זמרת מהמעלה הראשונה

אי אז בקיץ 39' קרה בנשף בנס-ציונה דבר שכמותו לא קרה שוב בזמר עברי. כשזמרת צעירונת עלתה לשיר שם את "ליל גליל", השיר שכתבו אלתרמן וזעירא על רועה, המחפש את אהובתו, אביגיל, בהרי הגליל, התאהב בה עד כלות שומר שדות עשוי ללא חת.

כתום הופעתה, הוא הציע לה טרמפ על סוסתו. לא ברור אם ההצעה התקבלה, אבל במחי רגע משולהב אחד נבלמה דהירת הקריירה של זמרת שניבאו לה גדולות. הרומנטיקה ניצחה ושירי הזמרת, שעד העשור הקודם עוד הגיחה להופעות-אורח, הפכו לנוסטלגיה מרגשת.

לפני חודש הלכה לעולמה בגיל 93 אסתר גמליאלית, שריד אחרון לזמר שלפני קום המדינה. סיפורה יוצא הדופן, כולל הקלטות נדירות של שיריה, ובראשם להיטה הגדול "הטנדר נוסע", יובא במוצ"ש בתשע בגלי צה"ל, בתוכנית מיוחדת לזכרה בעריכת יורם רותם, בהשתתפות אחייניתה, הזמרת עדנה גורן, המספרת שבזכותה נהייתה זמרת.

גמליאלית, הזמרת שהקדימה את זמנה, התהלכה שנים רבות עם חלום לא ממומש, לכנס את שיריה מאז בתקליטור. לפני קרוב לתריסר שנים, כשחלומה הוגשם חלקית כאשר זכתה להוציא חלק מהשירים בתקליטור בהפקה עצמאית צנועה, יצאתי אליה, לרמת-ישי שבלב עמק יזרעאל, עם גורן וחשתי כמי שנוגע בהיסטוריה.

כך כתבתי בעקבות הביקור אצל גמליאלית: "צלילי התקליטור מושכים אותי אליה ביום סגרירי סוער במיוחד. בפנים בית האבן הציורי שלה חמימות משפחתית ממיסה את צינת החורף. גורן משתלבת כהרף עין ב'להקה' הביתית של דודתה, הכוללת עמה את נכדיה המזמרים – גדי, בנה של בתה אילת ואלה, בתה של בתה ענת. גדי שולף גיטרה והמשפחה המזמרת שרה את 'אל נא תגידי לי שלום', מלהיטי העבר של גמליאלית, מאת עודד אבישר ונחום נרדי, שאחייניתה חידשה לכבודה כעבור זמן רב.

"אני מעיף מבט לעבר גמליאלית שלפני שנים הקסימה רבים עם גומות החן שלה. כן, היא מנצחת את הגיל. הבריאות אולי לא מאה אחוז, אבל הלוואי על כל בנות ה-80 להיראות כמוה. פעם כוכבת, תמיד כוכבת. בין השאלות במהלך הראיון היא מפזמת משירי העבר. כן, זה הקול שהשתמר בזיכרון שלנו. והזיכרון שלה? – ברוך השם! היא זוכרת בעל פה את שיריה. 'השירים הם הדבר שמחזיק אותי בחיים', אומרת גמליאלית".

ממרחק השנים מצטייר סיפורה כאגדה ארץ-ישראלית. היא נולדה בתענית אסתר תרע"ט במצרים, בדרכם של הוריה מתימן לתל-אביב הקטנה – ומכאן שמה. מילדות זימרה את שיריה של הזמרת האהובה עליה, ברכה צפירה, שהייתה מבוגרת ממנה בתשע שנים. מפלט מתנאי המחייה הקשים במשפחתה מצאה בלהקת הבלט התנ"כי שהקימה הפרימה בלרינה רינה ניקובה.



אסתר גמליאלית בצעירותה (מקור: ארכיון הזמרת)


גמליאלית, שלא ממש חלמה להיות רקדנית, לא הייתה מאושרת בלהקה, שבמסגרתה הופיעה אפילו בדמשק וביירות. "ניקובה דיכאה אותי בכל הנוגע לשירה". מסתבר, שבכל זאת הצליחה לשיר פה ושם בין הריקודים. רגע לפני שפרשה מהלהקה העיתונאי גרשון סווט שמע אותה שרה למרות הכל והמליץ עליה לקול ירושלים, שם בדיוק חיפשו זמרת לתוכנית לראש השנה. ממנה המריאה ככוכב-שביט.

