"רק לא רחמים, כי אין על מה לרחם", אמרה רוזינה קמבוס והוסיפה: "אני רוקדת את החיים כיאה למי שהיא טיפוס אופטימי מטבעה".

דברים אלה, ששיקפו להפליא את השחקנית המחוננת הזאת, נאמרו לי בראיון בדיוק לפני עשרה חודשים, בהיותה מועמדת לפרס אמריקאי יוקרתי. ההמשך ידוע – שחקנית אחרת קטפה את הפרס ורוזינה דבקה בבמה כמעט עד כלות והמשיכה לשחק תוך כדי התמודדות אמיצה עם מחלתה הקשה.

השבוע, בחמישי אחרי הצהריים, ייערך לזכרה אירוע עתיר שחקנים בתיאטרון הקאמרי, שכה התמסרה לו ובאכסדרת אולם קאמרי 2, שעל במתו שיחקה אי אלה מתפקידיה הגדולים, תיפתח חגיגית דווקא תערוכת שטיחים מעשה ידיה.

לקראת האירוע אני חוזר הן אל הראיון ההוא, שההתייחסות אל המחלה הייתה אחד מפרקיו והן אל ראיון מקיף שערכתי עמה לפני עשרים שנה, בהיותה עדיין יחסית עולה חדשה. אישיותה הקורנת עולה משני הראיונות. כזאת הייתה רוזינה.

ניחוח לא מכאן

"תאר לעצמך שפתאום אני מועמדת מול קייט בלאנשט (שזכתה לבסוף – י. ב-א) ומול שחקניות לא פחות טובות ממנה", התפעלה לאחר שהתבשרה על מועמדותה לפרס על שם הלן הייז, השחקנית האמריקאית הדגולה.
את מועמדתה בקטגוריית משחק יוצא דופן לשחקנית ראשית בהפקה זרה הגיש תיאטרון "J" היהודי מוושינגטון, שבחר בה כמועמדת  שלו בעקבות הופעתה עם חבריה מהקאמרי באולם התיאטרון האמריקאי עם הצגת "השיבה לחיפה", בתפקיד מרים גושן, ניצולת השואה.

"התקשר אלי במאי ההצגה, סיני פתר", סיפרה על האופן שבו התבשרה על המועמדות,  "בעודו על הקו עם מנהל התיאטרון שבו הצגנו בוושינגטון הבירה, הוא סיפר לי שהם פתחו בקבוק שמפניה לכבוד ה'נומיניישן' שלי. כמה שזה נחמד מצידם".

כיצד את מתכוננת לקראת הנסיעה? הסתקרנתי. "חמודי, אין לי זמן להתכונן", ענתה בדרכה העסיסית. "כרגע אני בחזרות להצגה חדשה אצלנו, בקאמרי – 'בית-ספר לנשים' של מולייר. תפקיד חמוד. עזרא דגן ואני משחקים את המשרתים ומסתדרים יופי. כמו שאודי בן-משה מביים אותנו, נראה שתצא לנו הצגה קרקסית מתוקה עם קאסט יוצא מן הכלל.

"באשר ל-וושינגטון, אשמח לחזור לשם, כדי להיות בטקס ב-23 באפריל. אם אתה חושב שאני הולכת לעשות משהו מיוחד לרגל הנסיעה – אז לא. זה לא משהו גרנדיוזי כמו האוסקר. נראה לי שמכיוון שמדובר בתיאטרון ולא בקולנוע, יהיה שם משהו יותר שפוי. אף אחת מאיתנו לא תגיע לטקס עם צמיד בשווי של מיליון דולר, או משהו כזה..." 



רוזינה קמבוס ז"ל ושלמה בראבא, "שמו הולך לפניו" (צילום: ז'ראר אלון)


כעת, למרבה הצער כולנו יודעים שרוזינה נסעה למקום אחר שאין ממנו חזרה. בעודי מהרהר בכך, צף ועולה לנגד עיניי הראיון שערכתי עמה ב-92', בדירתה הצנועה דאז ברמת-גן, עם הופעתה בתפקיד המלכה זלפה בהצגת "יהוא", בהבימה.

