קובי רואה כבר לא ילד. אמנם לא שמענו עליו עד לפני כשנה, כשהחל לפזר את שירי "מרחק הזמן", אלבום הבכורה שלו, בין פלטפורמות השמעה ותחנות רדיו שונות, אבל זה לא אומר שהוא לא הספיק לעשות כברת דרך נאה כמורה למוזיקה, כנגן (חליל בעיקר) וכמוזיקאי יוצר במגוון סגנונות קלאסיים.

הגיל, הוותק והידע שלו ניכרים ב"מרחק הזמן", גם האלבום וגם המופע: רואה לא חדשן. הוא דבק בישן ובמוכר, בכתיבה פשוטה עד פשטנית, נאיבית ורואה טוב, שמתאפיינת בגישה חיובית ואוהבת לחיים ולעולם, גם כשהיא על גבול המחאה והביקורת.

בהלחנה שלו (ובעיבודים ובהפקה של טל בביצקי, נגן הקלידים שלו) הוא טיפה יותר מורכב, אבל לא מורכבות מאתגרת או אלטרנטיבית, אלא כזו שמתכתבת עם קומפוזיציה קלאסית, הרמוניות ארצישראליות של פעם, מעברים ומהלכי ביניים של ג'אז, ללא פזילה למצעדי הפזמונים והרינגטונים, לטעם ההמון ולחרושת הלהיטים. מכוונת לאמונה של אנשים ולאמון באנשים.

עולם אחר, כמעט נכחד

אפשר להגיד שרואה עושה מוזיקה של פעם. כזו שנועדה להקשבה, להנהוני הסכמה, לתנועה מצד לצד, לחיבוק ולשירה בציבור. "עוד נבוא לארץ המובטחת/ עוד נבוא, נשב ביחד/ וכל האנשים יחיו כמו אחים/ גם את תלכי איתי בדרך" ("הארץ המובטחת"), או: "הו, מתי יגיע בוקר/ ויביא אלינו אור/ וכולנו נגלה ש/ החושך הוא רק חלום/ אור חדש יזרח הבוקר/ ימלא את החשכה/ וכולנו נגלה ש/ האור הוא של הנשמה" ("אור חדש"). היש יותר פשוט, תמים ואופטימי מזה? ועל התמימות יכולה להעיד גם העובדה שלא פחות משבעה מעשרת שירי האלבום (35:09 דקות, הפצה עצמית) שוגרו לרדיו כתקליטי שדרים.

גם ההופעה של רואה מייצגת עולם אחר, כמעט נכחד, כזה שלא רואים או שומעים יותר, לפחות לא בזירת המופעים העכשווית. הוא במרכז, מרבה ללוות את עצמו בחליל (והוא נגן נהדר, מלא ארומה וקסם), וסביבו עוד שישה מוזיקאים, גם הם לא צעירים: בביצקי הנ"ל בקלידים, אסף פינקל בגיטרה חשמלית, שלמה עוז בגיטרה אקוסטית, איב גלולה בבס, אבי אגבבה בתופים וליילו, כינויו של עמי קסנטיני, כזמר-עמית.

הופעה של רואה מזכירה מפגש של מועדון זמר לחברים במסורת של פעם, כשנהגו לשיר וללמד שירים חדשים בחבורות זמר, ובין לבין מנגנים להנאת הנוכחים. בשעה ורבע של הופעה משמיעים רואה וחבריו את כל עשרת שירי "מרחק הזמן", שני שירים חדשים מן האלבום הבא, שלושה קטעים אינסטרומנטליים וגם גרסה משלהם, כהדרן, ל"שיר סיום" הקלאסי (של נתן אלתרמן וסשה ארגוב, המוכר בעיקר בביצועה של חווה אלברשטיין).

בסבלנות וללא לאות

הפתיחה היא לצלילי נגינת החליל הערבה והמשכרת של רואה, ביצירה שניחוחה דרום אמריקאי (וגם שמה, "אומאפליה", אם קלטתי נכון). "באותה הסירה" פורש במעין פרפרזה על "ספינת השוטים" משנה מחאתית-חברתית של חיים בתוך בועה, של מפלט ונחמה בשקר, של העולם כולו נגדנו, כשהסיכוי לשרוד הוא בהחזרת האהבה, בדרך של שמחה ואמונה.

האור שעליו רואה מרבה לשיר הוא גם המוטיב המרכזי של "יש לפעמים" ("...נפתחים השמים/ אור עליון ממלא את העולם/ יש לפעמים נפקחות העיניים/ קרן של אור בתוכן"), ואת ההבנה שאת ההשלמה נמצא בתוך הלב נמצא גם ב"הכל בך", ש"כל מה שתראה פה, זה אתה".

וכן הלאה, וכן הלאה. בסבלנות וללא לאות. "שיר של תקווה, שיר אהבה/ שיר מחבר/ פזמון שחוזר/ איתו נתחבר, שיר אהבה/ שיר לעולם"; "השפע עצמו דומה לים גדול/ הטבע עצמו דומה לאור גדול"; ו"אור חדש" ו"הארץ המובטחת". רואה מנסה לעודד ולהתעודד שבשם החברות והערבות ההדדית יהיה פה שוב טוב, כפי שהיה פעם.

שני השירים החדשים מדגישים את נטיית לבו של רואה אל העבר. "שולמית", שמתחיל אינסטרומנטלית, רק עם החליל, נשמע כלקוח מתקופת שירי הרועים משנות ה-50. "דרבוקה" (שם זמני) הוא שיר אהבה בניחוח מדברי מובהק; אמנם סוג של שיר רועים משודרג, אבל הדבקה ניכרת במנגינת השיר.

שני הקטעים הכליים הנוספים מתכתבים במובהק עם ההלחנה, הנגינה והיצירה של שם-טוב לוי. Kites (עפיפונים) מתפתח לקטע ג'אזי מובהק עם רואה בחליל, עוז באקוסטית מובילה וליילו באקוסטית מלווה, ו-Neon של בביצקי מפגין את יכולת הנגינה של כל החבורה, במיוחד את זו של אגבבה, שמפליא בבחירת הצלילים ובדיוק שבתיפוף.



קובי רואה (תמונת יח"צ)



שום בדיחה, בקושי חיוך

"הזמן עכשיו", שיש בו ביקורת מרומזת נגד הקיטוב החברתי וגם קריאה לפתרונו, טעון בנגינה אנרגיה רוק'נרולית. ביקורת דומה אך מרוככת יותר (על ניגודים, פערים והפכים בין זוג אוהבים) בשיר הנושא זוכה דווקא לניגון של פעם, בלחן מזמין שירה בציבור גם כשמתוודעים לשיר בפעם הראשונה. הרוק'נרול מרים ראש שוב בהדרן האחרון, "במעלה המדרגה", שיר אהבה שהוא חיבור בין המקורות ("אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי") והחליל של רואה לבין המציאות הנוכחית, ההיבריס ושברו, והגיטרה החשמלית המייבבת של פינקל.

הבעיה המרכזית של רואה היא בפרפורמנס שלו. רוצה לומר: נהניתי הרבה יותר להקשיב לו באלבום מאשר לראות אותו שר על הבמה. יש לו בריטון ערב ולעתים פתוס השירה הרועם שלו מזכיר את הלל רווה מהצמד העתיק אילקה ואביבה, אלא שהתנהלותו הבימתית לוקה בפגמים מדאיגים.

אולי בגלל מזג האוויר הקר באותו ערב, אולי בעטיו של קהל מועט, רואה נראה קפוא ומפוחד, לא כאחד שחי בביטחון ובהתלהבות את המעמד והאירוע. ההידרשות שלו למלים במעברים שבין השירים קצת מבוהלת וכובלת. שום בדיחה, בקושי חיוך, רציני לאללה, רציני בצורה מפחידה. המבט שלו, גם כשהוא נעוץ בדפי המלים (וזה מפליא, כיון שהוא כתב את השירים ומופיע איתם כבר יותר משנה, ועדיין חסר ביטחון בידיעה אותם על-פה), גם כשהוא מביט בקהל, עצבני ואף מזרה אימים. ומסכן בקבוק השתייה הפלסטי שבו התעלל בלי משים לאורך זמן ניכר מן המופע.

ובכל זאת, הנאיביות מנצחת. במוזיקה ובשירים, במסרים ובהסברים וגם בדיבורים הלא סדורים והלא בטוחים. המוזיקה של רואה שונה מכל מה שתקבלו כמעט בכל מועדון תל-אביבי אחר. והמופע שלו הוא בהחלט מפלט אלטרנטיבי לתרבות מוזיקת הרוק.

קובי רואה בהופעה. מרכז ענב, תל אביב. חמישי, 19 בינואר 2013