"היא מחוננת בכל הכישרון והקסם הנחוצים לזמרת מהמעלה הראשונה", נכתב על הופעתה ברדיו.  בין המאזינים לה היה יוסף גולנד, מבצע הלהיט 'דודה, הגידי לנו כן!' הוא התפעל משירתה של הנערה בת ה-18 והביאה ל'המטאטא', התיאטרון הסאטירי שבו כיכב.

"יו מאסט גו טו אמריקה"

הימים היו ימי המאורעות. גמליאלית (היא הוסיפה את הת' לשם משפחתה תוך כדי הופעתה במסגרת החדשה לה) תרמה את חלקה לעידוד המורל. בשיא התוכנית היא ביצעה עם כוכבי תיאטרונה, שמואל רודנסקי ויעקב טימן, את 'שיר הגפירים', לבושים במדי הנוטרים, אנשי משטרת היישובים העבריים שליד משטרת המנדט וכשלראשם קולפקים. בביצוע השיר נראו השניים מחזרים אחר פצצת האנרגיה הגמליאלית והקהל נמס כשהיא שרה "אני רוצה גפיר!" כשסיפרה לי על כך, דווקא נאנחה. "חבל שלא צילמו את זה", הצרה הזמרת שגם ניצחה זמרים מנוסים ממנה בפסטיבל זמר שארגן באותה שנה האימפסריו משה ואלין.

בהצגות 'המטאטא' הרבתה להופיע בתפקידי נערים תימנים. אלתרמן התאים למימדי גופה את השיר 'גדליה רבע איש' ומשה וילנסקי, הוא מקס, העולה מוורשה, התמזג להפליא עם המקצב התימני. לימים גילתה גמליאלית שבכל הנוגע לשיר הזה, שלימים התפרסם בביצועה של רבקה זוהר, היא לא זכתה מההפקר. "שילמתי לאלתרמן לירה וחצי על השיר", סיפרה.

עד אחרית ימיה הייתה גמליאלית משוכנעת שגדול להיטיה, 'הטנדר נוסע', שעמו כה הלהיבה את ה'ישוב', נכתב במיוחד לה. המשורר יעקב אורלנד טען אחרת. "עדיין לא הכרתי את אסתר, כשבעיצומו של השירות שלי בנוטרות כתבתי את מילות השיר לפי הזמנת 'המטאטא', כדי שישמש מעבר בין המערכונים".

וילנסקי הלחין במלוא הטמפו ואורלנד חרז בתום ממיס. "שחור הלילה כבר ירד על הכנרת", שרה העלמה. "קחוני נא אתכם, אחיי, אני אומרת/ שאוני נא אתכם אתם הבחורים/ שאוני נא אתכם מעבר להרים". והתגובה? – "והם אומרים אלי: 'עלי, כי את יפה כה, כי בשבילך ניסע מסדום ועד לעכו/ כי בשבילך ניסע כולם, כולם, כולם/ אף למקום שעוד איננו בעולם".

ועם מה נסעו? – כמובן, עם טנדר שנוסע, מתגלגל ורץ והשיר הפך לדגל של גמליאלית, למרות שעד מהרה הפך גם לנחלתה של שושנה דמארי שעוד מעט נגיע אליה. שומעיה התפעלו ממנה.

"אסתרקה!", קרא לה המשורר שאול טשרניחובסקי – "אדם עם חיוך נפלא", היא מציינת – והחמיא לה חגיגית, כשביצעה באירוע את שירו "בת הרב", בלחנו של נחום נרדי, שליווה בפסנתר. וכשביקר בארץ השחקן היהודי-אמריקאי פול מוני, נישא על גלי הערצת סרטו "האדמה הזאת", יצא מגדרו נוכח הופעתה וניסה לדרבן אותה לכיוון לקריירה בינלאומית. "יו מאסט גו טו אמריקה!', אמר לי מוני", העידה.

"הלכתי אחרי אביגדור"

אבל גמליאלית לא הרחיקה עד כדי כך. כשנרדי חובב התימניות הציע לה להצטרף אליו לסיבוב באמריקה, במקום ברכה צפירה, כבר הייתה נשואה לשומר ולחקלאי אביגדור יוסיפון, שרצה אותה הכי קרוב אליו.

"אביגדור היה גבר נאה משכמו ומעלה", סיפרה על ההיכרות ביניהם בנשף בנס-ציונה. "בסוף ההופעה הוא ניגש אלי ואמר ישר לעניין – 'אני רוצה אותך!' ניסיתי לטעון שאני ממהרת לאיזשהו מקום, אבל זה לא עזר. שבוע הוא לא הרפה ממני עד שנעניתי לו. כעבור שבוע נוסף, נישאנו".

