"מבט נוסף" הוא פרויקט מיוחד של סרטים אירופים משוחזרים שיעלה להקרנות בסינמטקים החל מה-10 בינואר 2013.

הצופים יוכלו לחזות בעותקים מחודשים של עשרה סרטים, כל אחד ממדינה אירופית אחרת, כשהם מייצגים את  עשורי המאה הקודמת  בטווח שבין שנות  ה-30 וה-80.
 
חלק מהסרטים הם קלאסיקות בלתי נשכחות, בהן "סנסו" של לוקינו ויסקונטי האיטלקי מ-1954, "רכבות נשמרות היטב", של ג'רי מנזל הצ'כי מ-1966 ו"רוח הכוורת" של ויקטור אריסה הספרדי מ-1973.
 
לצידם יוקרנו סרטים מוכרים פחות אך מעניינים ומסקרנים אולי אפילו יותר, בהם "יאדופ ובל" של ריינר סימון המזרח גרמני מ-1981, "קיויטוק", של אריק בולינג מדנמרק מ-1956. ואפילו סרטיהם העלילתיים הארוכים הראשונים של המאסטרים מנואל דה אוליביירה הפורטוגלי (שעדיין יוצר סרטים בגיל 104!) "אניקי בובו" מ-1942, ו"מחירו של גבר", של לינדזי אנדרסון הבריטי מ-1963.

פוקוס לסרטים משוחזרים

"את הרעיון הגה מנהל הפסטיבל אוליבייה טורנו, נספח לענייני קולנוע וטלוויזיה בשגרירות צרפת. הוא נתקל בפרויקטים דומים, לא בדיוק בפורמט שאנחנו ייצרנו, אבל מיזמים כאלה שנותנים פוקוס לסרטים משוחזרים", מסביר דן חיוטין, המנהל האמנותי של הפסטיבל.
 
"הוא ראה פסטיבל כזה בליון, צרפת, ועלה לו הרעיון שכדאי לייצר פרויקט כזה, שיאפשר חשיפה לסרטים האירופים החשובים והקלאסיים, וגם לפעולות שעושים כדי לשמר אותם, וגם ברמה היותר עקרונית – לבנות שיתוף פעולה בין שגרירויות אירופאיות בארץ, דבר מאוד מורכב לוגיסטית. ואז בנינו ביחד  את התוכנית".
 
ומה חלקו של האיחוד האירופי בעניין?
 
"הפרויקט הוא למעשה שיתוף פעולה של עשר שגרירויות אירופיות, של המדינות מהן מגיעים הסרטים, בהשתתפות האיחוד האירופי, כשהמשלחת של האיחוד האירופי לישראל תומכת כלכלית וגם נותנת את שמה למיזם, המייצג את האיחוד, וגם התמות של הפסטיבל באות להדגיש ולהתחבר עם הרעיון ואתגרי האיחוד האירופי". 
 

"צבעי הסוואה" (יח"צ)

באיזה אופן שוחזרו הסרטים?
 
"הם עברו תהליכים שונים, כל סרט והמקרה הספציפי שלו. עקרונית כולם עברו תהליכי שיקום עותקים, חלקם עברו דיגיטציה, חלקם יוקרנו בעותקים מחודשים של 35 מ"מ. אבל כל הסרטים עברו תהליכי שימור ושחזור, מי יותר אקסטנסיבי ומי פחות".

זו הייתה צריכה להיות משימה לא פשוטה לבחור רק סרט אחד מכל מדינה.
 
"זה היה תהליך מורכב. היות והתמקדנו בסרטים משוחזרים, אז בראש ובראשונה פעלתי מתוך רשימות נתונות של סרטים שעברו שחזור. ואתה צריך לעבוד לא רק מול השגרירויות אלא עם המוסדות הסינמטקיים שהם עובדים מולם, כל אחד בארצו, אז הרצון  היה למצוא מתוך הדברים ששוחזרו ולא מתוך משאלות לב.
 
"מרשימות של עשרות סרטים גיבשתי שש תמות, שראיתי שהן משותפות לסרטים שונים מכל המדינות. חלק מהסרטים נכנסו לתוך התמות האלה וחלק לא, ואז נדרש שיפוט נוסף.
 
