שחקן תיאטרון החאן הירושלמי אריאל וולף רוקד על כל החתונות, או כמעט. בדומה ליחזקאל לזרוב ("ההשוואה מחמיאה לי"), הוא משלב תיאטרון ומחול, כשלצד המשחק, כרגע בהצגה החדשה "גברים", הוא רוקד ועוסק בכוריאוגרפיה.

"זה בא לי די ביחד", אומר וולף, 28. "שיחקתי בילדות בהצגות ועם זה למדתי ריקודים סלוניים בסטודיו ארתור מארי ברמת-השרון. באחת התחרויות שבהן השתתפתי אפילו זכיתי בפרס על ריקוד מאמבו עם בת הזוג שלי במחול, טל גלאור.

"האהבה שלי לעבודה תנועתית ולגוף מצאה חיבור עם עולם התיאטרון", הוא מעיד. "זאת, לא רק כשחקן, אלא גם כמי שיצר את הכוריאוגרפיה למחזמר שאחי, אמיר, ביים בתיאטרון גשר וב'קברט וולטר' בתיאטרון הערבי-עברי".

כמי שצפה בתפקידים שלך בחאן, נראה לי שהתנועתיות הזאת באה לביטוי בהופעותיך שם. די אם אזכיר את ההצגת "אוכלים", שבה השחקנים בעיקר יושבים ליד שולחן ארוך, בולסים ומדברים, בעוד שאתה כמלצר מביא בתנועה שלך את האקשן לבמה.

"כשאני מבחין שזה ראוי לתפקיד, מרגיש לי נכון להביא להצגה את המיומנות האחרת שלי. ב'אוכלים' אכן יש לי אפשרות להביא באופן הזה מימד סלפסטיקי-הומוריסטי להצגה".


"כמו לקפוץ בבת אחת למים עמוקים"

"גברים" היא הצגה שכל ששת משתתפיה בתפקידים הראשיים, איש-איש בתורו. "אני מוביל בהצגה את הסיפור של החייל, אחד השלבים בחייו של הגבר, ומופיע בדמויות תומכות בשאר הסיפורים", מספר וולף.

תפקיד בהצגה דוגמת "גברים", בעיני וולף, הוא מעין מימוש "תוכנית כבקשתך". "בהצגה, בבימויו של זאב קלאתי, מי שכתב את המחזה עם אמיר דוליצקי, השילוב של הפרוזה והפיוט מזמין תנועתיות מאוד מסוימת", הוא אומר. "כאן יכולתי לנצל את הניסיון שלי בייעוץ לגבי בניית התנועה בקטעים בהצגה".

מי שכבר ראה אותך בהצגות החאן, ינחש בנקל שאין זה החייל המאצ'ו.

"זה נכון. בהצגה מוצג תהליך של הרס עצמי שעובר על הגבר מילדות עד בגרות. אני, כחייל, נמצא בתפר שבין הילד הרגיש, התמים והמעט מופנם, לבין מה שצריך לעשות בצבא עם כל הדילמות המוסריות".

וולף ואחיו הבכור, אמיר, הם מעין "תיקון" לאביהם, יצחק וולף, שמעולם המוזות הגיע לעריכת-דין ורק בגיל 40 התפנה ללימודים לתואר ראשון בקולנוע. אלה הוליכו לסרט קצר שביים וזכה בפרסים בפסטיבלים בעולם. בסופו של דבר גלימת הפרקליט גברה אצלו על התשוקה האמנותית, ובמידה מסוימת בניו מגשימים את חלומותיו האמנותיים.

בנו, אריאל, שיחק מגיל 12 בתיאטרון לילדים ולנוער בהרצליה, בדרך ללימודים במגמת תיאטרון בתיכון אלון ברמת-השרון. "דווקא בגלל שמאוד נהניתי שם, לא התחבר לי העניין של תיאטרון צה'ל והעדפתי לתרום בצבא בתחום אחר, בידיעה שעל בטוח אחזור לתיאטרון", אומר וולף. עם שחרורו השתתף בקברט שהעלה אהרן לוין, בנו של חנוך לוין, הרחק מהבמות המרכזיות.

משחק של אהבה ומזל (צילום: יעל אילן)

בחאן אין רגע דל, ושחקניו מחליקים בקלילות מהצגה להצגה. עוד וולף נהנה מהתשואות על חלקו ב"גברים", וכבר הוא בחזרות על הקומדיה המוליירית "החולה המדומה", שוב בבימוי בן-משה, ש"נורא מהנה אותי לעבוד איתו". הפעם ישחק בתפקיד בנו של הרופא, שאותו משחק ניר רון.

וולף, שקפץ כאמור ל"קברט וולטר", כמחליפו של מוחמד בכרי, שחקן שונה לגמרי ממנו, אינו מתכוון להסתפק בתיאטרון בלבד וכבר היו לו גיחות לטלוויזיה ("כוונות טובות" ו"תיכון השיר שלנו") ולקולנוע ("התגנבות יחידים", בבימוי דובר קוסשווילי).
"עברתי תהליך מרתק בעבודה עם דובר", מעיד וולף, המגלם בסרט חייל צמוד לכינור. "דובר הוא במאי של שחקנים. אם חשבתי שקולנוע זה רק מצלמות ומסך, מצאתי את עצמי לזמן-מה בחדר חזרות. עם זאת, לא היה קל לחזור להווי הצבאי, עם הטרטורים, הקסדות, הרובה וכל מה שנלווה לכך".

"חשוב לי כשחקן לעמוד בסטנדרטים מסוימים"

בשים לב לנועזות סרטיו האחרים של קוסשווילי – "חתונה מאוחרת", "מתנה משמים" ו"רווקה פלוס" – היה לכם הפעם "פטור", הלא כן?

"אפשר להגיד ככה. הסרט לא בדיוק דרש מאיתנו עירום".

היית מרחיק לכת כמו אחיך, אמיר, שהעז להופיע בעירום מלא בסרט "סרוגייט"?

"אני חושב שכן. לדעתי, אמיר עושה שם תפקיד יוצא מהכלל, שהעירום היה חלק בלתי נפרד ממנו".

קווים אדומים?

"חשוב לי כשחקן לעמוד בסטנדרטים מסוימים, מתוך כבוד למקצוע ולי. העניין הוא לא להתאבד על כל דבר".

וולף מתגורר בתל-אביב עם בן-זוגו, השחקן שלומי ברטונוב, נינו של יהושע ברטונוב האגדי. עולמו מתרכז סביב האמנות שלו ותרגול יוגה. מה מלבד? "גיליתי את קסם הרכיבה על אופניים בתל-אביב. זה משהו חדש וכיף לי".

והחלום?

"אני מגשים אותו בכל רגע בהצגות שבהן אני משתתף בחאן".

"גברים" תעלה ביום רביעי, 28 בנובמבר 2012 ב-21:00 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב ובתאריכים 13, 15, 16 בדצמבר בתיאטרון החאן בירושלים.