מה גרם לך להיענות כה מהר בגיל עשרים? – שאלתיה. "מבחינה כלכלית לא רציתי להיות תלויה בהוריי", ניסתה לרכך את המוסכמה שיוסיפון שלה בלם את הקריירה שלה. "גם לא הייתי בטוחה שמתאים לי כל מה שהולך מאחורי הקלעים. הלכתי אחרי אביגדור, מה גם שאהבתי גברים חסונים כמוהו. אבל לא העליתי על הדעת שעם נישואיי אקרב את סוף הקריירה שלי".

חבריה ב"המטאטא" בירכו במודעה ב"דבר" את "חברתנו החביבה אסתר גמליאלית" ולא שיערו שתוך שנתיים ייאלצו לוותר על הכוכבת שלהם. היא, 'מנעימת זמירות ישראל', כפי שכונתה במודעת ברכה של "הנוער העובד", עברה להתגורר עם האביר שלה על הסוס הלבן במושב בית-עובד, הסמוך לנס-ציונה. חקלאית גדולה לא יצאה ממנה. "ניסיתי פעם לחלוב ולא הלך לי", הודתה.

נפשה של גמליאלית יצאה אל הבמה, אבל בתוכנית "כי תצא למלחמה" פרשה מ"המטאטא" ותלתה את המיקרופון כשהיא בת 22 בלבד. מאז ניהלה משחק-מחבואים עם הבמה, באה והולכת, לחיק משפחתה. "פיניתי מקום לשושנה (דמארי)", העירה בהומור.

דמארי הייתה המבצעת המפורסמת ביותר של 'שני שושנים', מהפנינים הנוצצות של הזמר העברי ומלבדה הקליטו את השיר המשתפך הזה עשרות זמרים. הן אורלנד והן שרה, אלמנתו של המלחין מרדכי זעירא, סיפרו לי את הגרסה המוכרת של נסיבות כתיבת השיר. כשאורלנד וזוגתו בת-אל הסבו בבית-קפה תל-אביבי עם בני הזוג זעירא, עברה במקום מוכרת פרחים. כששני הג'נטלמנים כיבדו את בנות-זוגן בשושנים, העלתה שרה את הרעיון לכתיבת השיר שנכתב על מפית בו במקום.

והביצוע הראשון? – לעומת אורלנד, ששייך אותו לדמארי, וכך סברו רבים, עמדה גמליאלית על זכות הראשונים שלה. לטענתה, באחת מגיחותיה לתל-אביב שמעה את הלחן הלא גמור אצל זעירא, שאצלו חיפשה חומר ושילמה לו. "כששמעתי את השיר, נדלקתי עליו", העידה בפניי. "לבקשתי, הכין וילנסקי עיבוד ונסענו ל'קול ירושלים', שם הקלטתי ראשונה את השיר".

"השירה מרפאה אותי"

לזמן-מה דומה היה שהמטוטלת שלה נעה חזרה לכיוון הבמה, לאחר שהייתה במשלחת לפסטיבל הנוער הדמוקרטי בפראג. "הרגשתי כממלאת שליחות – להביא את השיר העממי שלנו ליהודים ולנוכרים כאחד", דיווחה ב"דבר" של 14.11.47 מי שהתקבלה בצ'כיה כגמליאליתובה. שיא ההתרגשות היה בהופעות במחנות. "אפילו אצלנו, הצברים, נצצו דמעות בעיניים לשמע התגובה של אלפי השומעים ל'התקווה' שלנו", כתבה והוסיפה לתאר כיצד הופיעה גם במחנות באיטליה על במה מארגזים וגם על אוטו-משא, כדבריה. "השתדלנו שם להבריח את הייאוש ולעורר את התקווה", ציינה.

"עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכרת בהופעות בפני שארית הפליטה", סיפרה לי. "קבלת הפנים החמה בשובי ארצה גרמה לי לחשוב על חידוש הקריירה. אבל לאביגדור היו מחשבות אחרות..."

הבלחותיה אל הבמות התמעטו כשהם עברו ב-52' לרמת-ישי, הרחק ממרכז העניינים. במקום לצאת להופעות, הייתה מארחת את החברים הרבים שהוא הביא הביתה לארוחות, כולל גנבים שלכד ורצה ללמד אותם לקח בדרך מקורית משלו.

הופעותיה הנדירות עוררו התרגשות. אחת מהן הייתה ב-60' במופע המדובר "היה היו זמנים", מצעד פזמוני הישוב, כשבין שלל הכוכבים שהופיעו בו, בהיכל התרבות, השתזרה גמליאלית קרוב לוודאי לאחר קבלת אישור מבעלה וכשירדה מ"הטנדר נוסע", הקהל הריע. 24 שנה לאחר מכן הבליחה בטלוויזיה כששרה בתוכנית "הדרן לתל-אביב" את "גדליה רבע איש" והשמיעה בדואט עם יהורם גאון את "בכרמי תימן". לתשואות הקהל הגיבה ב"תודה, התגעגעתי אליכם", ונעלמה חזרה אל השדות שבעמק, שם ציפה לה יוסיפון.

אסתר גמליאלית ואחייניתה עדנה גורן, צוותא 2002 (מקור: ארכיון הזמרת)

היו שתיארו אותו כאגדה בחייו. בנעוריו עלה מברית המועצות של אז ועד מהרה הצטרף לאגודת השומרים, כשבעודו רכוב על סוסתו הפיל את חיתיתו על פורעים ערבים ברחבי הארץ, לצד עיסוקו בחקלאות. והוא, שהיה מאנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, נענה בגיל 71 לקריאתו של שר הביטחון אריאל שרון לצאת בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה לביירות, מחופש לערבי כדי לגייס אנשי קשר מבני העדה הנוצרית. "יהודי גאה שמצד שני היה בעל יכולת ליצור יחסי אמון וכבוד הדדי  עם המיעוט הערבי", כך ספד לו שרון בלווייתו.

יום אחד, בדצמבר 93', שמעה גמליאלית ירייה בודדת מחצר ביתה. כשיצאה החוצה, מצאה את הגבר העוצמתי שלה ירוי בלא רוח חיים. יוסיפון, שחלה ולקה בין השאר בשבץ מוחי, מימש את איומי ההתאבדות שלו כדי לא ליפול לנטל על סביבתו. קודם לכן, כשאמר לה שאיננו רואה טעם לחייו והיא שאלה אם השתגע, השיב: "דאגתי לך להכל ולא יחסר לך כלום. אני לא אהיה כמו פגר!"

בבואי אליה, הראתה לי גמליאלית את חדרו שנשאר כפי שהיה, עם צילומי הסוסים ועם האוכפים והרתמות, כשעל הקירות תלויים חרבות וכלי-נשק אחרים. "היא נותרה בגפה בדירתם עם השירים הישנים, עבודות הרקמה והמטבח והטלנובלות בטלוויזיה שעוזרות לה להפיג שעות של בדידות", כך כתבתי לפני כתריסר שנים. "אבל יותר מכל אוהבת גמליאלית לשיר. תמיד. בכל הזדמנות. אפילו אם יזמינוה לגן-ילדים. 'השירה מרפאה אותי', היא טוענת.
"שעה שמחלונה נשקף נוף נהדר של עמק יזרעאל ובעודה אוחזת בתקליטור שלה, היא מישירה אליו מבט ואומרת – 'כמה חיכיתי לו! ועכשיו, כשיצא, אני מרגישה את טעם ההחמצה וחושבת מה היה קורה אם הייתי ממשיכה את הקריירה".

 
מימין: אסתר גמליאלית, שמרית אור, שושנה דמארי ולולה. צוותא, 2002  (מקור: ארכיון אסתר גמליאלית)

המחשבות האלה לא הרפו ממנה. "אולי עזבתי את הבמה מוקדם מדי", התייסרה הזמרת של 'אל תפחדי תמר', 'הודי חמודי', 'לילה בגלבוע' ועוד - והודתה בפחדיה נוכח כל הנסיונות לשכנע אותה לחזור. "אני רוצה להיות כמו פעם ויודעת שזה לא ייתכן", אמרה גמליאלית. "להתחיל הכל מחדש? – כבר עברו השנים..."

כשהובאה למנוחת עולמים לצד בעלה בקברות השומרים בשייח אבריק, נפרדו מלוויה בשירה חרישית של שירה 'אל נא תגידי לי שלום'. זה היה האקורד האחרון בחייה יוצאי הדופן של אסתר גמליאלית. 

תכנית לזכרה של אסתר גמליאלית בעריכת יורם רותם ובהשתתפות עדנה גורן תשודר במוצאי שבת, 17 בנובמבר ב-21:00 בגלי צה"ל.