקו להם המניירות של התיאטרון הטלוויזיה, הם היו די קרובים לזה. וברגע שהם היו מוכנים – צילמתי".

מן הסתם גם הניסיון שלך כשחקן סייע לך להדריך אותם.

"נכון. עשיתי אודישנים אחרי שראיתי כיתות שלמות בבתי-ספר למשחק, עד שהגעתי אליהם. הם משחקים בתיאטרון, אחד בקאמרי, אחר בהבימה, אסיה בחיפה וכו'. לפני העבודה עשיתי שיחה עם כל אחד מהם בנפרד, שבה אמרתי להם: בחרתי אותך לסרט, וזה שלך לעד, לעולמים. לא אעיף אותך בשום מצב. אתה לא צריך לרצות אותי ולא למצוא חן בעיני. אתה בשבילי הדמות, וזהו. ועכשיו בוא תראה לעצמך ולי איך צריך לעשות את הדמות. אני סומך עליך, אני יודע את מי בחרתי לתפקיד. והם הראו לי מה זה משחק משובח".

אודי פרסי ואסיה נייפלד (יח"צ)

"הבאתי את כולם, וגם את עצמי, לאיזשהו דיוק בעשייה"

"מישהו אמר לי בפסטיבל רוטרדם שזה קונצרט למצלמה ושחקנים", אומר בר-זיו, "ואני מרגיש שזה נכון. אמרתי לשחקנים, אני רק רב-החובל, צריך להביא את הספינה הביתה. אתה קצין המפרשים, אתה קצין התותחים, אתה במטבח ואת הנווטת. האחריות שלי היא רק שהספינה תגיע לנמל. והיו בסך-הכל טייק או שניים לכל שוט שצולם. הבאתי את כולם, וגם את עצמי, לאיזשהו דיוק בעשייה. ואני לא מיומן בלעשות סרטים, זה סרט ראשון שלי, לא עשיתי אפילו סרט קצר. ידעתי שאני חייב להיות מדויק".

איך בניתם, אתה והצלם, עידן ששון, את עבודת המצלמה?

"תכנון השוטים היה יותר פשוט כי כבר הבנו מה השפה. עידן ואני קבענו שבסצנה רגילה של חקירה, שמצלמים אותה בדרך כלל בשבעה-שמונה שוטים, אנחנו נעים מעמדה לעמדה תוך כדי השוט. אחרי שהעמדנו את תנועות המצלמה, וקבענו את הנקודות שאליהן ומהן הוא זז, שיחררתי את האחיזה. עידן ידע לנשום, כשאני מאחוריו עם עוזר הצלם והמקליט. זזנו כיחידה אחת, כשאני מפקד היחידה והוא הצלף.

"עידן השתמש במתקן שנקרא איזי-ריג, שישב לו על הגב, מה שאיפשר לנו לנוע בגמישות יחסית בתוך החדר. הוא הטמיע את הצורך שלנו לא לרוץ, לא למהר, אלא להיות שם, לנשום עם השחקנים ועם הסיטואציה. אני מרגיש שקשה לקהל בהתחלה, אבל כשהוא מתרגל לזה הוא זורם עם זה".

ומה באשר לעריכה?

"מה שעשינו זה למצוא את הנקודות הרגשיות, איפה להישאר, איפה לחתוך. איפה לחזור למה שהיינו. אומרים שהזוגיות האמיתית היא בין הבמאי לעורך, והיתה לי עורכת מופלאה, שירה ארד. בכלל, גיליתי שאפשר לסמוך על אנשים, שאפשר לעצום את העיניים וללכת אחריהם. בהם גם מיכאל גורביץ', זה שאחראי לסאונד של הסרט, גם הקליט אותו וגם ערך אותו, עשה את הפסקול".

צילומי החוץ שלך היו באוטובוס, שם רואים שתיים מהדמויות כשהן לא בחדר.