"לבסוף בחרנו בשתי תמות המיוצגות בפסטיבל, ואז התחילה העבודה היותר עדינה, של להתאים בדיוק את הסרטים הנכונים לתמות האלה, מה שהתבצע בשיתוף פעולה עם השגרירויות והסינמטקים במדינות השונות. אני הבאתי רעיונות, וגם הם, ונכנסנו למשא ומתן שבסופו נבחרו הסרטים".
 
מהן שתי התמות?
 
"לכל תמה מתחברים חמישה סרטים. התמה האחת  היא זו המתעסקת ברעיון של קהילה באירופה, וגם בשילוב בין-קהילתי. קהילה בתוך מדינה אירופית וקהילה החוצה גבולות מדינות. שאלות כמו האם ניתן להשיג איחוד קהילתי ומה מחירו – נמצאות שם כתמה מרכזית או ברקע, אבל כאלמנט חשוב.
 
התמה השנייה היא כיצד הקולנוע האירופי מתייחס למרד של הצעירים באירופה - מה שנכנס לקונטקסט של מה שקורה בשנים האחרונות עקב המצב הכלכלי, אלמנט שהוזן על ידי בני נוער או אנשים צעירים והדור הצעיר, ותואר כמאבק על רקע פער דורי.
 
לתמה השנייה בחרתי סרטים שמתמקדים בילדים, בבני נוער ובאנשים צעירים בסוף שנות ה-20 שלהם, תחילת ה-30. הסרטים מתרחשים בספקטרום של הצעירים ודרכם נבחן המצב החברתי ומוטל זרקור על הנוער הזה כקטליזאטור לשינוי חברתי. שתי התמות גם מתכתבות זו עם זו מהרבה בחינות וישנם גם סרטים המתפקדים בין שתי הקבוצות".
 
היה לך איזשהו מפתח בבחירת הסרטים?
 
"כיוונתי לשילוב של סרטים ידועים יחסית וכאלה שפחות ידועים אבל לא מזיק שיידעו עליהם. לכן הרשימה כוללת סרטים מוכרים וכאלה שצריכים לקבל יותר חשיפה.
 
למשל הסרט של ויסקונטי, שזכה לפחות תהודה כשיצא, אבל היום כבר נחשב מסטרפיס. כך גם 'רכבות נשמרות היטב', 'רוח הכוורת' ו'מחירו של גבר', של לינדסי אנדרסון, שהיה כישלון קופתי כשהוא יצא, אבל היום נחשב ליצירה חשובה.
 
"יש סרטים שפחות ידועים ופחות רואים אותם, אבל בעיניי הם יצירות מופת, כמו אלה של זאנוסי ('צבעי הסוואה' מ-1977) ודה אוליביירה, שהוא לדעתי מאוד מעניין כסרט שכאילו מקדים את הניאו-ריאליזם. הוא יצא שנה לפני 'אוססיונה' (סרטו של ויסקונטי הנחשב למבשר הניאו-ריאליזם), וכבר שולבו בו הטכניקות של הסגנון. זה כאילו סרט ילדים, אבל לא באמת. הסרטים כולם מציגים טווח של סוגה מקורית ובהחלט יש בהם מגוון יפה של גישות קולנועיות".

דנמרק כמדינה קולוניאליסטית
 
שיבצת בתוכנית רק סרט דוקומנטרי אחד, "דרך קשה לדבלין", של פיטר לנון.
 
"מה שחיפשתי בהקשר שלו זה את המומנט ההיסטורי. מעבר לסיפור של דבלין ואירלנד, יש כאן נקודת ציון קולנועית: זה הסרט האחרון שהוקרן בזמנו בפסטיבל קאן ב-1968, לפני שטריפו וגודאר סגרו אותו, לאות סולידריות עם מהפכת מאי ומרד הסטודנטים.
 
