יוצר הקולנוע בני תורתי מספר על המסע הארוך שעבר כדי להעלות למסכים את "בלדה לאביב הבוכה"
3 מכשירים שהיוו את מדורת השבט
בני תורתי , יוצר קולנוע מרתק, ואדם מורכב ורב-ניגודים - שילוב של פעיל שכונות ופריפריה בעל תודעה חברתית אידיאולוגית עמוקה, ואינטלקטואל וידען תרבות וקולנוע מעין כמותו - נמצא בשני שליש הדרך.
סרטו הנוכחי, "בלדה לאביב הבוכה", הוא רק פרק שני בטרילוגיה, ולמרות שהצליח להוציא אותו לאקרנים רק 11 שנה מאז עלה הראשון שלו, "כיכר החלומות", הוא כבר מדבר על הפרק הבא בסדרה ועל שלושת הסרטים כמקשה רעיונית אחת. ויש לו גם תוכניות מגובשות לסרט שאחרי. רשות הדיבור לתורתי.
"אלה מחוות, שלושה סרטים שאני מרגיש שאני חייב לעשות אותם, כי הם נוגעים לאיזו הוויה פריפריאלית שאני מחובר אליה", הוא אומר. "אלה פרויקטים מאוד אישיים, אני לא נוגע בדברים שלא נוגעים בי ושאין בהם אלמנט חברתי. החלטתי לעשות סרטים על שלושה מכשירים שהיוו את מדורת השבט, אבל מכיוון הפריפריה.
"הראשון הוא בית הקולנוע, ובו נגעתי בסרטים ההודיים ובמוזיקה היוונית, שנכנסו לתרבות הישראלית בגלל שאנשים לא יכלו לשמוע מוזיקה ערבית ולא לראות סרטים בערבית, כי זו הייתה 'התרבות של האויב'. אני מדבר על שנות ה-50, תקופת העלייה הגדולה מארצות ערב, עיראק, מצרים לבנון. ולתוך החלל הזה נכנסו הסרטים ההודיים והמוזיקה היוונית - שהיו הכי קרובים למשהו שהם מכירים. וצריכת התרבות הזו הפכה להיות המרכז אז, ועל זה עשיתי את 'כיכר החלומות'.
"מעבר למחווה הקולנועית שיש בו, לניאו-ריאליזם, זה לא על 'סינמה פראדיסו', כפי שמקובל אולי לחשוב, אלא יש משפחה שלמה של סרטים כאלה, בהם 'ספלנדור', של אטורה סקולה, 'הצגת הקולנוע האחרונה', של פיטר בוגדנוביץ', וגם 'סינמה פראדיסו'. אז אני בתוך המשפחה הזו, אבל לא הושפעתי מ'סינמה פראדיסו' ולא התכוונתי לעשות 'סינמה פראדיסו'.
"המטרה הייתה פשוט לעשות סרט על בית הקולנוע שלי, שאותו רואים רק לקראת הסוף. מבחינתי זו התייחסות לבתי הקולנוע השכונתיים. גדלתי לפני שהתחילה הטלוויזיה הישראלית, וכילד נחשפתי תחילה למסך הקולנועי.
"בלדה לאביב הבוכה", מימין: דודו טסה, אדר גולד, אורי גבריאל ונירו לוי (תמונת יח"צ)
"הסרט השני, 'בלדה לאביב הבוכה', היה אמור להיות על הרדיו, שזה גם מוזיקה כמובן. אבל המכשיר כמכשיר בסוף לא נכנס, אבל המטרה נשארה, לגעת במוזיקה ולעשות מחווה לדור שעלה בשנים ההן, של מוזיקאים אדירים של מוזיקה מזרחית שורשית, שלא קיבלו את מה שהגיע להם, לא התייחסו אליהם כמו שצריך. זה לא סרט עליהם – זו מחווה להם. ואני מדבר על מוזיקאים-מוזיקאים, לא על כאלה שיודעים כמה אקורדים.
"אני רואה עצמי כיוצר שמחויב לאיזו אמירה חברתית. כלומר, מעבר לכך שאגרום לאנשים לבוא לבית הקולנוע וליהנות במשך שעה וחצי – אני שואף לכך שהם גם ייצאו עם משהו.