"עברנו מהחדר, קופסה קטנה, לאוטובוס, קופסה קצת יותר גדולה. זה היה קו 25, וזו היתה נסיעה אמיתית. הנהג מאוד עזר לי, לאחר שהסכים לעשות לי גם איזה סיבוב נוסף בתוך רמת-אביב, בהפסקה שלו. זה היה קצת כמו סרט סטודנטים, אתה נעזר בטובות של אנשים כי אין לך כסף לשלם לשכירת אוטובוס ליום".

"הסרט הוא נס. אבל לא במובן של פלא, אלא של ניסיון"

הסרט הקטן והצנוע הזה מתקבל יפה בפסטיבלי קולנוע בעולם. רוטרדם, טרייבקה, ניו-יורק, שם ניתן לו ציון לשבח על הבימוי, קאן, שם הוקרן במסגרת ארגון הבמאים הצרפתי-אירופי ACID, טרקובסקי רוסיה, שם זכה בפרס חבר השופטים, גרנדה, ספרד, שם הוענק לו פרס הבמאי הטוב ביותר, קרלובי וארי, סרייבו – ובקנה הקרנות בעוד שורה ארוכה של אירועי קולנוע בינלאומיים.

"זה לא מעט בזכותו של כתרי שחורי", מפרגן בר-זיו. "קשה לתאר איך הוא עובד. הוא מתאבד על הקלנוע הישראלי, קונה את האנשים, משווק את הקולנוע. הוא נהדר. הוא הפה, העיניים והפנים שלנו. הוא דחף גם את הסרט שלי, ואחרי שהוא התקבל לרוטרדם, פסטיבל המיועד לסרטי בכורה של במאים, אני מרגיש כאילו נפתחה בפניו זירת הפסטיבלים הבינלאומית. זה מחמיא ומרגש".

הסרט הוא יותר ארט-האוס מאשר מיינסטרים. לא קצת קשה לקהל לעכל אותו?

"הראשונה שהציעה לו פלטפורמת הקרנה במסגרתה זו רשת קולנוע לב, שמתאימה יותר לסרטים מסוג זה. אבל אני התייחסתי אליו כאל סרט קולנוע ישראלי לגיטימי, ולפיכך הוא מוקרן גם ביס-פלאנט, סינמה-סיטי וברשת גלובוס. כמו גדול. ויש כבר תגובות. אני לא יכול לומר שזה שובר קופות, אבל הסרט כל הזמן במגמת עלייה. אין לי הרבה כסף לפרסום, לא כל מדינה ישראל יודעת עליו, אבל אני מגיש אותו לקהל וזה עובר מפה לאוזן, כשאני עושה את כל מה שאני שיכול בשיווק".

אסיה נייפלד וגיא קפולניק (יח"צ)

לסיכום, מה הוא בעצם בשבילך "חדר 514"?

"החדר הזה הוא מעין סיר הלחץ הישראלי, מעין מיקרוקוסמוס של החברה שלנו. אתה רואה בו את השמאלני והימני, את הטוב ואת הרע, את המבוגר ואת הצעיר, את האשכנזי והמזרחי, את הרוסייה ואת יליד הארץ, את האמת ואת השקר, את הבגידה ואת הנאמנות. כולנו בסיר הזה, עושים חשבונות זה עם זה.

"גיליתי גם שהסרט, איך שאתה לא מסתכל עליו, הוא נס. אבל לא במובן של פלא, אלא של ניסיון. כלומר, החיים העמידו אותי בניסיון ועמדתי בו. ככה אני רואה את זה. והנס שקרה הוא ההצלחה לעמוד בניסיון".

ומכאן לניסיון הבא. בין פעילויותיו לקידום סרטו הנוכחי שוקד בר-זיו כבר על תסריטו הבא, שבמרכזו עימות בין מתווך דירות אלים בתחנה המרכזית בתל-אביב, הפועל בכל דרך לנקות את האזור מאפריקאים, לבין בלש משטרה צעיר ושאפתן המנסה לבלום אותו. יש למה לחכות.