רגע הנמשך כנצח
 
אני משער כי חלקים נכבדים באוכלוסיה חוו בחייהם את הדרמה של הריון לא רצוי, ויהיו הסיבות לכך אשר יהיו. גברים יכולים להיות צד שותף במהלך שתכליתו להכריע אם להפיל את העובר, אך לעולם לא יתרחשו בהם אותן סערות של גוף ונפש שנשים הרות מתנסות בהן בבואן להחליט על הצעד הזה. קל וחומר בהחלטתן להפיל ובהתנסותן בכך.
 
ליאת פישמן לני, מחזאית, בימאית ושחקנית, בוגרת בית צבי מחזור 1991, כתבה את על החוויה הנשית הייחודית הזאת מונודרמה מרגשת, "עכשיו שוב מאי", שנקודת המוצא שלה היא הרגע שלפני. הרגע האחרון. רגע הנמשך כנצח ובמהלכו ההכרה בתוצאה הצפויה מתפרקת לחלקיקים השונים של הביוגרפיה שהגיעה אל מיטת ההפלות.
 
במונודרמה שלה, הנשמעת באיכותה המיוחדת ובבחירה של מרכיביה כבנויה על יסודות אוטוביוגרפיים, המחזאית פותחת צוהר אל עולמה של יולי, בת 37, שבמרכזו ניצבים אביה, אמה ואחיה, שעיצבו את חייה ועתה גם את ההחלטה כי לעובר שברחמה אין סיכוי לחיים נכונים וטובים ומאירים. ועל כן היא חורצת את דינו, כנאשם הניצב על דוכן הנאשמים.
 
כתב האישום שלו הוא, כמובן, על חטאים שלא חטא. אך את ההחלטה שלה, את גזר הדין של כתב הייאוש שלה, "אני לא נותנת לך צ'אנס. אבל זאת הדרך שלי להציל אותך” היא מנמקת בפרקי חייה, אלה שעברה מילדותה דרך התבגרות של ההתמודדות עם אירועים שעיצבו באכזריות לא מתפשרת את אישיותה הבוגרת. 
 
את ההצגה הזאת ראיתי כבר כשהועלתה באפריל השנה במסגרת התאטרונטו, אך לא כתבתי עליה בשעתו. עתה, בזכות אנשי תאטרון תהל חוזרת המונודרמה לחיות עם ענת זמשטייגמן שביצעה אותה במסגרת התאטרונטו.
 
משחק בין סיפור לחוויה
 
הצפייה החוזרת שלי בהצגה הזאת הייתה במפתיע כאילו אני רואה אותה לראשונה. למעט תמונת הפתיחה המצולמת שהועלתה בשעתו ליוטיוב לא זכרתי דבר.  רק בתום ההצגה אמש הבנתי כי באותה פעם ראשונה, עוצמתו המיוחדת של הסיפור של ליאת פישמן לני שיגרה אותי אל פרקי חיים אישיים שלי, או של הקרובים לי. כאלה שעיצבו את עולמי האישי. ואולי משום כך גם הודחקה בי ההצגה כלא הייתה.

 
אך נס התאטרון הטוב עשה הפעם את שלו, וכאשר עלה האור על הבמה במרכז הגאה בגן מאיר, ועם נגיעות מוזיקה של אמיר לקנר, נאחזתי במשחקה המרגש של זמשטייגמן, ובבימוי החכם של פישמן לני, ונשארתי שם, בעולמה המיוחד של יולי ובסיפור חייה.
 
זמשטייגמן, שרק שולחן לבן מסייע לה כאבזר המתאר מיקומים בחייה של יולי – מיטת ההפלות, ג'ים, מצבה, מתרס ועוד – מעצבת את יולי בחיוניות מרתקת. אצבעות ידיה מדברות בעדינות, ובה בעת מבעי עיניה כואבים או צוחקים, והיא שומרת על האיזון הנכון בין התיאור הענייני לחוויה הרגשית, מבלי להיסחף אל מחוזות של מלודרמה מדמיעה.