הרבה רעיונות גדולים, בכל תחומי החיים, החלו משיחה בטלה (או לא) בין שני אנשים על כוס קפה. זהו, פחות או יותר, גם הקייס של "למלא את החלל", סרטה עטור הפרסים של רמה בורשטיין.

כשקטפה את פרס התסריט בטקס חלוקת פרסי אופיר (אחד משבעה פסלונים שהסרט חבק, כולל פרס הסרט הטוב, ששלח אותה למוקדמות אוסקר הסרט הזר), סיפרה בורשטיין שעלילת הסרט התבשלה עם חברתה הטובה עירית שלג (שזכתה בפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה על משחקה בסרט).

"היא התחילה איתי את המסע", שיחזרה בורשטיין, "כששתינו יושבות בין הסירים במטבח ואומרות: אולי נעשה איזה סרט? היא היתה איתי לאורך כל הדרך, וזה ממש מדהים שהגענו לכאן".

"הרגשתי אילמות במובן התרבותי"

"עירית ישבה לידי עם המחשב הנייד שלה ועסקה בענייניה", מספרת לי בורשטיין, "כשמדי פעם ביקשתי ממנה חיזוקים למה שכתבתי. עירית כביכול לא כתבה כלום, אבל התסריט לא היה נוצר בלעדיה. היא מקור השראה לסרט, ובלעדיה הוא לא היה נעשה. היא גם קבעה עבורי את הפגישות עם הקרנות והמפיק, ורק עם הזמן נכנסה גם לנישת השחקנית".

בורשטיין, חוזרת בתשובה המשתייכת לפלג הברסלבי של היהדות החרדית, מגלה שיצירת הסרט נעשתה מטעמים אידיאולוגיים, אבל לא אלה העולים אוטומטית לתודעה.

"אין לי הצהרה של 'תראו את החרדים'. פשוט הרגשתי אילמות במובן התרבותי", היא מסבירה. "העולם התרבותי של המגזר החרדי הוא אילם, הספרות שלו, למשל, לא חוצה מגזרים. הם לא שם להגיד משהו כדי שהעולם ישמע.

"לא רציתי להציג אותם כמתוקים ונפלאים. העולם הזה מורכב, כמו כל העולמות. לא אמרתי לעצמי: 'בואו נראה לכם את היופי של העולם הזה'. יש בסרט משהו מורכב שיכול להוות גם ביקורת על העולם החרדי. אין לי עניין לומר שהעולם התורני נטול מאבקי נפש, זה עולם שכמו כל עולם אחר, מלא במאבקים שכאלה. השליחות לא היתה כזאת, אלא להביא ציוץ ולפתוח צוהר למה שקורה בעולם הזה".

עשו כבר לפנייך סרטי מגזר, כמו "האושפיזין", "חופשת קיץ" ועוד.

"נכון, אבל במאי 'האושפיזין' לא היה חרדי. הפוינט אף ויו הפנימי חייב לנבוע מהבמאי, זה איך שאתה רואה את הדבר. גידי דר עשה סרט מקסים, אבל לא מתוך העולם החרדי".
 


למלא את החלל (צילום: ורד אדיר)


מרכז "למלא את החלל", המבוסס על מקרה אמיתי שבורשטיין נחשפה אליו כשנכחה בחתונה חרדית, עומדת שירה (הדס ירון) בת ה-18, בת למשפחה חרדית המתגוררת בתל-אביב, וחפצה להשתדך ולהינשא. כשהיא שמה עין על האברך המיועד שהוצע למשפחתה על-ידי השדכן, אמה רבקה (שלג) נרתמת לסייע לה במשימה. אלא שמותה הפתאומי והבלתי צפוי של אסתר (רננה רז), אחותה הגדולה של שירה, בעת שהיא יולדת בן בכור, משנה את התוכניות.