כך תיארתי אותה אז: "דמות מרשימה בחיי היום-יום. יפה. בהירת שיער. מאוד בטוחה בעצמה. בעלת גינונים תיאטרליים גם מחוץ לבמה. העברית שלה (לאחר תשע שנים בארץ – י. ב-א) מדהימה ויכולה לעורר קנאה אצל לא מעט צברים עלגי שפה. שחקנית שמביאה רובד תרבותי מסוים להופעתה בתיאטרון, עם ניחוח לא מכאן, למרות מאמציה להיות אחת מהחבר'ה".

שחקנית בת שחקנית

קמבוס היא ילידת העיר בקאו, רומניה. אל המשחק לא הגיעה באקראי. "אני שחקנית בת שחקנית", היא מעידה על עצמה. "התיאטרון אצלי בדם. אמי הייתה שחקנית טוטלית, מגוונת ביותר וידעה לעבור בקלילות מקומדיות לטרגדיות, גם עשתה מחזמרים. את 'ליידי מקבת' שלה לא אשכח לעולם. אבא תמיד היה מאחורי הקלעים. 45 שנה עבד כמנהל הצגות בתיאטרון של אמא.

"בהשפעתם, ראיתי עצמי תמיד עולה בעתיד על קרשי הבמה. זאת הייתה הילדות שלי עם זכרונות מתוקים ביותר. וריחות תפאורה חדשה עם דפיקות הפטישים של הקמת הבמה. וניחוחות האיפור והבושם הטוב שבו היו השחקניות מבשמות את עצמן. וההתרגשות הזאת שלפני והרגע של הרמת המסך שלא הייתי מסוגלת לראות עצמי בלעדיהם.

"אבל כילדה שיחקתי מעט מאוד בהצגות בית-ספר. ותמיד בסוד כמוס. כמו שקורה לא פעם אצל שחקנים, גם לאמא הייתה התנגדות לנטייה הטבעית שלי למשחק. זה אולי מפני שעברה שנות דיכוי איומות במשטר הרודני ברומניה וחוותה על עורה מה מתרחש כשאין חופש ביטוי בתיאטרון. היא לא הייתה מעוניינת שאקלע לאכזבה כפי שהייתה לה".



רוזינה קמבוס, "השיבה לחיפה" (צילום: יוסי צבקר)

עם סיום לימודיה התיכוניים, התקבלה לפקולטה לרפואה, בדיוק כפי שאמה רצתה. אך "כעבור כמה חודשים, כשהגענו לניתוח הראשון של גופה, התעלפתי וזאת לא הייתה הצגה; כשאמרו לי שרפואה לא בשבילי, נשמתי לרווחה".

משם המשיכה לבית-ספר לשפות, גם כן לפי הזמנת אמה. רוזינה הכשילה את עצמה שם במתכוון והתכוננה במסתרים לבחינות הקבלה לפקולטה לתיאטרון. היא דורגה במקום השני מבין 500 מועמדים שהסתערו על שבעה מקומות פנויים.

לדבריה, עובדת היותה יהודייה לא עמדה בדרכה, למרות הדיבורים על אנטישמיות ברומניה. "בניגוד ליהודים רבים, לא הייתי ביישנית ומופנמת", היא נזכרת. "תמיד הייתי מוחצנת מאוד, יודעת להחזיר בזמן. כן, אפילו להחטיף מכות-רצח! בן אחד בטח לא ישכח אותי לעולם. פעם הוא עצבן אותי כהוגן כשקרא לי 'ז'ידובקה, לכי לפלשתינה!' למזלו הרע בדיוק היה בידי סרגל ענק מעץ בוק ששימש לשרטוט תווים בשיעורי המוזיקה. החטפתי לו מכה כזאת שהשאירה לו סימן לכל החיים..."