"הרבה קהל אשכנזי שמגיע ל'בלדה לאביב הבוכה' לא יודע שיש מוזיקה כזאת. הדימוי שלו הוא הסטריאוטיפ של מה שמנגנים פה בארץ, שקוראים לזה מוזיקה מזרחית, שמזלזלים בה ורואים בה משהו נחות. אז אני לפחות נתתי כאן את התרומה שלי לעניין, שיכירו את המוזיקה השורשית, עם הכלים האותנטיים.
"ואם ב'כיכר החלומות' זה היה הניאו-ריאליזם מול המלודרמה ההוליוודית או הבוליוודית, שהיא נגזרת של זה. אז ב'בלדה' זו מחווה לא רק למוזיקאים אלא גם למערבון: ג'ון פורד, הווארד הוקס, סם פקינפה, סרג'יו לאונה, ואקירה קורסאווה, שספג השפעות מהמערבון.
"דבר נוסף שיש ב'בלדה' זו מחווה לספרות מסע קלאסית לילדים: כמו 'הקוסם מארץ עוץ', 'פינוקיו', 'ספר הג'ונגל' של קיפלינג, שבו אתה פוגש כל הדרך דמויות, כמו בלו הדב, קא הנחש, בגירה הפנתר. אין סוף דמויות. וכן התייחסות לסיפור מהמיתולוגיה היוונית של הומרוס, על המסע של אודיסאוס. אמנם שם אלה מפלצות ויצורים אחרים, אבל זה עדיין מסע שבו כל פעם אתה פוגש מישהו.
"הסרט השלישי, 'מלחמת הקרחות', שעדיין לא צולם, יהיה מחווה לטלוויזיה. תהייה איזו עיירה דמיונית שמגיעה אליה טלוויזיה ראשונה. אז היו כבר סרטים כאלה, ואני יודע לאיזו משפחה אני שייך. עשו דברים בכיוון הזה, אני לא ממציא שום דבר, אבל אני מביא את הסיפור שלי בתוך הז'אנר או המשפחה הזו של סרטים.
"בסרט הזה הז'אנר שבו כנראה אגע הוא המאפיה. הסיציליאנית לא האמריקנית. מאפיה כפרית, נוסח זו שרואים ב'הסנדק 2'. וזה יקיף את הסיפור של הטלוויזיה. מה שעוד מקשר בין שלושת הסרטים הוא שאין בהם זמן ולא מקום מוגדרים, ויש בהם מוטיבים של אגדה או מעשייה".
"בלדה לאביב הבוכה"- ארנון צדוק, אישתר, מתי סרי (תמונת יח"צ)
ואחרי זה?
"הסרט הרביעי כבר לא יהיה בכיוון הזה. אני הולך לעשות בו מחווה לאידיש, משום שפשוט נצבט לי הלב. ראיתי לפני שלוש שנים כתבה בטלוויזיה על כך שהשפה הזו נעלמת, כבר אין מי שמדבר אותה, כי הדור הזה נעלם. וזה משהו שנוגע בי ואני מרגיש שאני יכול לעשות את זה נכון, כי גדלתי גם בשכונות אשכנזיות. ויש לי בזיכרון ובתודעה את האידיש והמנטאליות. כתבתי כבר דראפט ראשון לתסריט, אבל אני רוצה לעשות עליו עוד סיבוב. אלא שבתקופה הזו, בגלל יציאת 'בלדה', אני לא מתפנה לזה. אני מחכה שתגיע רגיעה ואז אסתגר עם עצמי ואוציא דראפט שארגיש שאוכל להגיש אותו לקרן".
"אני לא מתפרנס בכלל אני פשוט שורד"
היום לא מעט סרטים יוצאים להפקות עצמאיות בלי להמתין לאישורי הקרנות הגדולות.
"כן, אבל את הטרילוגיה הזו לא הייתי יכול לעשות בלי תקציב גדול. את 'יוננם' (סרטו הראשון, הקצר, מ-1988, על בחור חולמני ותלוש מהמציאות החי בשכונת התקווה ומתיידד עם מקק) כן, כי זה היה סרט בסגנון אחר. אבל לבנות את כל הארט וההשקעה בכל נושא המוזיקה - אתה לא מתאר לעצמך כמה כסף זה עולה.