"למרות שזה סרט שאני שם אותו בקונטקסט של קהילה, בהתייחס למומנט ההיסטורי שלו, הוא גם מתקשר לתמה השנייה, שנקרא לה 'מרד הנעורים'. וזה היה מבחינתי מקום מאוד טוב ליצור את הקישור הזה. בצמוד אליו יוקרן סרט על מאחורי הקלעים שלו, מה שממש מבהיר את הרגע ההיסטורי שבו הופק. עבורי היה מאוד חשוב לשלב אותו". 
 

"קיויטוק" (יח"צ)

"יאדופ ובל" הוא סרט מסקרן במיוחד, בהיותו מזרח גרמני. לא יצא לנו לראות הרבה סרטים משם.
 
"ממש לא. כשאנחנו חושבים על סרטים קומוניסטים, אנחנו מצפים שהם יהיו בסגנון הסוציאליזם הריאליסטי, שבהם כולם חורשים את האדמה ואז סטלין מגיע לביקור  והשמש בוקעת מעיניו וגם הכוכבים. אנחנו מצפים לסרטים על פתיחת מחלבה חדשה, וכולם חוגגים. דברים בז'אנר הזה.
 
"אבל זה סרט שונה לגמרי, מעניין מאוד, אישי וניסיוני מבחינת השפה הקולנועית שלו. למעשה הוא תוכנן להיות סרט אקספרימנטלי. ריינר סימון הבמאי אומר בראיונות שנעשו איתו בדיעבד, שכאשר קיבל עליו לעשות את הסרט, הוא חשב שמנסים להעמיד אותו במבחן, לבדוק את הנאמנויות הפוליטיות שלו.
 
"שנים לאחר מכן הוא גילה שבאמת השטאזי (המשטרה החשאית המזרח-גרמנית) פתחה תיק ענק עליו ועל כל ההפקה הזו. אז מצד אחד האולפנים המזרח-גרמנים כן ניסו לייצר משהו יותר חתרני-פוליטי, ואולי גם יצירה חתרנית מבחינה אמנותית, אבל אחר כך לא יכלו לעכל את המשמעות של זה ופחדו מזה.
 
סימון מתאר את עצמו כאדם שחתר תחת השיטה, אבל לך תדע כמה זה נראטיב של בדיעבד וניסיון לשכתב את ההיסטוריה. אבל הסרט הזה בהחלט חותר תחת השיטה, ועובדה היא שלאחר שהונפק המוצר הסופי, ב-1981, הוא נאסר להקרנה על ידי המפלגה הקומוניסטית, ולמעשה הוקרן רק ב-1988, כשהפרסטרויקה והגלאסנוסט כבר היו בתנופה, כשנה לפני נפילת החומה. בזמן אמת הסרט היה מאוד פרובלמטי וקשה לעיכול על ידי המפלגה הקומוניסטית".
 
מה אתה יכול לספר על הסרט מדנמרק, "קיויטוק"?
 
"למרבה הפלא, בדנמרק תמיד הייתה, ויש גם כעת, עשייה קולנועית אינטנסיבית מפותחת, שהרבה ממנה אנחנו לא מכירים. אנחנו בעיקר מכירים את הקולנוע הזה מהעשורים האחרונים יחסית, משנות ה-80. מסרטים כמו 'החגיגה של באבט' ועד סרטי דוגמה והלאה.
 
"היה מעניין לחקור את ההיסטוריה של הקולנוע הזה, כשמלפני שנות ה-80 מכירים בעיקר את קרל דרייר. ובאמת נתקלתי בעשייה מאוד מעניינת, וגם כזו שנגעה בתמות שפיתחתי למען הפסטיבל.
 
"בסופו של דבר הלכנו על 'קיויטוק', סרט מעניין ברמה ההיסטורית בנוגע לקשר שבין דנמרק וגרינלנד. אנחנו לא ממש רואים בדנמרק מדינה קולוניאליסטית, אבל הייתה לה הקולוניה הזו, גרינלנד. מההיבט הקולנועי ההיסטורי, למיטב זכרוני 1956 הייתה השנה הראשונה בה צורפה קטגוריית הסרט הזר לאוסקר, והסרט הזה נשלח, אבל הוא היה צריך להתמודד מול תותחים כבדים, בהם 'לילות כביריה' (של פדריקו פליני)".