היא החלה את הקריירה בתיאטרון לילדים ולנוער "החלוצים", בפיאטרה-ניאמץ, עיר-שדה לא הרחק מעיר-הולדתה. שם זכתה בפרס המשחק הראשון שלה והחלה בגיחותיה לפסטיבלים בעולם הגדול.

המשך הקריירה שלה היה בתיאטרון "ג'וליישט", בבוקרשט, שבו כיכבה כשחקנית וכזמרת וכן הופיעה בטלוויזיה ובקולנוע ברומניה. שיאה כשחקנית באותה תקופה  היה בהצגה שבה הציגה אשה מגיל 17 עד 45 בלי לצאת לרגע מהבמה. "התבגרתי לעיני הקהל בלי איפור, כשבין לבין הייתי מרביצה אלתורים בנוסח סטנד-אפ קומדי", היא מספרת.

60 עמודי טקסט ב-36 שעות

למרות הצלחתה ברומניה, כולל תפקידים דוגמת ליידי מקבת, ג'ני ב"אופרה בגרוש" והקובה ב"נשות טרויה", הציונות הביאה אותה לישראל.

בעלה הראשון, אדריכל שלו נישאה בגיל 26, נמנה עם האינטלקטואלים, מתנגדי המשטר. כשערק לשווייץ, בצאתו לתערוכה, יכלה ללכת בעקבותיו, אבל רוזינה החליטה לנצל את ההזדמנות להיפרד ממנו סופית ולעלות לישראל עם בנם, טומי, אז, ב-83' בן ארבע.

פרק הבראשית שלה בארץ נחקק היטב בזכרונה. כשדודניתה הביאה אותה בשעת ערב למרכז הקליטה באשדוד, עולמה כמעט חשך עליה: "המרכז נראה היה לי כמעון סטודנטים נחשל. הכל אפור כזה, דוחה ומייאש. ראיתי סביבי אנשים עם הבעה של חוסר סיפוק על פניהם. טיילתי ברחוב החשוך עם טומי שלי והרגשתי כאילו נזרקנו לסוף העולם. בבוקר, כשפתחתי את התריסים, נהיה לי אור בעיניים. כשראיתי את הים, זה הרגיע אותי לגמרי".

והיה עוד משהו חשוב שגרם להרגעתה. עשרה ימים לאחר הגעתה לאשדוד, זכתה לביקור שהיה לציון דרך בחייה. יום אחד בא לבקר אותה שם מי שהיא הכירה אותו כסטודנט ברומניה. אליו הצטרף צעיר מקומי סתם כך מתוך שיעמום – ומצא אהבה גדולה. זהו דורון, בן למשפחה ותיקה מרומניה. "הכל היה זר סביבי", נזכרה. "פתאום הייתה לי הזדמנות לדבר בשפה שלי עם צעיר בן גילי שהוא גם סברה ולא הפריע לו, הרווק, שהייתי גרושה עם ילד".


השטיחים של רוזינה קמבוס (יח"צ)

תוך זמן קצר דרך כאן כוכבה כשחקנית. יום אחד הגיעה אליה במרכז הקליטה שיחת טלפון. על הקו הייתה ציפי פינס, אז מנהלת תיאטרון באר-שבע. זו לא ידעה שמעברו השני של הקו גאונית שפות ופנתה אליה באנגלית. רוזינה השיבה לה בעברית שכבר סיגלה לעצמה.

פינס סיפרה לה שזה עתה ביקרה ברומניה וקיבלה המלצות חמות עליה. כשסיפרה מי הממליצה, הצטעפו עיניה של רוזינה הלא שברירית בדמעות. מדובר היה בבמאית קתלינה בוזאנו, שעמדה לביים בבאר-שבע את הצגת "השטן ממוסקבה". כך נסגר מעגל. הבמאית הראשונה שלה ברומניה הייתה גם הבמאית הראשונה שלה בארץ.