"לא קיבלתי כסף עבור עבודתי ב'בלדה'. השכר שלי ושל חיים שריר (המפיק) נבלע בתוך ההפקה. אני עובד בחינם. אם זה לא היה אידיאולוגי, לא הייתי יכול להתמודד עם כל מה שכרוך בזה. אני טוטאלית בתוך העניין – זה מה שמוביל אותי".
"בלדה לאביב הבוכה", מימין: דודו טסה ואורי קלאוזנר (תמונת יח"צ)
אתה לא מתפרנס מקולנוע.
"אני לא מתפרנס בכלל. במצב כזה שאני לא מתפרנס מקולנוע, אני פשוט שורד. אני לא מלמד ולא עושה דברים אחרים. כל עשר השנים האלה שבהן לא הצלחתי להרים את 'בלדה', זה משום שלא עברתי את הקרן.
"לצערי הייתי צריך להמתין עד שיישבו בה אנשים שתהייה להם זיקה למוזיקה המזרחית. אני לא מתבכיין, זו האמת. כשהגיעו שני לקטורים עם זיקה חברתית, אז זה כן עבר. ודווקא השלישית, שהייתה אשכנזייה, לא התחברה. על פי חוות הדעת שלה זה סרט על אלימות ועל עראק.
"יש אנשים שיאשרו רק סוג מסוים של סיפור. האמת היא שאם היית לוקח אדם כמוני להיות לקטור, אז בטוח שהייתי בוחר רק סרטים שקרובים לפריפריה. אבל אסור שזה יהיה ככה. צריך לתת ביטוי לכל חלקי החברה הישראלית – אסור שרק צד אחד יעשה סרטים. יש לא מעט מזרחים שעושים סרטים, אבל לנושאים כאלה, שהם הארד-קור, חשוב שתהיה תשומת לב".
במרכז הסרט "בלדה לאביב הבוכה" יוסף טאווילה (אורי גבריאל), נגן טאר אגדי לשעבר בלהקה הפופולרית "אנסמבל טורקיז", שפרש מנגינה בעקבות אירוע טראומטי ופירוק ההרכב. הוא חי בעיירה נידחת, מסוגר בתוך עצמו. הופעתו בבית המרזח המקומי של עמרם (דודו טסה), משנה הכל.
עמרם הוא בנו של מופרדי (ארנון צדוק), שותפו לשעבר של טאווילה באנסמבל, הגוסס ממחלה קשה ויש לו בקשה אחת לפני מותו – שיצירה שחיבר עם טאווילה ושמעולם לא בוצעה, תנוגן כפי שנכתבה, עם הכלים האותנטיים. טאווילה מחליט לממש את בקשתו האחרונה של חברו, ולשם כך עליו לאתר את מיטב המוזיקאים המנגנים על כלים אקוסטיים ראשוניים (טאר, עוד, קמנצ'ה, חליל ניי), כדי שיוכלו לנגן את היצירה.
הוא פוקד את בית אהובתו לשעבר (אישתאר) ומצרף למסעו עם עמרם את בתה הזמרת (אדר גולד). יחד הם נודדים בדרכים בחיפוש אחר נגנים להשלמת ההרכב. בסרט משתתפים גם נירו לוי, אורי קלאוזנר, דקלה דורי, יגאל עדיקא ומתי סרי.
"בלדה לאביב הבוכה" (צילום: אייל פישר)
"אני מעדיף סרט הודי שעשוי נכון על כל סרט אחר"
כשכתבת את "בלדה לאביב הבוכה", הכרת את ז'אנר המוזיקה הזה?
"כשאני כותב תסריט ויוצא לצלם סרט, חייבת להיות לו נגיעה אליי. בגלל זה אני לא עושה סרטים של אחרים, למרות ששולחים לי תסריטים. תסריט שלא יצא ממני, קשה לי לעשות אותו.