הסרט שטריפו וגודאר נכנסו בו
 
הסרט הוותיק ביותר ברשימה הוא "קרנבל בפלנדריה" הצרפתי של ז'אק פיידר  מ-1935.
 
"גם זה סרט מעניין מבחינה היסטורית, בכל מיני רמות. ממישור היחסים שבין צרפת ובלגיה ועד המומנט ההיסטורי של קדם מלחמת העולם השנייה, בהיותו נראטיב המדבר על כיבוש ספרדי. זה סרט שהיה בו כסף גרמני והוא הוקרן בגרמניה, בתמיכת גבלס. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים חזרו בהם, החרימו אותו ולא רצו להכיר בו, כי הקשר בין הספרדים ובין הגרמנים נעשה קצת לא נוח בשבילם, וגם הבלגים התלוננו עליו. 
  
"הסרט זה היה גם דוגמה ל'אולד-פרנץ' סינמה' שטריפו וגודאר, אנשי הגל החדש, פשוט נכנסו בו ב'מחברות הקולנוע', בשנות ה-50 וכתוצאה מכך הוא זכה בפחות תשומת לב בשנים שלאחר מכן.
 
"טריפו ציין את הסרט הזה במפורש כדוגמה לאנכרוניזם בקולנוע הצרפתי,   כחלק מהרקע ההיסטורי של מה שהם ניסו לייצר – קולנוע חדש המתנער מהישן. אידיאולוגיה זו השכיחה את הסרט, לטעמי לא בצדק. זה סרט נעים ומאוד כיפי, משעשע, עשוי במיומנות ויש בו את החינניות הצרפתית, שלפעמים נעלמת בסרטים יותר כבדים". 
 

"סנסו" (יח"צ)

משהו על "מחירו של גבר", של לינדזי אנדרסון?
 
"זה היה הסרט העלילתי הראשון שלו, והוא הגיע קצת אחרי הגוורדיה של "סרטי כיור המטבח" – הגל הבריטי החדש), של טוני ריצ'רדסון וקרל רייז. הוא עשה סרטים דוקומנטריים במקביל להם והיה חלק מחבורת הגל החדש הבריטי, אך  נכנס לתמונה מאוחר יותר וחתם את גל.
 
"הוא היה חלק מהמסגרת בה נעשו הסרטים 'שבת בערב וראשון בבוקר', של רייז ו'בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים', של ריצ'רדסון. סרטים על צעירים זועמים שמנסים להתמודד עם מציאות חברתית מנוכרת, ואיכשהו לתמרן את החסך הרגשי שלהם בדרכים שונות.
 
זה סרט יותר פסימי, שיש בו משהו אפל וקשה שהופך אותו לדרמה רגשית וחברתית, לטעמי. הוא שונה מהכיוון שאנדרסון פנה אליו אחר כך, ב'והיה אם' וב'בר מזל' – כיוון יותר רדיקלי וסוריאליסטי, מופשט כמעט. 'מחירו של גבר' הוא עדיין בז'אנר הדרמה הריאליסטית, ויש כאן בנייה מעניינת של נראטיב. שנשען בעיקר על כוח הסיטואציה והמשחק של ריצ'רד האריס, שזה היה תפקידו החשוב הראשון, שעיצב את הפרסונה הקולנועית שלו.
 
גם רייצ'ל רוברטס, המופיעה מולו, היא שחקנית מדהימה, שלא קיבלה באופן מלא את הקרדיט המגיע לה, וזה חבל. היא הייתה שחקנית אופי נפלאה בתקופה ההיא. אני חושב שבהשוואה לסרטים אחרים, של ריצ'רדסון ורייז, 'מחירו של גבר' עומד במבחן הזמן הרבה יותר. זה הסרט שחתם את התקופה ההיא, הופק על ידי קרל רייז באולפני 'וודפון', שהפיקו את כל הסרטים של הגל החדש הבריטי".

פרויקט "מבט נוסף"  לסרטים אירופים משוחזרים יוקרן החל מה-10 בינואר 2013 בסימנטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה.