לשים את הלב על הבמה

יש משהו מאכזב ביישומו הבימתי (אם בכלל) של "חדרים", אלבום הבכורה הרגיש המרגש של ג'ודי ענתבי.
ההפקה המוזיקלית המזהירה והמפעימה של יהוא ירון (בשיתוף עם טכנאי ההקלטות רונן רוט), שהיתה קשובה לקולה הפנימי של ענתבי, לרגשותיה ולתחושותיה, כמו נעלמה (וגם קצת נאלמה) מהמעבר לבמה. וכהכרזתה בשלב מוקדם של ענתבי עצמה, הכיוון רוק'נרולי, מוחצן במובהק.

זה לא נורא. מותר לה. עם שירים אישיים, אמיצים וחושפניים כשלה, לא פשוט לשים את הלב שלה על הבמה ללא הגנה. אולי היא אף צודקת שזה מוקדם לה עדיין, ברגע הזה בקריירה שלה, להיות היא האמיתית של האלבום, אם מסיבות אמנותיות (רק תקליט אחד ו-13 שירים מוקלטים ומוכרים) אם מסיבות כלכליות. כי אין לה מספיק עומק ורפרטואר להפקה ישובה ומושקעת כפי שיאה ליצירה שלה.

בינתיים היא משאירה אותה על המדף, בקליפה של רוק'נרול בסיסי של שתי גיטרות-בס-תופים, כדי לחוות ולנסות אותם, להפגין נוכחות ולצבור חוויות ושירים, התנסות וביטחון לקראת ההמשך.

להחלטה אמנותית זו יש מחיר שהנפגעים העיקריים ממנו הם שלושה מהשירים היותר אישיים שלה - "ימים אחרונים", "בת שלושים" ו"זוויות" - שלא נכללים במופע כנראה מפני שאינם מתאימים לצבע המוזיקלי שלו.
בעשרת השירים האחרים יותר "קל" לה לברוח מן המבוכה ואי הנוחות שדורשת החשיפה הבימתית, להסתתר מאחורי רוק "גברי".

אם כי גם תחת הנגינה המשוננת, המנסרת והבוטשת  - שיש לה הדים מסוגננים, מרומזים ומאופקים באלבום - היא נשארת ג'ודי ענתבי רכה ולא מאיימת בקול ובשירה שלה, די מנוגדת לצליל הנוקב.

בהופעה היא הופכת את האלבום על פניו. פותחת עם קריאת הכיוון המאוששת של "אף אחד לא" ורוק המסע של "בלי עצירה"; ממשיכה עם משבר האהבה והזהויות של "עוד אחד כמוה" ועם התשוקה לחלוק את החוויות שלה ב"אשמה" (כינוי הבמה של "בתוך החדרים").

ב"בוסטון" מלאת הזיכרונות והחוויות היא עוברת לגיטרה אקוסטית ומדגישה גוון פולקי. היא חוזרת לחשמלית ב"זה לא אותו אתה" שגעגוע וניכור משמשים בו בערבוביה, כמו גם פסיכדליה וסיוט (אייל פיק בגיטרה המובילה; אחיו יובל פיק מנגן על הבס).

משבר האהבה של "אי הבנות" מתעצם לרוק גראנג'י (תיפוף חד כתער של מתן בן צבי) ו"רעש לבן" הרגיש ויפה מתחיל איטי ושקט כשהרעש שמגיע בהמשך הופך את החלום לסיוט.

בהתפכחות האהבה של "הנה אני" היא חוזרת לגיטרה האקוסטית, וממשיכה עמה לשיר חדש, באנגלית דווקא, בשם I'm Loosing You, וגם ל"האגם הנעלם", רוק-פולק-קנטרי של חוויית ילדות, חניכה והתבגרות. ההדרן הוא גרסה מרתקת שלה ל"אצלך בעולם" של מאיר בנאי, ש בלשון נקבה מקבל זווית שונה ומעניינת ("תני לי יד/ תני לי מקום/ אצלך בעולם...").

האם יכול להיות שאני דורש יותר מדיי מג'ודי ענתבי? היא כמובן לא חייבת לי, אבל מיעוט הצופים בהופעה (לא יותר משלושים להערכתי, וגם לגבי האוזן זה מעט) מלמד. או שהבשורה עדיין לא נפוצה, וחבל. או שהשמועה על אופי ההופעה טרם עשתה את שלה. ואולי כן, וגם זה חבל. ובכל זאת אני שולח אתכם שוב אל האלבום. אתם חייבים. לעצמכם, אם לא לה.

