בלונדיניות חכמות יותר

הזמרת והיוצרת הצעירה אלה דורון היא חוליה נוספת בשלשלת ווקאליסטיות ישראליות שמפליאות לשיר באנגלית (אמילי קרפל, דניאלה ספקטור, שרי גבעתי, רותם אור, מאיה איצקוביץ' ועוד ).

דורון היא  מסוג "מה שאתם שומעים בתקליט, זה מה שאתם מקבלים על הבמה". ואם תורשה לי פרפראזה, גם מעבר לכך: מה שאתה מדמיין - על סמך האלבום בלבד, ללא הסתייעות בקליפים, בלינקים וברשתות חברתיות - הוא מה שאתה מקבל לייב, במציאות. כן, אלה דורון היא מושלמת שכזאת.

אלבום הבכורה שלה Ella Vs Mountain הוא יצירת פופ מרהיבה ואלגנטית. גם להאזנה בישיבה, גם לצריכה בתנועה. 11 שירים קצרים וקולעים (36:27 דקות בלבד) שעשרה מהם היא כתבה או היתה שותפה בכתיבתם. שירים מתוקים, קליטים, כתובים בסטייל ומשדרים תבונה, מעובדים, מופקים ומוקלטים ביד אמן, בחיוניות קלילה ומתעה, מוגשים כמו היו מעדן גורמה קצפתי של מאסטר שף.

אצל דורון מתיישם גם הפתגם אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. במראה וגם בקול יש לה מתקתקות פתיינית ומפלרטטת של בלונדינית קטלנית (מעין מרילין מונרו).

 אולם במקרה שלה בלונדיניות לא רק נהנות יותר, הם גם נבונות וחכמות יותר. ומתק השפתיים לכאורה אינו פלטפורמה לשירי פופ ריקים ומתוקים בעלמא, אלא כלי שרת לתובנות מוזיקליות ואחרות מעולמה. "מאשימים אותי שאני כותבת מתוק. אבל אני כותבת בשביל לרפא את עצמי", היא תאמר בשלהי ההופעה, רגע לפני הקינה על הזוגיות של Signs.



אלה דורון (תמונת יח"צ)


הפופ של דורון מתכתב, בניווט ההפקה הקולחת והמאווררת של גיל לואיס (שמנגן באולפן את כל תפקידי הגיטרות, הקלידים, התכנות וחלק ממטלות הבאס) וניר גבע, עם השפעות והשראות מהעבר - מלודיות מתקתקות של הפיפטיז (I Like You למשל) או ג'ז וסווינג של עשורים קודמים אף יותר (Emergency Exit).

לצד הוּקים, משפטי מפתח מוזיקליים קליטים וחביבים, שמזמינים משחק ושיחוק, תמצאו במצע המוזיקלי שלה פופ אלקטרוני (Charmed Life, שיש בו היגד ציני נגד ההזדקקות והתלות ברשתות החברתיות), סול אקוסטי (Hanging או Signs), צליל ווסטרן עצל (Missing You), רוק-פולק (My Contry's Burning), רוק אינדי אלטרנטיבי (Bigger Than Life) וגם בלדת מיתרים מרגשת (Corridors).

אין לאלה דורון קול גדול, אבל היא מוציאה ממנו את המרב בטוויסטים מדויקים וטעונים. אם זה בהתפנקות הילדותית של Slipping Away, בטון הפיתוי של I Like You, במודולציית הנהי הטריקית והאפקטיבית ב-My Country's Burning, הלהיט הגדול, החשוב והמשמעותי ברפרטואר הצעיר שלה (שיר שנכתב בעקבות אסון השריפה בכרמל וקיבל מיפנה רחב יותר במחאת האוהלים לפני שני קיצים), או בנימת התחינה שמיתוספת לשירה המלאכית ב-Shame.

שקט פנימי מהפנט

על הבמה היא נראית דקיקה ומושלמת כברבי גירל. מצועצעת משהו, מתאימה בול לסוגה שהיא מייצגת. אבל בניגוד גמור לאווירה הילדותית-מתפנקת, המפתה-משַטה לכאורה, הנוכחות הבימתית שלה מאוד משכנעת ומאוזנת, יציבה ובטוחה, ומן הסתם מלומדת ומנוסה.

בבטחון מפתיע, ללא התרגשות, היא כמו יוצרת לעצמה בועה של שקט שמאפשרת לה גם להתנתק וגם להתרכז. ויש בשקט הפנימי הזה שלה הרבה כוח, משהו כובש ומהפנט, ששואב אותך אל תוך שיריה ואל עולמה.