לאחר ימי האבל מנסה רבקה לדחוף את שירה להינשא ליוחאי (יפתח קליין), בעלה האלמן של אחותה שנפטרה. זאת, כדי שלא תצא לפועל התוכנית של אמו של יוחאי, לשדך לו בת אשה מבלגיה, מה שירחיק מרבקה את נכדה הטרי. אלא שלמרות הלחצים המופעלים עליה, מתעקשת שירה לבחון את צו לבה האמיתי ולפעול לפיו.

"יש תורה ואל תתבלבל"

"עשיתי סרט על השתוקקות, כמשהו שאין לך, ואז מי שרואה את זה בעיניים הרומנטיות שלו, ולזה כיוונתי, הדבר מחשמל אותו", אומרת בורשטיין. "כשאתה צופה בסרט, לא הרבה מתרחש בין שירה ויוחאי, הם לא אומרים את הדברים, לא עושים שום דבר – וזה בכל זאת קורה. אתה מרגיש את החשמל הזה ואת ההשתוקקות הזו. הנקודות האלה הן המעניינות אותי. לא ידעתי שהסרט יצליח לדבר לכולם, אבל זאת היתה המטרה שלי. היה לי חשוב יותר להפנות אותו לאלה שלא מכירים את העולם הזה, לא לאלה שכן".



הדס ירון ויפתח קליין, למלא את החלל (צילום: ורד אדיר)

בורשטיין מרעיפה תודות ושבחים על מפיק הסרט (שתקציבו היה 700 אלף דולר), אסף אמיר (נורמה-הפקות), ש"ליווה אותי במסע הזה במשך שש שנים. הוא צפוני, אליטיסטי, אנטי-דתי. בדיוק ההפך ממני. היו לו הצעות לפרויקטים והוא לא הלך על זה. אני לא יודעת איך זה קרה. אני לא בן-אדם מתחנף ולא באתי ואמרתי לו: 'אנחנו אותו דבר', אלא, 'תקשיב, אתה לא יודע כלום על איך שהעולם הזה מתנהל. יש תורה ואל תתבלבל'.

"עד היום אנחנו לא מבינים איך קרה שעשינו יצירה כזאת יחד ובסוף גם כל אחד נשאר בהשקפותיו. אסף הוא האבא של הסרט, והוא לא היה נעשה כך עם מפיק אחר. הוא לא רק פונקציה מפיקית, אלא אדם מאוד מעורב בתסריט ובכל מה שקשור לצילומים. הוא לא היה הרבה על סט הצילומים. אבל בחדר העריכה בילה איתי המון זמן, שנה ושלושה חודשים, שהיו בהם גם לא מעט מריבות. הוא לא הניח לי לרגע. הוא שותף אמיתי ליצירה, והשילוב הזה, בין המראה השפילברגי שלו ומראה הדוסית שלי, עבד איכשהו בחו"ל.

"לכל הנוגעים בדבר ברור שאני ה-Hard Sell של הסיפור הזה, למרות שלי מאוד קשה עם התחושה הזאת. הכתפיים שלי צרות והתקשיתי לקחת את זה על עצמי. עד היום אני לא מעכלת את זה, אבל זה פשוט עובד חזק. כל מה שמעניין את האנשים והעיתונאים בעולם זאת אני. אני עוף מוזר בתעשייה, וזה מעניין אנשים וכמובן את התקשורת, ועם הזמן הבנתי שאני צריכה לעשות את זה, למרות שאני משלמת את המחיר הכבד של הוויתור על האנונימיות. הייתי שמחה לוותר על זה ולהתבונן בזה מהצד. אבל אני לא מטומטמת ומבינה את הכוח הזה. עד עתה הסרט כבר נמכר להפצה מסחרית ביותר מ-20 מדינות".

אפרופו שיתוף הפעולה עם עירית שלג, האם משה איבגי, בעלה לשעבר, ודאנה בתם המשותפת ראו את הסרט?

"בטח. משה ראה אותו בוונציה (גם סרט בכיכובו, "מנתק המים", הוקרן שם) ומאוד אהב את זה, כך סיפרו לי, ודאנה ראתה אותו בהקרנת אקדמיה ופעם אחת גם בחדר העריכה. אגב, דאנה היתה אמורה להיות שירה. אני מתה עליה, אין שחקנית כמוה. אבל היא התבגרה עד שהתחלנו ללהק, ולתפקיד הזה היתה חייבת להיות מישהי שהיא ממש ילדה".