"אז גם לסרט הזה הגעתי ממקום של ידע. כמו שכאשר עשיתי מחווה למוזיקה היוונית, הכרתי את היצירה של קזנג'ידיס על בוריה, ולקולנוע ההודי כי סרטים הודיים ראיתי מהילדות ועד היום. יש לי חיבה גדולה אליהם. גם היום אני מעדיף סרט הודי שעשוי נכון, על כל סרט אחר. כך גם במקרה של המוזיקה המזרחית האותנטית, זה בא לי טבעי. לא הייתי צריך לעשות תחקיר".
היה לך איזה מודל שהכרת ל"אנסמבל טורקיז" שבסרט?
"אני הרי גם עברתי את מכבש הישראליות. נולדתי בארץ וההורים שלי (שעלו מפרס ב-1950 ואחרי שלב המעברה נשלחו להתגורר בבית שאן. כשהיה בן שש, המשפחה עברה לשכונת התקווה) שמעו מוזיקה קלאסית פרסית בבית. אבל אותי זה לא עניין. אני שמעתי רוק כבד, 'לד זפלין', דיפ פרפל', 'אוריה היפ'. 'פינק פלויד'. מה שהלך בשנים האלה. אם לא היו שם גיטרות חשמליות – לא הייתי שומע.
"באיזשהו שלב, בשנות ה-80, עברתי איזה מהפך בראש, אחרי שיצא לי לדבר עם איזה מוזיקאי, שהוכיח לי שהשורשים של המוזיקה בעולם והכלים – נולדו שם. ואני, לא היה לי את זה, זלזלתי בזה ואמרתי, 'מה אתם שומעים מוזיקה פרסית, תכבו את זה'. אבל מאז השינוי הקיצוני שעברתי בעניין, אני רואה את הדברים אחרת.
"אני אוהב מוזיקה בכלל ומוזיקת עולם בפרט. התחלתי לשמוע את הסגנון עוד לפני שהמציאו את השם לזה. בכלל, מבחינת הידע במוזיקה, אני עומד מול אנשים חזקים בתקשורת, בלי לציין שמות, ואני לא פחות מוביל חברתי מהם בתחום.
"ביקורת על מוזיקת קסטות (בעיתון החברתי-מזרחי 'הפטיש', שתורתי נמנה עם מייסדיו) כתבתי עוד לפני שהייתה ביקורת על מה שקוראים היום מוזיקה מזרחית או ים-תיכונית. הייתי הראשון שכתב על הסגנון. היום אני מחובר לצלחת לווין, לא ל- yes וכאלה, ורואה הרבה אסיה וים של הופעות קלאסיות".
איך התגבש הקו המוזיקלי של הסרט, פנית למרק אליהו (מחבר המוזיקה)?
"בהתחלה הייתי אמור לעבוד עם מוזיקאי אחר. מרק היה מסומן אצלי לעבודה בסרט השלישי. אבל השתבש משהו עם המוזיקאי שלי, הוא לא היה פנוי. כששאלו אותי, אם לא הוא אז מי – אמרתי מרק אליהו. את מרק הכרתי כבר כשהיה בן 20. הייתי מסתובב במקומות ובבתים שבהם היו מנגנים מוזיקה כזאת, ושם הייתי רואה אותו הרבה".
"אני לא עושה אודישנים וחזרות"
עשית החלטה אמיצה כשליהקת להרבה דמויות אמנים מעולם המוזיקה, שלרוב לא משחקים (בצד שחקנים בולטים כאורי גבריאל, נירו לוי, מתי סרי ועוד).
"לתפקידים שמבצעים אורי וניר בניתי על זה שאקח שחקנים, אשלח אותם ללמוד קצת נגינה, והם יעשו כאילו וזה 'יעבור לצופה את העין'. פרקשן, למשל, אתה לא יכול לזייף. יראו את זה. גם חליל ניי, אתה לא יכול להביא בקלוזאפים מישהו שלא מנגן, שיעשה את זה. כך ששילבתי בין מוזיקאים לבין שחקנים".
ולא הייתה בעיה בשילוב הזה? נתת לדודו טסה, שהופיע עד עכשיו רק בתפקיד משנה ב'לבנון', תפקיד ראשי.
"כשבחרתי בדודו טסה לתפקיד אפילו לא ראיתי עדיין את 'לבנון'. הוא ואורי גבריאל הם בתפקידים הראשיים. אורי קיבל את הקרדיט אולי יותר, כי הוא יותר שחקן".
גם מבחינת גבריאל הסתכנת. הוא מופיע בעיקר בקומדיות פשע.
"כן, הוא בטייפקאסט של הגנגסטר, וכאן נתתי לו לדעתי את תפקיד חייו. בהרבה ביקורות משבחים אותו ושואלים איך הוא לא עשה תפקידים כאלה עד עכשיו".
תאר את תהליך בחירת השחקנים והשחקניות?
"אני לא עושה אודישנים ולא חזרות. רק קריאת טקסטים, כדי שייכנסו לדמות, יבטאו את הטקסט נכון ולא ידקלמו לי. אין לי סבלנות לחזרות ולאודישנים אני פשוט מזהה משהו אצל בן אדם, שאני יכול לראות אותו בראיון טלוויזיוני, באיזו סדרה או בטלנובלה, ואז קולט בו משהו שאני יודע שאוכל להוציא ממנו.
"חשוב לי איך הם מדברים. דודו אמר לי, 'אני לא מוכן, תעשה לי אודישן'. אמרתי לו שאני לא עושה אודישנים. והוא אומר לי, 'לא, אתה חייב'. זה היה הדיבור איתו. הוא לא עיכל את זה שאני קורא לו בלי לעשות לו אודישן. אבל כנראה שאני לא טועה בבחירות שלי.
"כך היה גם עם אישתר ואדר גולד, שאותה ראיתי לא בהופעות ב'כוכב נולד', אלא בקטע של חזרות, מאחורי הקלעים. ראיתי במקרה איך היא מדברת, איך היא צוחקת, את ההתנהלות הטבעית ואמרתי לעצמי, יש בה דברים שאני יכול להוציא אותם.
"אני אוהב להוציא מאנשים את מה שיש בהם, ולא על ידי חזרות אלא על ידי דיבור. אני גם אוהב לעבוד עם נון-אקטורס. כבר ב'יוננם' התחלתי עם זה. זו בעצם ההעדפה שלי. יותר קל לי איתם. שחקנים מקצועיים יותר קשים לי. הם דעתנים ויכולים לשגע אותך.
"הסרטים האלה גם מובילים לתוך עולם ששחקנים חושבים שהם מבינים אותו, וזה לא תמיד כך. הם לא קולטים בהרבה מקרים את כל הרבדים והשכבות. נון-אקטורס עושים את מה שאתה אומר להם. הם עוד לא 'מקולקלים' וזה הכי נוח לי. כי אני לא יכול להתחיל להסביר לשחקן את הפסיכולוגיה שמאחורי הדמות".
"בלדה לאביב הבוכה" (תמונת יח"צ)
"ידעתי שהעראק בתסריט יכול להיות מכשול"
כשכתבת את התסריט, ראית כבר בעיניי רוחך את הסרט?
"בטח. איזו שאלה. זה בונה לי את העולם. בהתחלה זה סינופסיס, סיפור שאני מתחיל לראות באיזה עולם הוא מתנהל. פה היה ברור לי שזה מערבון וסרט סמוראים. יש הקבלה בין הסמוראי למוזיקאי במזרח. לשניהם יש את היחס לכלי - מי בנה לך אותו, מי היה המורה שלך. במזרח אין מצב שאתה הולך ללמוד ארבעה אקורדים ובא לנגן לחבר'ה. זה מסע סיזיפי של שנים, עד שאתה הולך לנגן. אז יש הקבלה בין שני העולמות האלה, ומבחינתי המוזיקאים הם הסמוראים של המוזיקה".
כמה זמן למעשה עבדת על הסרט?
"כבר אחרי 'כיכר החלומות', ב-2002, קיבלתי מעניק פיתוח ל'בלדה', שבגרסה הראשונית שלו נקרא 'אגדת החליל'. כבר אז היה ברור שיש פה מוטיבים של אגדה וזה לא ריאליסטי.
"הכתיבה שלי איטית, לוקח לי שנתיים עד שלוש, אבל זה עליי. כל היתר זה על קרן הקולנוע. הגשתי את התסריט לקרן לאישור ב-2004 וב-2005, ובכל סיבוב כזה הוא לא עבר.