היא מדברת יותר מדי בין השירים ולפניהם. אולי זה מעמד של מופע השקה, ואולי זה הצורך שלה להסביר בעברית על מה היא שרה באנגלית, כמו היה זה קברט שירה וספרות. היא עושה זאת באמפטיות ובחן נסלחים, מה גם שהשירים כה קצרים וצריך למלא את ההופעה בתכנים נוספים, לבל תסתיים בטרם החלה.

למרות שארבעת נגניה (עידן שניאור בגיטרות, מתי גלעד בבס, שלומי מאיה בקלידים ושרון פטרובר בתופים) לא נטלו חלק בהקלטת האלבום, הם מצליחים לספק לה תמיכה וחלופה אינסטרומנטלית נאה ויעילה.

נגינתם היא מרכיב משמעותי בשחזור המדויק למדי של הסאונד הפופ והכיפי, גם כשדורון מצהירה על שינויי עיבוד, כמו ב-Hanging (השיר היחיד באלבום שלא כתבה; עשה זאת רז לירן) או ב-Corridors שמסיים את המופע (כמו את האלבום) במוטו I Live Myself Through Love, כשהגיטרה המייבבת בעדנה של שניאור משכיחה את נגינת הצ'לו של היפה של מאיה בלזיצמן. האם הבחנתי בדמעה נוצצת מתחת לעינה של דורון, או שמא היתה זו השתקפות תאורה בנצנץ של איפור?

דורון מבצעת את כל שירי האלבום כסדרם בשינויים קלים בלבד (הבולט בהם הוא הפתיחה עם Missing You מלב התקליט, עם המסר הקשוח של אוהבת נאמנה לעקרונותיה).

מתחילה מהפופיים המובהקים, מגבירה הילוך בגוונים ג'זיים ושחורים, ממריאה לשיאים הרוקיים של Shame (הוותיק באלבום שמתחיל כבלדת פסנתר והופך לבלדת רוק טעונת עצב וכעס), My Country's Burning (שמלוּוֶה בזיכרונות של אחווה ושותפות גורל גם מכיכר תחריר בקהיר ומבהיר שיש לו עדיין סיכוי להתפתח לבלדת פולק בינלאומית) ו-Bigger Than Life (שמממש בימתית את הפוטנציאל האלטרנטיבי האולפני), ומקנחת בהדרנים שאינם כלולים באלבום: Ripples החדש והאישי ו-City Of Sand החברתי-תל-אביבי, שננעל בקרשנדו מנוגד לאופיו הפופי העולץ בדרך כלל של המופע. 
  

 ברבי עם ביצים

במעמד החגיגי של מופע ההשקה אירחה אלה דורון את סיון טלמור לשלושה שירים: שניים קודם המעבר הרוקי (Slipping Away שלה ו"אילו רק יכולתי" של האורחת) ואחד בפתיחת ההדרנים (Drops Of Jupiter של Train כשטלמור מלווה בנגינת יוקלילי). השילוב ביניהן מצוין. שתיהן יודעות לשחק שיר במתיקות שובת-לב, ומתברר שדורון יכולה גם יכולה לשיר בעברית. זה מעודד. היא רק צריכה את השירים המתאימים.

דורון היתה זקוקה לטלמור גם כדי לשפוך אור על שם אלבום הבכורה שלה. שתיהן גליליות במוצאן, נשמו אוויר הרים בצעירותן. אבל זה דחוק מדי. וגם אם ההר שבשם הוא הכרמל ש"נגדו" יוצאת אורון בהשראת שירה המרכזי, ועל אף רמזים עבים ליסודות הרריים נוספים ביצירתה (לא כולל העיטור הגרפי כרכס הרים שבשם האלבום) המאונטיין עדיין סתום בעיניי. ואם כבר, עדיף היה להשתעשע בתרגום שמה לאנגלית, Goddess, אולי זה היה יוצר התנגשות מיתית של ממש.

אני נסחף. אני מסוחרר. ובכל זאת: יש עליה, על אלה דורון. לוק מסקרן וקול מעניין, יצירה נהדרת ושירה מתוקה, התנהלות בימתית בוגרת, יכולת ביצועית מהנה, ולמרות שהיא מכאן היא בהחלט נשמעת משם. ברבי עם ביצים, זמרת פופ עם שפיצים, עסקת חבילה חד-משמעית וברורה. מה ששומעים זה מה שמקבלים. ואפילו יותר. לכו עליה ואליה.

אלה דורון במופע השקה,  6 בינואר 2013, תיאטרון תמונע תל אביב.
Ella Vs Mountain ( High Fidelity )