זו החלטה אמיצה להפקיד את התפקיד הראשי בידי הדס ירון, שחקנית צעירה ולא ממש מנוסה.

"עשיתי אודישנים והדס באה. היא נכנסה וברגע הראשון לא ספרתי אותה בשקל. ואז היא התחילה לעשות את הדמות, ופשוט קפאתי. היה ברור לי שזו שירה. היינו אחרי תהליך ליהוק של שנה וראינו כבר הכל, את כל מי שאפשר, והיו שם בנות מוכשרות מאוד. הייתי יכולה להתביית על אחרות ולצלוח את הדרך, אבל פתאום מצאתי את האחת שהיתה ממש שירה. באופן טבעי. והיא היתה אז רק בת 20.

"לא פחדתי לקחת את הצ'אנס הזה, הייתי בטוחה בה, אבל אסף לא היה רגוע, ולכן עשינו לה עוד אודישן ועוד אודישן מול השחקנים האחרים. לראות אותה בכל הצבעים האפשריים. מבחינתי, זה היה מסוג הדברים האלה שאתה רואה אותם בפעם הראשונה – ויודע. היה ברור לי שזו היא, כמו שהבנתי גם שזו צריכה להיות שחקנית לא מוכרת".



עירית שלג, הדס ירון ויפתח קליין, למלא את החלל (צילום: ורד אדיר)

"אמרתי לו שאני רוצה סרט שייראה בין אגדה למערבון"

"באיזשהו שלב של הליהוק נפגשנו עם יהודה לוי, לגבי יוחאי, אבל הוא היה צעיר לי מדי. את יפתח היה הסיכון הכי גדול לקחת. הוא שחקן מוכר ועובד הרבה, וזה אמר מבחינתי לקחת מישהו שאולי פתאום ישחק את ההומו באיזו סדרה או סוחר זונות בסדרה אחרת. אבל הוא עשה עבודה מעולה, ולא הבנתי למה הוא לא היה מועמד לפרס אופיר. אולי בגלל שהתפקיד שלו נפל בין הכסאות, לא תפקיד ראשי וגם לא משנה".

המפיק חיים שריר, בתור אב המשפחה, זו הברקת ליהוק.

"זה בא מאסף (המפיק). חיים הוא לא שחקן, אבל הוא אב יהודי ועשה את התפקיד הזה מעל ומעבר".
שריר קבע תקדים כשהיה מועמד לפרס אופיר הן כשחקן משנה, ב"למלא את החלל", והן כמפיק, בזכות "בלדה לאביב הבוכה", סרטו של בני תורתי, שנכלל בין מועמדי קטיגוריית הסרט הטוב ביותר.

הצילום של אסף סודרי נהדר ומלא השראה. איך בחרת בו?

"הוא בן זוגה של חברתי הטובה ביותר, טלי שמש, אז אני מכירה אותו וידעתי שאני רוצה אותו ולא צלם אחר. אמרתי לו שאני רוצה סרט שייראה בין אגדה למערבון, והוא ידע לקרוא את זה. ברגע שראה את התלבושות (שלהן אחראית חני גורביץ'), הוא התחיל להבין את הכיוון שאליו זה הולך – קרנבל צבעים כזה. אני לא רואה את העולם החרדי כשחור-לבן, אלא כעולם מאוד צבעוני".



יפתח קליין, מלא את החלל (צילום: ורד אדיר)


המוזיקה של יצחק אזולאי תורמת המון לאווירה האקזוטית.

"הוא בעל תשובה שמודע לתרבות ולפולקלור החרדיים וחיבר לפי בקשתי שירים המבוצעים א-קאפלה, ללא כלי נגינה. יש הרבה שירות בסרט, והוא אחראי גם לביצועים המיוחדים והאותנטיים שלהן".

בורשטיין חולקת שבחים גם למעצב האמנותי, אורי אמינוב: "גם הוא בעל תשובה שמכיר את העולם הזה ויודע בדיוק איך נראה ארון הספרים ואיך להביא את הלוק הנכון לכל לוקיישן שצולם", היא אומרת.

"ביקשתי מהשם, 'אבא, תרחם עלי, שלא יהיו בושות"

הבאאז הבינלאומי הראשון שבו זכה הסרט היה פסטיבל ונציה, שם הוכתרה הקרנתו בהצלחה גדולה, ובטקס הסיום התבשרו היוצרים שהדס ירון זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר.

עבור בורשטיין כל החוויה הזו עדיין נראית הזויה. "יום קרחנה מטורף", היא מתארת את המפגש שלה עם התקשורת בוונציה ביום הראשון. "אני רואה איך כולן מתהדרות ואומרת לעצמי: 'רמה את לא לבושה כמו שצריך. כולן שם כל-כך יפות, ואת? השם יעזור לך".

ואז הגיע השטיח האדום והצלמים שלא הפסיקו להתלהב מהאשה החרדית בשמלה וכיסוי הראש התואם. "את עומדת מול 150 צלמים מכל רחבי העולם והם צועקים 'Rama left, Rama right'. זה היה משהו מטורף. התפוצצתי מצחוק. הרגשתי שאני עוד שנייה פוזלת מהלפט רייט שלהם, ואת קולטת את הסקרנות שיש להם מהמראה שלי. מילא אם הייתי מביאה את הפוזה הזאת בגיל 28 ועם שלושים קילו פחות. אבל אני? ועוד עם השמלה הזאת בלי הגימור? כנראה שבאמת חן השם על יראיו".

לפני הקרנת הסרט, היא מספרת, "ביקשתי מהשם, 'אבא, תרחם עלי, שלא יהיו בושות. שיהיו קצת מחיאות כפיים. רק שלא נתבזה'. אבל אחרי ההקרנה היו מחיאות כפיים וסטנדינג אוביישן של עשר דקות. "היינו נבוכים, אבל כתרי (כתריאל שחורי, מנהל קרן הקולנוע) אמר לנו לא לזוז עד שזה יסתיים".



למלא את החלל (צילום: ורד אדיר)


ואם זה לא מספיק, בורשטיין הפכה בעל-כורחה גם לסלבית לוהטת ולאייקון אופנה בינלאומי. בערב הקרנת הסרט בוונציה היא הוזמנה לארוחת ערב אצל מיוצ'ה פראדה, יורשת בית-האופנה הידוע, "שבה היו סלבס על השולחן", היא משחזרת. "נעמי ווטס היתה שם, וילם דפו, כל המי ומי, וגם פלורנס וולש, סולנית להקת הפופ הבריטית פלורנס אנד דה מאשין (הנחשבת לאייקון אופנה).

"היא ניגשה אלי ואמרה לי: 'תקשיבי, מהרגע שנכנסת אני לא יכולה להפסיק להעריץ את הכובע שלך'. היא קראה לכיסוי הראש כובע. ואני פתאום קולטת שאני בתוך הזיה. נעמי ווטס עם מחשוף אני לא יודעת עד לאיפה, ואני איזו הצהרת אופנה בתוך הדבר הזה, ופלורנס וולש רואה בי מקור השראה. הרגשתי שעוד דקה היא בעצמה שמה כיסוי ראש.

"ואחר-כך בארץ, יש את התוכנית הזו של גיא פינס, וזו שמדברת על אופנה (דורין אטיאס) מכריזה עלי בתור המתלבשת הטובה ביותר. תגידו, אתם נורמלים?! על ה-30 קילו אקסטרה שלי, ועל 46 שנות חיים שלי, אתם עושים ממני דיוות אופנה?! הכל פתאום לא מציאותי כזה".

את כבר מתכוונת לצעידה על השטיח האדום בהוליווד, אם הסרט ייכנס לאחר שני סינונים לחמישיית הגמר של אוסקר הסרט הזר?