הקריירה של רוזינה נסקה במהירות. היא כיכבה כטיטניה ב"חלום ליל קיץ" וכרוזינה ב"ספר מסביליה", גם כקתרינה ב"אילוף הסוררת". כשהייתה בהריון עם אדם, בנה הצבר, כיום בן 25, החליפה אותה ריטה. מכל תפקידיה בבאר-שבע החשיבה במיוחד את תפקיד פניה בהצגת "תזמורת על תנאי". כך אמרה על ההצגה: "ההצגה הזאת על השואה נתנה לי להרגיש מי אני ולאן אני שייכת".

ב-87' עברה באופן טבעי להבימה, בעיר הגדולה. "הם חשקו בי ואני חשקתי בהם", אמרה. עוד באותה שנה עמדה במרכזו של מבצע יוצא דופן. יונה אליאן החזיקה מעמד בתפקיד הראשי של גרושה בהצגת "מעגל הגיר הקווקזי" עד שלב מתקדם להריונה. כשנאלצה לפרוש, השתררה מבוכה בתיאטרון מאחר שנותרו חמש הצגות מובטחות לקהל. ההצלה באה מכיוון רוזינה. היא הדהימה כשתוך 36 שעות הצליחה לקפוץ לתפקיד המורכב ש"דרש ממני ללמוד בעל פה לא פחות מ-60 עמודי טקסט".

המבצע עורר התפעלות. אפילו כוכב אותה הצגה, יוסי בנאי, החמיא לה על הקפיצה הנועזת. והסוד שמאחורי קפיצה זו? – "עשיתי המון פעמים את תפקיד גרושה ברומניה. זה היה רק עניין טכני לשתול את המילים העבריות תוך כדי משחק..."

רוזינה שיחקה בהבימה עד 99' בשלל הצגות ותפקידים שאחד מהם, אמו של ההולך בהצגה החנוך לוינית "ההולכים בחושך", הביא לה את פרס התיאטרון תריסר שנים לפני שהוענק לה ב-2010 פרס אופיר של שחקנית המשנה הטובה ביותר בסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". \

סטארית של תפקידי אנדרדוג

על חציית הקווים אל התיאטרון הקאמרי אמרה בכנות אופיינית: "הרגשתי קבורה בהבימרתף וחיפשתי שינוי. רציתי לנשום אוויר מעל, לא מתחת. את זה מצאתי בקאמרי ואני מודה שפה ושם היו לי הזדמנויות להוכיח את עצמי".

רק פה ושם? - רוזינה, שחקנית שהייתה מסוגלת להצחיק עד דמעות, לא נשמעה הכי מאושרת מהקריירה שלה. כשהערתי לה בראיון האחרון שלא מעט צופי תיאטרון מעוצבנים מכך שהיא מופיעה בדרך כלל בתפקידים-שעל-יד (וכדרכה בקודש גם גנבה את ההצגה מהסובבים אותה), הגיבה מניה וביה: "האמת, גם אותי זה מעצבן. ילדים באים להצטלם איתי לאחר שראו אותי בטלוויזיה ב'פלפלים צהובים' ונשים, שעברו כמה דברים בחיים, באות אלי ואומרות לי שהן מעריצות אותי על התפקיד שלי שם. אז אני אומרת להן – 'תעזבו אותי, אני לא סלב!' אתה יודע מה? – אולי אני סטארית של תפקידי אנדרדוג. אין מה לעשות. כנראה, קיבלתי מעט תפקידים ראשיים בתיאטרון".

כשהקשיתי מדוע, השיבה: "אני לא יודעת מי מוביל את הגורל האמנותי. אולי אני צריכה ליזום יותר. אולי כדאי שאשב פעם עם תסריטאי ואספר לו כל מה שעברתי בחיים ואז יכול להיות שאעשה מזה כסף".