"ידעתי שהעראק, המוזכר הרבה בתסריט, יכול להוות מכשול, אז ניסיתי בכל גרסה נוספת שהגשתי לעדן ושהמילה הזו תופיע פחות ויהיו לה ביטויים חלופיים. אבל שמתי את העראק כמשהו שיעורר דיון, אולי לא היום אבל בעוד חמש שנים. זה משהו ששייכו אותו לדמות המזרחי, ששותה עראק ומרביץ לאשתו ולילדים. אני רוצה שיתייחסו לעראק, מבחינה אקדמית, אז אני שותל דברים ומקווה שהרבה מהם יגיע היום שלהם. ואז יבינו את זה, יקלטו את זה וייגשו לדון בזה, כעבודת דוקטורט ובכלל".
לשיטתך, אתה יוצר סרטי מחאה?
"יש לי דעות חברתיות מאוד ברורות, אבל אני לא בא מהמקום של מחאה אלא דווקא מהמקום הטוב, של לגשר. אני קולט קהל שיש לו אוזן מערבית ולא יודע מה זה מוזיקה מזרחית באמת, והוא מוקסם מזה.
"רוב הקהל שהולך לראות את הסרט הוא לא מהפריפריה, אלא דווקא אשכנזים, בקולנוע לב. אבל זו הבעיה פה, שדווקא המזרחים לא יוצאים מהחורים שלהם. אני משוכנע שברגע שהם יגיעו לבית הקולנוע, הם יקראו לעוד עשרה חברים שלהם ללכת לראות את הסרט. למרבה הצער יש משבר גדול מאוד של הפריפריה עם הקולנוע הישראלי, כי האקשן האמריקני מושך אותם הרבה יותר".
מחיר אישי כבד
תחנות חייו של תורתי כוללות, בין היתר: התבגרות בשכונת התקווה, לימודים זמניים בישיבה, עבודה ברתכות ובמכונאות, שירות צבאי כמכונאי טנקים, הדרכת חבורות רחוב ופעילות חברתית נמרצת למען השכונות, שגררה הסתבכויות עם המשטרה.
בין לבין הגיע תורתי לסדנת המשחק של שכונת התקווה וללימודים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. הוא גם שהה תקופה בפריז, עבד במגוון עבודות מזדמנות, התחתן והתגרש לאחר עשור (נישואין שמהם יש לו שני בנים).
כל השנים האלה מתרוצצים לו בראש באובססיביות רעיונות קולנועיים, שאותם הוא מממש. לא בקלות.
איך בעצם אתה מצליח לשרוד, אם כשאתה עובד על סרט אתה לא עושה שום דבר אחר לפרנסתך, וגם משכורתך מושקעת בהפקה שלך?
"המזל שלי הוא שאני גר בבית של המשפחה ביד אליהו. אילולא כן, הייתי זרוק ברחוב. גם בעבר, כשעבדתי בג.ג, זה היה במשכורת רעב ונשארתי שם בגלל שהייתי רואה המון סרטים ועושה להם כותרות, אבל ידעתי שברגע שתסריט שלי עובר בקרן – אני עוזב. ברגע ש'כיכר החלומות' קיבל קרן, עזבתי את ג.ג, עם כל האהבה שלי למקום.
"כשאני עובד על סרט, אני לא יכול לעשות במקביל שום דבר אחר, ואז מתחיל הקושי. אומר לך בכנות, שילמתי ואני עדיין משלם על כך מחיר כבד, ואני מקווה שזה ישתנה. ויתרתי על זוגיות ועל המון דברים נוספים. לא יכולתי לאפשר לשום דבר להפריע לי עם הסרט, אז לא התחלתי מערכות יחסים חדשות. לא התפניתי למערכת זוגית, בגלל שידעתי שאני לא יכול להיות שם ולא רציתי לגרום עוול לאף אחת. הייתי מוכן לשלם על כך את המחיר במודע.
"אני מקווה שאני מאחורי זה. אני מרגיש שהיום כבר לא חלה עליי חובת ההוכחה. זה לא עניין של אגו, אבל אני פשוט חייב לעשות את הסרטים שיש לי בראש. 'מלחמת הקרחות' ואת המחווה לאידיש. אני חושב שאלה סרטים חשובים, שיישארו להרבה מאוד שנים".