"לא מרגיש לי כאילו אנחנו באמת הולכים לשם. זה מדהים מצד אחד, אבל אני מרגישה שמשמים לא נותנים לי לחוות את זה. אני יודעת את זה בשכל, אבל לא בחוויה של העניין. החוויה היא היומיום, הילדים, הבית, שאני מוצאת בזה סיוע משמים.

רמה בורשטיין, למלא את החלל (צילום: ורד אדיר)

"תכלס הכל אפשרי, אבל אין לי כל-כך אחיזה בזה, כי זה כל-כך הזוי. ברמת המה יכול לקרות, יש אופציה שאני לוקחת פסלון. אבל אני לא חושבת על זה. מה אני צריכה להוסיף לעצמי עכשיו לחץ? מה שיהיה יהיה".

אבל כל מה שקורה בטח מדרבן להמשיך בעשייה. יש כבר משהו נוסף באופק?

"בשלבי פיתוח אצלי מיני-סדרה על בחורה בת 32, בעלת תשובה, שעומדת לפני חתונה, אבל אז הבעל לעתיד מבטל פתאום את הכל. היא נשארת עם דירה, שמלה ותאריך לאולם, ומחליטה לצאת למסע עד לתאריך החתונה המיועד, כדי למצוא חתן".

בארץ רושם "למלא את החלל" מספרים יפים בקופות, אף שהוא לא מוקרן בין כניסת השבת ליציאתה, וכידוע בסופי-שבוע מגיעים לבתי-הקולנוע הרבה יותר צופים מאשר באמצע השבוע. "זה בכלל לא היה אישיו", אומרת הבמאית. "היה ברור לכולם שהסרט לא יוקרן בשבתות, ובכלל לא היה צורך לדון בזה".

"היו לי מחשבות שאולי אני כישלון ועדיף לי לנסות להתפרנס מלנקות בתים"

הסיפור האישי של בורשטיין הוא מקרה קלאסי לסרט. היא נולדה בניו-יורק, לפני 46 שנה כאמור, לאם יהודייה-אמריקאית (ארבעה דורות שם) ולאב ישראלי ימאי, שנפגשו במהלך מסעותיו. יש לה אחות מאותה אם ועוד אחות – צעירה ממנה ב-18 שנה – מאשה שנייה שבעלה נישא לה, לאחר הגירושים מאמה הביולוגית.

בגיל שנה עלתה בורשטיין ארצה עם המשפחה, שהתיישבה בכפר-סבא. במשך כל ילדותה נדדה עם הוריה בעולם – בארצות-הברית, אירופה ואפילו בפרס – כפוף לעבודתו של האב. עם זאת, הבסיס של המשפחה נשאר תמיד בכפר-סבא. בשבועות שבהם היו מטיילים בעולם היתה אמה של בורשטיין דואגת לחינוך ביתי לילדים. את שנות התיכון היא העבירה במגמת צילום בוויצו צרפת. מהצבא שוחררה בשל מחזור של עודף בנות, ובמקום להתגייס נסעה לניו-יורק, לגריניץ' ויליג', שם התגוררה שלוש שנים.

היא היתה אז חילונית הדוניסטית. "התעסקתי שם בלמלצר, למכור טישרטים, לשבת בבתי-קפה, לראות אנשים, לדבר. לחיות. שום דבר עמוק. לא הלכתי אפילו לראות איזו הצגה בברודוויי, וגם לא יצאתי למועדונים. אני לא מהאנשים האלה. לא הלכתי לכל מיני אתרים רק כדי לסמן וי, שהייתי שם. באתי פשוט כדי לחיות".

כששבה לארץ התלבטה באשר להמשך דרכה. חברה ביקשה ממנה להתלוות אליה לבחינות לתיאטרון חזותי בירושלים. בורשטיין הגיעה והמתינה בחוץ. כשהחלה להשתעמם עלתה קומה ומצאה עצמה בכניסה לבית הספר לקולנוע סם שפיגל. הפקידה שאלה אותה אם היא רוצה טופסי הרשמה לפני הבחינה, ובורשטיין זרמה והפכה לתלמידה מן המניין במוסד המוערך. "לא ידעתי בכלל שאני רוצה ללמוד קולנוע, וכמו כל דבר שקרה לי בחיים ההזויים האלה, גם סם שפיגל קרה לי בטעות", היא מודה.