"לא תכחישי שאוהבים אותך בקאמרי", הערתי לה כבדרך אגב ואז התפרצה ממנה האמת המרה."כן, אוהבים אותי, אבל שיוכיחו את זה בתפקידים", אמרה. "זה מה שמעניין אותי, בפרט ששבע שנים אני מתמודדת עם מפלצון קטן שגר בתוכי. הסרטן לא עוזב אותי, אבל אני בסדר גמור. אתה שומע אותי, הלא כן?"

מקסימום אמות, מה יקרה?

בשנתה האחרונה שיחקה רוזינה בלא פחות מחמש הצגות – מרים גושן, כאמור, ב"השיבה לחיפה"; ביאנקה שוסטר ב"אורזי מזוודות"; ז'ורז'ט ב"בית-ספר לנשים"; השכנה ב"הכתובה" ופרידה פרוצ'קין ב"שמו הולך לפניו"). "אם לא הייתי עולה בערב לשחק, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הדג הגדול. האדרנלין שאני מקבלת  בזה שאני על הבמה ואני עושה מה שאני אוהבת, נותן לי את הכוח להמשיך".

רוזינה קמבוס ז"ל, "אורזי המזוודות" (צילום: גדי דגון)

על ההתמודדות הפיזית אמרה: "זה קצת קשה, לא אשקר לך. אבל אני מתגברת גם אם תוך כדי הצגה עוברים בי כל מיני זרמים, עקצוצים ודקירות. איך שהקהל לא רואה עלי שום דבר, קורה שאני יוצאת מהבמה אל מאחורי הקלעים, לוקחת כיסא בשביל לשבת עליו ומבקשת לעשות לי מסאז' בכף הרגל. ככה זה הולך".

כן סיפרה שבמקביל היא ממשיכה את הטיפולים. "קורה שאני יושבת בתל השומר עם עירוי אפילו חמש-שש שעות. זה כמו משרה נוספת".

רוזינה רצתה לשחק עוד והאמינה שתזכה לכך. כששאלתיה אם יש תפקיד שהיא חלמה עליו, לא חשבה פעמיים. "אליזבת הראשונה!. אני רוצה לעשות בתיאטרון את התפקיד שקייט בלאנשט (כן, חזרנו אליה... – י. ב-א) קיבלה עליו את האוסקר בקולנוע. הנה, זרקתי פיתיון ורוצה לראות מי יתפוס אותו".

צריך כוח נפשי כדי להיטלטל כמוך בין העולמות.

"אני לא יודעת אם כאן יש צורך בכוח נפשי. זה בא לי באופן טבעי. לחלוטין. האופטימיות שלי. והצחוקים שלי. למעשה, היו לי מעט מאוד רגעים של חרדה. אגיד לך עוד משהו. עשיתי פסיכותרפיה עם מישהי שעשתה לי טיפול טראנס-פרסונלי ששלח אותי אל הילדות שלי. כך אני מבינה איזה חיים מלאים ועשירים היו לי. פתאום אמרתי – מקסימום אמות, מה יקרה?

"אז בסדר, כולם מגיעים בסוף לשם. זה לא מפיל אותי, אתה מבין? אין לי פחדים. אני רק יכולה להגיד תודה לאלוהים שנתן לי בעל פנטסטי ושני בנים מדהימים. לדורון, בעלי, אני קוראת 'המלאך השומר עלי'".

 
האירוע החגיגי לציון 30 לפטירתה של רוזינה קמבוס (שנדחה עקב פטירתה של זהרירה חריפאי) יתקיים ביום שני, 7 בינואר 2013 ב-17:30 בקאמרי 3. ב-18:00 תתקיים פתיחת התערוכה באכסדרת אולם קאמרי 2, בקומה מינוס 2. התערוכה פתוחה לקהל הרחב מדי יום, בשעות 23:00-19:00. לפרטים: 03-6060960. גילוי המצבה של רוזינה קמבוס יתקיים ביום חמישי, 3 בינואר ב-10:00 בבית העלמין ירקון בחלקת האמנים, כיכר החסד.