ג'ודי ענתבי, "חדרים" בהופעה. אוזןבר תל אביב. שלישי, 13 בנובמבר 2012

גיטריסט ששר

לאמיר לביא יש ("טעויות שאהבתי", 11 שירים, 54:13 דקות) רוק'נרול מאופק ועצור. בשירה החמה שלו זה רוק רך, בנגינה - הגיטרות (שלו ושל ארז לב-ארי, שותפו בהפקה המוזיקלית מלבד שלושה שירים) קשות, וקשה שלא לזהות את הצליל האופייני של לב-ארי.

השירים של לביא (כל המלים והלחנים שלו) הם על גבול השירה. שפתם לקונית אמנם, קצרת מַבָּעים, אבל חפה מקלישאות ושבלוניות בתיאור מערכות היחסים הנאבקים-כאילו שבינו לבינה. דוגמה: "טוב שחזרת, תורידי מעיל, את בבית/ חומות חלולות שאפשר לקבור בחול/ עדן (הטעות במקור. ע.א.) חלון, כישוף במטבח נכנע לקרני השמש/ הבוקר עוד לח מריח הקרב של אתמול" ("לא מאוחר").

אמיר לביא (תמונת יח"צ)


אצלו, אם אפשר להיתלות באילנות גבוהים, אין אהבות שמחות. הן נקנות בכאבים, בהתמודדויות ובמבחנים. שירים עירוניים מובהקים שמרביתם ככולם מתרחשים (בארים, בתי קפה, רחובות ולבבות) באשמורת שנייה, בין עֵרות לשינה ולהיפך.

השירים בסדר. אמינים, מלאי כנות. אפשר לזרום איתם, לחבב אותם, גם אם לא להתרגש מהם, כי - כאמור - יש בהם משהו עצור, לא נחשף. וכמה שהם קצרים (יחסית) באלבום, ככה הם ארוכים על הבמה, עד כדי חשד, לגמרי מבוסס, שלביא הוא לא זמר שמנגן אלא גיטריסט ששר. ולפחות כרגע - בעיקר אחרי ההיכרות הבימתית עמו - הוא מנגן טוב יותר, נכון להגיד מרשים יותר, מאשר הוא שר.

דומה שזה גם סדר העדיפויות שלו. הנגינה חשובה לו יותר מהשירה ובה הוא משקיע - תשומת לב, ריכוז וזמן - יותר. ולא בכדי המופע התארך לכמעט מאה דקות, אחד ממופעי ההשקה הארוכים ביותר בהם נכחתי לאלבום בכורה.

 וייתכן שאלמלא הנגינה הייתי פורש בשלב מוקדם יותר. לא שהיו שם ניצוצות ומפגני וירטואוזיה. פשוט היתה חבילת נגינה מרשימה ומהנה ביותר - שלו, של אתי זנגי, נגן הגיטרה (והחצוצרה, ב"מת בחיוך"), וכמובן של ארז לב-ארי שהתארח בשישה שירים (מחציתם שלו: "בסוף היום", "צדק" ו"אנה אפנה") בלב המופע.

אם כיוצר וכנגן אמיר לביא מצליח להרשים, כזמר הוא בעייתי. במהות יש לו שירה חמה, אפילו רגישה, אבל רחוקה מלהיות משויפת. היא אינטואיטיבית, לא מלומדת, קוּלית לכאורה, מן הסתם לא חשובה מספיק בעבורו, כדי להשקיע בה יותר.

עד כדי כך שהוא נראה נעדר אנרגיות, חסר התלהבות, תנופה ושכנוע, ובעיקר - לא מייצר עניין. הצליל מגובש, שתי גיטרות-בס-תופים (וגם פסנתר), הרבה יותר מחוספס ומלוכלך מהאלבום שמעוטר בדוגמיות של כלי קשת ובדגימות של תכנותים. אבל כיוון שמעבר להצגה היבשה של השירים הוא ממעט לדבר (הניסיונות שלו רק מעידים שזה לא הצד החזק שלו) יש קושי מהותי ביצירת קשר, מה גם שהשירים לא פשוטים טקסטואלית.

ועם זאת הוא מבצע את כל שירי האלבום, מהלהיט (היחסי) "לעוף" שפותח את האלבום ואת ההופעה, דרך הסינגל "רק לפעמים" ששורה בו מספקת לאלבום את שמו ו"מלחמות", שנשמע אולי נשמע רלוונטי בחמישי בלילה, אבל עניינו דווקא בתרבות הבילוי העירונית של צעירים חסרי מנוח, ושיר השדרים האחרון "חוסר אונים". 

הוראות הפעלה: קודם האלבום, ואם תשתכנעו - נסו אותו בהופעה.

אמיר לביא, טעויות שאהבתי, מופע השקה. חמישי, 14 בנובמבר 2012
אמיר לביא, טעויות שאהבתי (High Fidelity)