"'סם שפיגל' שואב אותך. זה מקום של עשייה תמידית, נשאבתי אל הלימודים. תמיד היתה בי משיכה למשהו יצירתי, זה לא חידש לי. זה בית-ספר לא פשוט, אבל בסוף כנראה היה נכון. למרות שהיו לי לא פעם מחשבות שאולי אני כישלון ועדיף לי לנסות להתפרנס מלנקות בתים. אבל לא פחדתי, אמרתי לעצמי שאם אעשה סרט ולא אצליח, אז מה קרה? בסופו של דבר כל מה שאני יודעת על קולנוע למדתי שם. זו באר ששתיתי ממנה לא מעט".
זאת, על אף שהיתה שם "זו שנותנים לה לעשות הכל אבל לא מקדמים אותה. עוף מוזר. זאת שעושה את כל הפרויקטים, אבל לא שולחים אותה לפסטיבלים בעולם".

"הרגשתי שאני מוקפת בילדי הנאצים"

פרויקט הגמר שלה שם נקרא "ליל כלולות". "פשוט לא יאומן איך הנושאים אצלי חוזרים על עצמם. זוגיות זה נושא שתמיד עניין אותי. הסרט היה על דת לא ידועה, במקום לא ידוע, בזמן לא ידוע. ראיתי סרט דוקומנטרי מצרי חזק על טקסים מאוד נוקשים שיש להם, מנהגים אמיתיים שקורים בכפרים במצרים. כשהם נישאים, בני הזוג נכנסים לחדר יחד עם הדוד ומאפשרים לו לעמוד על הכשרות של הקשר ביניהם, ואם הכלה לא צנועה, יורים בה.

"עשיתי מין סרט שכזה, שבו האבא שלה נכנס איתם לחדר. סרט מאוד צנוע, במובן הזה שאני לא יודעת למה, אבל אין בו שום עירום, בכלל לא הלכתי על זה. ובתוך כל הסיטואציה המשונה הזו היצרים מתלהטים. עם האבא ועם האקדח".

בשנים 1990 ו-1994 היא למדה באינטנסיביות בסם שפיגל, ובתהליך החזרה בתשובה החלה כמה חודשים לאחר סיום הלימודים. במשך כל חייה הבוגרים היא חשה שהיא בחיפוש תמידי אחרי תשובות ל"דברים שלא הסתדרו לי", כדבריה. "ביקשתי תשובות בבודהיזם ובזן, בעוד שהיהדות, כמי שגדלה בבית חילוני, היתה אופציה די לא מתקבלת על הדעת. עם כל הדעות הקדומות, שום דבר שם לא נראה לי אטרקטיבי שם".

מה שעשה לה סוויץ' בראש היה נסיעה לגרמניה, לפסטיבל סרטי סטודנטים במינכן. "כמובן שלא הציגו סרט שלי, אבל לפחות פירגנו לי נסיעה עם סרטים אחרים", היא מספרת. "וכבר בשדה התעופה אני, אזרחית העולם הגדול, שאין לי שום קשר עם כלום, נכנסתי למין סיוט יהודי כזה. השפה זיעזעה אותי. כל מי שהיה מעל גיל 70 חשבתי מיד איפה הוא היה בין 39' ל-45'. כל אחד כזה היה נראה לי שותף לרצח ותהיתי איפה הוא היה בשואה. הרגשתי שהם יכולים להתקיף אותי בכל רגע נתון. רציתי רק לחזור הביתה וזה לא טבעי לי ולא מתאים לי, כי אני בנאדם שמייצר תקווה. לא דועך. אבל זו היתה חוויה כל-כך חזקה, הרגשתי שאני מוקפת בילדי הנאצים".

