בין שגרה לאיום
 
יום ששי בצהריים. תל אביב שקטה כמי שמתכנסת לתוך עצמה בדרך כלל בערב של יום הכיפורים. תנועת המכוניות כבר דעכה, פה ושם עדיין נשמעות חריקות, כמעט אין עוברים ושבים נראים מבעד לחלונות המונית שמביאה אותי מיפו אל בית תאטרון קליפה, בשולי התחנה המרכזית הישנה.
 
מועד ההופעה של היצירה "אטום" של קאזויו שיונוירי ועודד צדוק כיכב בכמה מיילים שנשלחו לתקשורת, להבהיר כי הוא נקבע בסופו של דבר לשעה 13:30. אט אט מתכנס קהל, כמחצית בלבד מתכולת האולם הקטן. לא במפתיע, כי כן ערב לפני כן, ביום חמישי, נשלח טיל הפאג'ר הראשון מעזה לכיוון תל אביב, ונחת אי שם בשטח פתוח אנונימי.
 
מחכים. אולי יבואו עוד כמה צופים. ואז, כשכבר נסגרו דלתות האולם והתבקשנו לכבות את המצפצפים והמסמסים למיניהם, נשמעה מבחוץ האזעקה. טיל מס' 2 עושה דרכו אלינו, ואנו מתבקשים לעבור אל אגף מוגן קצת יותר. השחקנית דינה בליי מצלמת אותנו. נשמע הבום המיוחל, ובאנחת רווחה אנו שבים לאולם.
 
כך אפשר לומר זכתה היצירה לפרולוג, שאיננו קשור כלל למה שיתרחש בה, ובכל זאת נותן את רושמו עליה בהפוך על הפוך, או בסתם כך מחשבות על מציאות מסוכסכת מאוד, שגרתית בדרך כלל, שברגע מסוים הופכת להיות מאיימת מאוד. היצירה עצמה, מתברר, גם היא נעה בין שגרה לאיום בפוליטיקה של יחסי בני זוג.
 
וזו יצירה שבכל רגעיה הקסומים, גם באלה שבהם הזיווג נראה כמתנפץ, נושבת מתוכה אהבה גדולה. היא מתארת מערכת יחסים שהתפתחה במהלך שנותיה למאבק של שליטה. הגבר הוא השולט, האישה היא הכנועה. זה סדר עולמם. כך קמים בבוקר, כך הולכים לישון. עד כי בארוחת ערב אחת משהו משנה סדרי בראשית. 

  
במלוא הרצינות ובהומור דק
 
זוהי תנועת הכוחות הפועלים בתוך האטום של הזוגיות שפורצת את השקט המתמיד שלפני הפיצוץ הצפוי ומתמהמה. אבל כשהוא מגיע הוא אלים. והמעניין ביצירה שגם אז, בדרכה היא מתבוננת במלוא הרצינות במתרחשת בזווית של הומור דק – ההומור של האמנות. כמעט כמו ההומור של המציאות שבעזרתו מתארים אחרי שנים מה קרה, איך היה ומה נגמר.
 
ראיתי את היצירה הזאת בשלביה מוקדמים – כולל תקלה טכנית - במסגרת "קליפה אדומה", ואחר כך במסגרת "אינטימדאנס" - והבטחתי לעצמי כי כאשר תוצג במלואה ובשלמותה אשוב לראותה, כי המעט שהועלה העיד על ניסיון מעניין ופוטנציאל של חוויה.
 
ואכן, התקווה הזאת נענתה עתה במלואה. זו יצירה הכוללת תנועה הדוקה, פשוטה וישירה,  המיטיבה לתאר את הקשר ההדוק בין בני הזוג על פי הכללים שנוצרו במהלך שנות הזוגיות. ואז המפץ הגדול מגיע בעזרת תאטרון צלליות וסרט אנימציה מקסים של נטע כפרי, התובע תיאום מדויק בינו לבין בין הצלליות החיות שיוצרת התאורה המצוינת של אסי גוטסמן.

"אטום", צילום: תמי וייס
 
בשילוב הזה בין הנוכחות הפיזית של שיונורי וצדוק, מתואמים בשלמות בתנועתם, לבין האנימציה, ועם פסקול סוגסטיבי מצוין שעיצב יוני טל, מתרחש אותו שינוי דרמטי שבו האישה מחליטה ליטול את המושכות לידיה. זהו המרד הפוזיטיבי, שתכליתו לבנות מחדש. שאינו מבקש להרוס או לנקום או לברוח.
 
זהו חינה וקסמה של היצירה הנפלאה שבני הזוג המוכשרים האלה הגו, יצרו וביצעו. ואת זה שום פאג'ר תועה לא יעצור.