עמדת הפסנתר
דומני שאין חולק על הכישרון של רמי קלינשטיין. כיוצר, כנגן, כמבצע וכפרפורמר. עד שזה מגיע לחלוקה, לשילוב היכולות שמרכיבות את התצרף, למינונים של החלקים בתוך השלם. עם זה היו לו (וגם לי) לא מעט בעיות לאורך השנים, ובאחרונות במיוחד.
על הבעייתיות המבנית הזו מעיד יותר מכל רפרטואר המופע החדש של קלינשטיין. אין ב-22 השירים שבו ולו אחד מארבעת אלבומי האולפן האחרונים שלו, אלה שקדמו ל"סיטואציה מורכבת", אלבומו ה-11 והאחרון.
כלומר: גם קלינשטיין עצמו לא מוצא מקום בהופעתו החדשה ליצירותיו המוזיקליות מ-15 השנים האחרונות, השנים החסומות שלו, של קלינשטיין האישי, האינטימי והניסיוני.
בלית ברירה כמעט הוא "נאלץ" לתבל את שלושת השירים שבחר מ"סיטואציה מורכבת" בקלאסיקות מהעשור הראשון לפעילותו. לחזור אל השירים הגדולים שלו וכאלה שכתב לאחרים, בעיקר לאשתו הראשונה ריטה, ללהיטי הרוק הותיקים, לבלדות האהבה האהובות, ובעיקר לחזור לעמדת הפסנתר.
שם לטעמי הוא אחד הרוקרים הטובים ביותר שיש בשפה העברית.
לא צריך דברי הסבר
הפעם, יותר מהשנים האחרונות, בהן נטש לא אחת את הפסנתר (להוציא מופעי פסנתר בהגדרתם) לטובת שיטוטי במה מיותרים ולא מנומקים, מגביר קלינשטיין את מחויבותו לקלידים בשחור ובלבן.
את מחציתו הראשונה של המופע הוא מעביר בישיבה, מוכיח עם הרבה רגש, כוח ותשוקה - בעיקר ברצף נהדר של בלדות אהבה ("קרוב אל ליבך", "על הגשר הישן", "נוצה ברוח" ו"אין כמוה") - שאין כמוהו.
ההתחלה היא לגמרי סולו. רק הוא והפסנתר. גם כשמצטרפים חברי המועצה החדשה שלו - אודי שמחון (בגיטרה), בנצי גפני (בבס) ובהמשך ניר גבע, תחילה במפוחית ואחר כך בגיטרה – הפסנתר הוא הלב.
גם כשהקצב מתגבר ("ילד אחר"), גם כשהנימה אישית ("עדיין קיימת" הראשון משירי ה"סיטואציה") ולבטח בהומאז' הפולק-בלוזי של Piano Man לאלילו בילי ג'ואל, הוא נאמן לפסנתר. מספר את הסיפור ממנו, מרחף על הקלידים, בונה את המופע נדבך אחר נדבך בידיים בטוחות, קל להאמין לו ופשוט להתלהב ממנו.
אפילו אפרת גוש, בגיחת אורח ראשונה, בביצוע משותף של "לראות את האור", לא מצליחה להסיט את תשומת הלב, על אף המראה הפתייני שהיא לובשת. הוא מנגן, היא מפלרטטת, נסמכת על הכנף, גם מתיישבת על מושב הנגינה שלו. העמדה ישירה, דיאלוג בשירה, אינטראקציה במשורה. ככה צריך להיות.
רמי קליינשטיין (תמונת יח"צ)
רק חבל שדווקא הניסיון להעשיר את הקשר שלו לפסנתר, להעניק משנה תוקף למעמד ולחלק שלו בחייו, באמצעות נגינת יצירה של שוברט, לא עולה יפה. ההקדמה לקטע אינסטרומנטלי זה מיותרת. היא כמו מגחכת את הנגינה, מעמידה אותה באור ביקורתי ובהתייחסות מזלזלת משהו. עדיף היה לנגן בלי לומר מלה, ורק אחר כך להכריז את שם היצירה.
בכלל, וזה אחד הליקויים הבולטים במופע הנוכחי של קלינשטיין. עזוב אותך מדיבורים בנאדם. תן לשירים לשטוף ולפסנתר לזרום. אתה לא חדש בסביבה, ולא צריך לדברי הסבר או לבדר. תן מוזיקה נטו. הזמן קצר והרפרטואר מרובה. וחוצמזה, אנחנו בקהל לא אהבלים. אם באנו, חזקה עלינו שאנחנו מכירים את השירים שלך. לא צריכים בלבולי מוח. הדוק זה טוב.
מ"אהובת הספן", הראשון בלהיטי רעייתו לשעבר, זה כבר מופע להקה. הצליל מתעשר. שחר חזיזה בתופים, רון קליין בקלידים, תכנות, גיטרה אקוסטית ומנדולינה, וזמרת הליווי דורון טלמון משלימים את ההרכב החדש של המועצה.