השיא היה כשישבה בפאב ופתאום בחור גלוח ראש שלח לה בירה, והיא הזדעזעה מהמחווה. "בגיל 26 עשיתי עם עצמי היכרות מחודשת", היא משחזרת. "אמרתי לעצמי, את לא אזרחית העולם הגדול. את יהודייה. ואם היית נולדת בזמן אחר יכולת למות".

חברה שלה שהיתה בתחילת הדרך לחזרה בתשובה המליצה לה על מקום שבו יוכלו בצוותא לסעוד סעודת שבת ולהתוודע לעולם הדתי. "הגעתי לארוחה עם מכנסיים ועליהם חצאית, לבושה כמו ערבייה", היא נזכרת. "ובגלל שאני קיצונית, אז בשבת הזאת עדיין הייתי חילונית, אבל בשבת הבאה כבר הייתי דתייה. לא ידעתי אפילו מה, אבל הבנתי משהו. הייתי באינספור חיפושים כדי למצוא, והבנתי שמצאתי, אז לא היתה לי שום בעיה לעשות את הדבר הזה במיידי.

"הרגשתי שמצאתי את התשובות למה שהטריד אותי. הבנתי שאני שם וזה מרגיש לי אמיתי. חשתי מאוהבת ביהדות, אז עשיתי את זה מאוד קיצוני, בלי התחבטויות וספקות. אי-אפשר להסביר את זה. חייבים לעבור חוויה מאוד עמוקה כדי שבן-אדם יעשה טוויסט כזה. אתה פשוט מרגיש מאוהב והכל ברור לך. אתה אץ כמו איילה ושום דבר לא יכול לעצור את זה. הזרם שכבש אותי היה ברסלב, רבי נחמן. מאז ועד היום".

"הילדים שלי לא מרגישים שהתורה עוצרת אותם"

את בעלה ירון, חוזר בתשובה אף הוא, ראתה לראשונה חצי שנה אחר-כך בארוחת שבת שבה השתתפו שניהם. קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן הם נישאו, וכיום הם הורים לארבעה ילדים. בורשטיין ומשפחתה הם חלק מקהילת אביר-יעקב, בהנהגת הרב מרדכי אוירבך, יותר מ-100 משפחות של בעלי תשובה וחרדים מבית שחיים במושבה חרדית בלב תל-אביב, באזור שינקין. בורשטיין מספרת שילדי הקהילה לומדים בבתי-הספר החרדיים בעיר ומשתלבים בהם היטב.

הרב אוירבך הוא גם הסמכות הרוחנית שאיתה התייעצה בורשטיין בכל הנוגע לסרט. "כתפי צרות ואני לא רואה את התמונה השלמה", היא טוענת. "הרב רואה תמונה שלמה והראייה שלו היא מהותית לחיים. כשאני עוד התלבטתי אם בכלל להיכנס לפרויקט, הרב כבר הזרים את זה קדימה, דווקא ברגעים שאני נחלשתי, כשעוד אפשר היה להתחרט. עד היום הוא עדיין מעורב בכל ההתפתחויות הלא סבירות שקורות לי עם הסרט הזה".

בעלך תומך בך נאמנה וליווה אותך לוונציה. עד כמה הילדים שלכם מעורבים בעשייתך ובהצלחתך?

"מעורבים מאד, למרות שהם לא צפו בסרט. בתקופת הצילומים, בגלל שצילמנו קרוב לבית, הם אכלו איתי בכל יום צהריים. זה היה כיף גדול. לחילונים יש תחושה שילדים חרדים מפסידים משהו בגלל שהם עסוקים בתורה, אבל הילדים שלי לא מרגישים שהתורה עוצרת אותם. מבחינתנו, מי שלא חי חיים של תורה הוא בפספוס.

"הילדים מאוד שם, ומצד שני, לא מעוניינים לראות את זה. קצת לפני עליית הסרט בני הבכור אירגן מסע בין קברי צדיקים יחד עם חבריו כדי להתפלל להצלחתו. אני בטוחה שהתפילות שלו ושל שאר הילדים, תינוקות של בית רבן, עזרו לי להצליח".