אולם כבר בשיר הבא מר קלינשטיין מהפסנתר, הופך לאדון רמי שבלעדיו. דווקא ב"מפתן ביתך" שכתבה לו רעייתו הנוכחית אלכסנדרה, הוא עוזב אותו. לא נורא. את שיר הפרידה והכמיהה הטעון הוא מבצע בכל גופו ומאודו, מתמכר לשירה ולמשמעות, משכנע ש"ביום שבו הלכת מכאן נחרב עולמי". וזה בסדר, לא נשמע שמאלצי, כיון שמיד אחריו הוא משלים, מהפסנתר, את הכמיהה עם "חוץ ממך כלום" בהזדהות ובהתכוונות לא פחותות.
גם את "רוצי קטנה", שנחשב ללהיט הגדול, בינתיים, של "סיטואציה מורכבת", הוא מבצע בעמידה. איני בטוח שחילופי המקום, והפעם מבלי להשהות אותם במלות הקדמה והסבר, מועילים לשיר, ואולי רמי מאוהב בתפאורת המיתרים שמאחוריו - שמחון, גבע וטלמון בגיטרות, גפני בבס וקליין במנדולינה - ולא שש "לקלקל" אותה בישיבה אל הפסנתר.
אבל כשהוא ממשיך גם אל "תפוחים ותמרים" בגרסת העמידה והמיקרופון האלחוטי זה לא נכון ולא הולם. בדיעבד הסיטואציה מנמקת את הירידה שלו לקהל (למרות שאפשר לעשות את זה גם מהפסנתר), אבל היא מעושה ולא טבעית אפילו אם הוא זורח מנחת ומהנאה.
כך חשתי גם לגבי "אהביני" שבו הוא מחולל לצלילי הגרוב הפאנקי. ואולי, דווקא מפני שהן בלדות אהבה ופסנתר מוכחות, קלינשטיין מנסה להוכיח שיש להן חיים מעניינים וזוויות מפתיעות. הסיום א-לה ג'רי לי לואיס, ריצה על הקלידים בעמידה, מוכיח את ההיפך. וחבל שהוא לא ממשיך לישר ולנגן משם.
מופע הגיטרות נמשך גם עם גיחה השנייה של אפרת גוש. תחילה לביצוע המשותף של "שריטות" המחודש - דואט מוצדק בחזית הפסנתר, אחר כך סולו שלה עם "אה אה אהבה" שבו היא הופכת את הפסנתר לבמת ההצגה שלה - מתיישבת, משתרעת וגם עומדת עליו, ולסיום דואט נוסף, ב"עניין של זמן" הוותיק.
כשהוא נפרד ממנה הוא מעלה את זכרה של ריטה ברצף של "עטוף ברחמים" (ביצוע רועש מדי לטעמי) שבו הוא שוב בודק את דופק הלב של הקהל מקרוב ו"בוא" שבו הוא מזמין את הקהל לעמוד ולרקוד.
למרות שהוא טוען את השניים בקצב ובגרוב השירים האלה לא יושבים עליו, הם אמנם שלו אבל לא באמת "שלו". לעומתם, "את שרה ברדיו", השיר המסיים, הוא בהחלט שלו, ועם צליל גיטרות שהזכיר לי את הליד של Wild Thing של הטרוגס, הוא גם הרוק הכי טוב ונכון שלו.
גם את ההדרנים העדיף קלינשטיין לפתוח בעמידה, ובמפגיע עם בלדת פסנתר נוקבת בעליל כמו "צעיר לנצח". לא מבין מדוע הוא מתעקש.
לפחות את "אש (על הפנים)" הוא סיים כמו פסנתרן רוק גדול, באקסטזה של נגינה, כמעט בשכיבת פרקדן, כשגופו נוטה לאחור ורק ידיו נאחזות בקלידים ובמציאות. ואני יכול רק להצטער שלא ניגן את כל המופע משם. לא מבין מדוע הוא מתעקש ללכת נגד מה שהוא. ואולי הוא עוד יפנים וילמד שמאחורי הפסנתר - בישיבה, עמידה ושכיבה - הרבה יותר נכון והולם את המהות והאישיות שלו.
אגב "אש": השיר האחרון בהופעה אולי היה גם הראשון שבו התאורה התאימה לאופי השיר. בדרך כלל איני נוטה להזכיר תאורה אם אין לה תרומה למופע. הפעם איני יכול שלא, למרות שעיצב אותה איש מקצוע מעולה כמוקי וילנסקי.
אולי המיקום שלי באולם לא היה מוצלח, אבל הרושם היה שמישהו הגזים בפנסים ובשימוש בחשמל. יותר מדי. תאורה מקושקשת, ראוותנית, לא צנועה, חסרת עידון ואפילו אלימה שהיכתה בפראות את המתרחש על הבמה והכאיבה לעיני הצופים. למה?
רמי קלינשטיין בהופעה. נגה, יפו. חמישי, 6 בדצמבר 2012